שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    האמנית ש"נולדה" מהמחלה
    ביום הולדתה ה־50 קיבלה ציפי שיש (63) בשורה מרה: את חולה בפרקינסון. "כשיצאת מהרופא אמרתי לעצמי שברגע זה מתחיל היום הראשון של שארית חיי", היא נזכרת. בהמלצת הצוות הרפואי היא החלה לצייר ולאייר, ללא שהיה לה כל ניסיון קודם בתחום. כיום היא אמנית בינלאומית, שמציגה את עבודתה בגלריות נחשבות ברחבי העולם

    בשיתוף מפעל הפיס

     

    חיים הכט במפגש מרגש עם הציירת ציפי שיש    (בימוי: אסף קוזין, צילום: יוגב אטיאס, עריכה: דפי מקל)

    חיים הכט במפגש מרגש עם הציירת ציפי שיש    (בימוי: אסף קוזין, צילום: יוגב אטיאס, עריכה: דפי מקל)

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    התכנון היה שונה מיסודו. שבוע חגיגות החמישים של ציפי שיש (63) מיבנה הסתיים בבשורה קשה: את חולה בפרקינסון. במקום להתאבל, שיש בחרה לפסוע בנתיב ההתמודדות. "כשהמילה פרקינסון נאמרה זה לא הלם בי. מיד הבנתי שהשמיים לא נפלו ועברתי לצד המעשי: רציתי לדעת איך מטפלים, ומה יש לעשות בנוגע למחלה. קול פנימי מופלא אמר לי שהכל יהיה בסדר. כשסגרתי את דלת המרפאה אמרתי לעצמי: ציפי, היום מתחיל היום הראשון בשארית חייך", היא מספרת. "ידעתי שהפרקינסון היא מחלה לא פשוטה, אבל מיד אמרתי לעצמי: משהו טוב הולך לצאת לי מזה. לא הייתה לי תוכנית מסודרת, לא צהלתי ולא שמחתי, אבל כן ידעתי שאני אנצח".

     

    הרעד הבלתי נשלט בגוף הוא התסמין המזוהה ביותר אצל חולי הפרקינסון – מחלה פרוגרסיבית וחשוכת מרפא. הפרקינסון פוגע ב־0.01% מהאוכלוסייה הכללית. היא גורמת לפגיעה בתאי המוח שמייצרים דופמין, מוליך עצבי המשפיע על תנועות מוטוריות. גוף החולה נחלש בהדרגה והוא סובל מתופעות של רעידות וקישיון שרירים. מחקרים פורצי דרך מהעשור האחרון מצביעים על קשר מרתק בין נטילת תרופות להגברת פעילות הדופמין במוח להתפתחות יצירתיות חדשה בקרב חולי הפרקינסון. בהתאם לכך, אחת ההמלצות הניתנות לחולים שזה עתה אובחנו היא לעסוק באמנות ובכתיבה. "ביום של האבחנה המליצו לי בחום להתחיל לצייר או לכתוב. אמרתי לעצמי: מה הם רוצים ממני? שנים שיש לי מחסום בכתיבה. ולצייר? אין לי שום קשר לזה", היא נזכרת בפליאה. באותו לילה היא בכל זאת כתבה. "המילים יצאו עמוק מבפנים: 'פעם בשנה הייתי רוקעת נמרצות ברגלי ושרה מלוא הגרון וברוב כוונה: סורה חושך, הלאה שחור. הרקיעה אולי תיחלש עם הזמן, אך אני כבר עסוקה בהבאת האור, ולא רק בגירוש החושך", היא מצטטת מתוך דבריה.

     

    "אמרתי לעצמי שמשהו טוב הולך לצאת לי מהפרקינסון", ציפי שיש (63)  (צילום: יריב כץ) (צילום: יריב כץ)
    "אמרתי לעצמי שמשהו טוב הולך לצאת לי מהפרקינסון", ציפי שיש (63) (צילום: יריב כץ)

     

    "לפתע נפתח אצלי משהו רגשי, עד אותו רגע עבדתי רק בעזרת הראש ונשמתי הייתה לצד הדרך. באותה רעידת אדמה נפתחה הדלת אל נבכי נשמתי העלומים, ששכחתי מקיומם", אומרת שיש, שהייתה עד מחלתה סוכנת ביטוח. השלב הבא היה להתחיל לקשקש על נייר. במהרה, הרישומים הפכו לעיסוק אינטנסיבי סביב השעון. "בהתחלה לא הבנתי מה אני עושה, אבל נורא נהניתי", היא משחזרת. "בכל פעם שהתחלתי לצייר שמתי את הפרקינסון בצד ואמרתי ליד שלי: את רוצה לרעוד, תרעדי! נתתי ליד לזרום, נתתי לה לספר את הסיפור בעצמה. ההתחלה הייתה אינטואיטיבית לחלוטין, וכך אני עובדת גם היום, לפי רחשי ליבי. אני מרגישה שיצאתי למסע בעקבות ידיי שאותתו לי שהן יודעות משהו שבינתי כנראה לא תשיג".

