מי מכיר את האיש שבקיר
ביום ראשון השבוע חגגו בניו־יורק את חג הריצה. הגעתי לשם יומיים לפני המרתון השנתי. הטקס הדתי הכי גדול שהעיר הזאת יודעת. הפארק היה מלא ברצים שהתאמנו, משקאות אנרגיה ומזון מרוכז. נחתתי מוקדם בבוקר בדרך לכנס בוושינגטון והיה לי זמן לשרוף, אז יצאתי מכיכר קולומבוס לריצה. הספורט הוא הדבר היחיד שמסכימים עליו בעיר. קולומבוס גילה את אמריקה, והליברלים בני־יורק גילו בשבועות האחרונים שהוא היה קולוניאליסט. האיש שהביא את האדם הלבן ליבשת מואשם בכיבוש, וכבר יש לו אויבים של ממש. עורפי פסלים, מציירי גרפיטי, לוחמי צדק. 500 שנה זה כלום. אין חוקי התיישנות על זעם צדקני. שנה מאז עלה טראמפ לשלטון - וריח הבחירות עוד לא התפוגג. ההסבר לבחירתו: הליברליזם הצבוע שמפחד להכיר בתופעת הטרור האיסלאמי בהווה אבל מחפש "פשעים מוסריים" מהעבר קיבל כוח נגדי. בזמן שבהוליווד ובישראל מחפשים מי הטריד מינית ועורפים את ראשו, גם אם הוא בקבר, יושב בבית הלבן אדם שיש נגדו עדויות והוא פשוט מנפנף אותן ממנו. הגזמה נענתה בהגזמה ועולם כמנהגו רץ.
שנה אחרי, אמריקה מחולקת לשונאים ואוהבים. האוהבים לא מוכנים להטיל ספק, השונאים מדברים עליו עם קצף על השפתיים. ניר כספי, חבר מהצבא שגר בבוסטון לתקופה, סיפר לי על הימים שאחרי הבחירות במעוז הליברלי. בבית הספר התייחסו לילדים כאילו עברו טראומה. טיפול באבל. תמונת הנשיא שתלויה, כנהוג, בכל כיתה, לא נתלתה שם. הורידו את אובמה והשאירו קיר ריק. שנה אחרי, הקיר עדיין ריק. הקירות מחכים לחקירות.
הדמיון לנתניהו מתבקש: השנאה, החקירות, המעריצים העיוורים. הגרעין הקשה רואה בחקירות המצאה ובכל חוקר - אויב. בארה"ב מדובר במיליוני בני אדם, בישראל בכמה מנדטים. פגשתי בוושינגטון חבר שהיה מוכן להישבע שנתניהו היה נגד ההתנתקות. הוא לא השתכנע גם כשהראיתי לו את ההצבעות. ההבדל המשמעותי בין השניים הוא שנתניהו אינטלקטואל ובעל ניסיון. טראמפ צייצן.
השינוי הכי גדול מבחינת ישראל בשנה האחרונה הוא במנגינה. הייתי בוושינגטון בכמה כנסים בעבר שעסקו ביחסי ישראל־ארה"ב. כולם קראו לעצמם ידידי ישראל אבל ממשל אובמה הפך את הידידות לסוג של הטרדה מדינית. הוא שלח ידיים, כפה את עצמו בנושא הסכסוך. היה לשוטר רע ושוטר טוב במקביל.
טראמפ הפוך. הבמה של ה־IAC - ארגון הישראלים האמריקאים - מוטה לטובה מראש ובכל זאת אי־אפשר שלא להבחין באג'נדה שניקי היילי השגרירה באו"ם אימצה או במאמץ סנאטורים לצאת מגדרם לתמוך בישראל . ראיינתי שלושה חברי סנאט על הבמה. לא ניתן היה להוציא מהם מילה שלא מתיישבת עם מסרים בעד ישראל.
זו מנגינה נהדרת, מחממת את הלב, אלא שאני חושש שאפשר להפסיק אותה בקלות. הפער בין הרטוריקה למעשה בוטה. ממשל טראמפ לא יכול או לא רוצה לעצור את הסכם הגרעין עם איראן, כשסין, צרפת בריטניה ורוסיה מושקעות שם בשישה מיליארד דולר. שליחיו - קושנר וגרינבלט - מדברים על שתי מדינות לשני עמים למרות שנתניהו מדבר, בצדק, על מודלים אחרים. השגרירות עדיין בתל־אביב למרות ההתחייבויות. כל הדיבורים היפים נכונים לשעתם. למרכז הכנסים בוושינגטון.
צמד הדודאים
השכר של ראש ממשלה בישראל הוא לא מספיק גבוה. שרה נתניהו טוענת שנים שבאופן אבסורדי מנכים מהמשכורת את מחיר הרכב המשוריין (כאילו מדובר בבחירה אישית), והיא צודקת. גם חשבון ההוצאות למעון ראש הממשלה דורש סדר ולא פופוליזם. תקציבי שיפוץ כשצריך ותקציב אירוח. נשמע לי סביר לחלוטין שראש ממשלה ישתכר כבכירים במגזר הציבורי – נשיא העליון, מפכ"ל ורמטכ"ל. כתבתי כבר שאני באופן תיאורטי גם בעד החוק הצרפתי ובלבד שיגביל את כהונת ראש ממשלה. אפילו חוק ההמלצות ראוי לדיון ציבורי מכובד, אבל כשהחוקים מגיעים בתזמון הזה, אין בהם רצינות, רק רצון לתקוע למשטרה ולהחניף לראש ממשלה תחת חקירה. להעביר אותם עכשיו זהו שיא הסיאוב השלטוני. שערוריה. למי שרצה לטפל בהמלצות משטרה או בשינוי שיטת הממשל היו אין־ספור הזדמנויות. הרי בתשדירי הבחירות הבטיח נתניהו לשנות את השיטה. מה מנע ממנו?
החוקים האישיים הופכים את דמות הפוליטיקאי בישראל לפארסה. צמד הדודאים אחראים על זה וגם מי שמגבה אותם. רק קצת מעל 21 אחוז מהציבור נותנים אמון במערכת הפוליטית. המספר מסוכן. לא ברור איך יוצאים איתו למלחמות ומסכנים חיים. מעכשיו על הסיאוב הזה אחראי כל מי שמרים אצבע בעד מהבית היהודי ועד כולנו.
קרן יער
בתוך הביקורת המוצדקת (בחלקה) שהושמעה השבוע על הקרן הקיימת לישראל הולך לאיבוד הצורך הלאומי. לקק"ל יש הרבה כסף - 13% מקרקעות המדינה - כ־2.5 מיליון דונם. אין מישהו שלא מבין את זה, כולל הממשלה שמחפשת מקורות מימון. אלא שכסף הוא רק חלק מהסיפור. הקרן שהוקמה ב־1901 נועדה להבטיח מאגר אדמות לעם היהודי. למי שרוצה מדינת כל לאומיה הקיום של קק"ל הוא אצבע בעין. ב־1961 מצאו פטנט להפריד בין הקרן לבין המדינה: הסדר עם מינהל מקרקעי ישראל שמאפשר החלפת אדמות כשמדובר בקרקעות לבני מיעוטים. זה לא הספיק למי שרואה בציונות בעיה.
ב־2004 הוגשו לבג"ץ שלוש עתירות נגד קק"ל. העותרים טענו שאין לקק"ל זכות להחזיק קרקעות רק ליהודים. בג"ץ מיסמס את העתירות. ב־2010 החל קמפיין בינלאומי למניעת תרומות לארגון בשל הפרת עקרון השוויון. חברי פרלמנט בריטי טענו שהארגון לא ראוי להקלות במס. אחר כך החל קמפיין על נטיעה בנגב. אקטיביסטים טענו שישראל מבצעת גירוש של הבדואים. למרבית התנועות הלאומיות והדתיות בעולם יש אדמות. לכנסיות הנוצריות בישראל יש קרוב למאה אלף דונם אדמה נוצרית רק בארץ. הכנסייה הקתולית מחזיקה נכסים יקרים ברחבי אירופה לנוצרים בלבד. כך גם המוסלמים עם אדמות הווקף - ההקדש. ישראל היא מדינת לאום שעדיין מבקשת רוב יהודי ואדמות לאום בנגב ובגליל. את קק"ל צריך לתקן - השקיפות חשובה, השליטה והפיקוח הפיננסי. אסור שמרוב עיסוק בעצים ושקיפות לא יראו את היער.