     

     

     

    הכישרון שפרץ כתוצאה מהבשורה הדרמטית לא הותיר את סביבתה אדישה. "חברים שהגיעו לביקור בביתנו לא הפסיקו להתפלא מהציורים. שמתי לב שאנשים מתחברים לזה, אבל לרגע לא חלמתי על אמנות כמקצוע. בתחילת הדרך האיור היה כלי לביטוי עצמי בשבילי, פעולה שריתקה אותי. אבל אחרי כמה חודשים החלטתי לבדוק את העניין", היא אומרת. שיש הגיעה דרך מכרים לאוצרת רחל זיו, ובמקביל לסדנה לאמנות ביבנה, שמשמשת כמרכז עירוני לתחומי האמנות הפלסטית. לפני כארבע שנים, במימון מפעל הפיס ועיריית יבנה, שופץ המבנה הישן של הסדנה לאמנות והפך למשכן מרשים. במרכז מתקיימים חוגי אמנות במגוון תחומים ולכל הגילאים, לצד הצגת תערוכות של מיטב אמני ישראל, ואמני יבנה בפרט.

    "הסדנה לאמנות זה הבית השני שלי. מקום חם ומחבק שמלווה אותי שנים רבות, גם ביצירה שלי וגם בתמיכה אינסופית. אני זוכה לפגוש תלמידי בית־ספר, להנחות אותם ולהשיב לשאלות החכמות שלהם. בנוסף, הצגתי בתערוכת יחיד בגלריה והשקתי בסדנה לאמנות את ספר הילדים שכתבתי – 'מסעו של צב נחוש מרחוב שלוש'", סיפרה שיש.

     

    כישרון נדיר: "באותה רעידת אדמה, נסדק פתח בסלע האיתן שרבץ לידי, ופתח לי את הדלת אל נבכי נשמתי העלומים, ששכחתי מקיומם" (צילום: יריב כץ) (צילום: יריב כץ)
    כישרון נדיר: "באותה רעידת אדמה, נסדק פתח בסלע האיתן שרבץ לידי, ופתח לי את הדלת אל נבכי נשמתי העלומים, ששכחתי מקיומם"(צילום: יריב כץ)

     

    נתנה ליד לספר את סיפורה. שיש על גבי הציורים בביתה (צילום: יריב כץ) (צילום: יריב כץ)
    נתנה ליד לספר את סיפורה. שיש על גבי הציורים בביתה(צילום: יריב כץ)

     

    את פרק הזמן שחלף מאז הדיאגנוזה, שיש מכנה כ"עשור של חייה". היא הפכה לציירת מבוקשת, שמציגה כיום את עבודותיה ברחבי העולם. "אני מרגישה שקיבלתי מתנה. אנשים לא מבינים איך אני יכולה לומר זאת, אבל אני חותמת על זה. כמובן שלא הייתי בוחרת בדרך הזאת. אבל כמו שאנחנו יודעים, החיים הם לא תוכנית כבקשתך", מסבירה שיש.

    מבחינתה, פסגת הקריירה המקצועית שלה הייתה התערוכה בגלריה "אגורה" בניו־יורק. "זאת הייתה חוויה בלתי רגילה להציג את היצירה שלי בגלריה נחשבת בניו־יורק, לא תיארתי שזה יקרה לי. בנוסף לכך הצגתי בתערוכות קבוצתיות בפריז ובגרמניה. כששואלים אותי בתערוכות בפליאה איך זה שהתחלתי את הקריירה רק לפני עשור, אני מספרת על הפרקינסון, אך מדגישה שזה היה רק הטריגר. אני לא מגדירה את עצמי בן אדם חולה. אני ציפי שיש מיבנה, אדם רחב אופקים ורב הגדרות", היא מסכמת בחיוך.

     

    הכט, שיש ורוני ראובן, מנהל סדנת האמנות ביבנה: "מקום חם ומחבק" (צילום: יריב כץ) (צילום: יריב כץ)
    הכט, שיש ורוני ראובן, מנהל סדנת האמנות ביבנה: "מקום חם ומחבק"(צילום: יריב כץ)

     

     

    תערוכת חייה: "אני מרגישה שקיבלתי מתנה" (צילום: יריב כץ) (צילום: יריב כץ)
    תערוכת חייה: "אני מרגישה שקיבלתי מתנה"(צילום: יריב כץ)

     

    בשיתוף מפעל הפיס

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    רוח טובה
    יד שרה
    כיתבו לנו
    מומלצים