שתף קטע נבחר

אומנות פח: היוצר שמחטט בזבל של ירושלים

הוא מטייל ברחבי העולם, עסוק בשני עניינים: אשפה ואנשים. האמן המקסיקני רודריגו אימז מתרגש מפחיות ריקות ומלחם שהעלה עובש, ובעיקר לומד מהם הרבה על תרבות וחברה. הפעם הוא הגיע לירושלים, ליקט ובחן את הזבל העירוני, והסיק מסקנות על הסכסוך הישראלי-פלסטיני. בדרך, פגש כמה אנשים הזויים ומרתקים ("אנשים מוזרים בדרך כלל נמשכים אלי"). ריאיון

אם התהלכתם לאחרונה ברחובות ירושלים, ייתכן שפגשתם גבר צעיר בעל חזות לטינית שמצלם את פחי הזבל, מתיידד עם חתולי רחוב ואוסף פחיות ריקות. אל תמהרו לשפוט - לא מדובר בחסר בית, אלא באומן המקסיקני רודריגו אימז, שכחלק מהיצירה שלו חוקר אשפה במקומות שונים בעולם. לאחרונה הוא הגיע לארץ, במסגרת תוכנית שהות אומן בסדנאות האומנים בירושלים, וכחלק מפסטיבל מנופים לאומנות עכשווית, במטרה לחקור את הזבל שמייצרים תושבי מזרח ירושלים, כדי להבין דרכו את היחסים הכלכליים, החברתיים והפוליטיים באזור, וגם לחשוף את צדו האסתטי (כן, יש כזה).  

 

"הלכתי בשכונות פלסטיניות במזרח העיר, ומצאתי הרבה פחיות ברחוב", מספר אימז בראיון. "בישראל, אתה יכול להחליף פחיות רק אם מוטבע עליהן סימן של 30 אגורות. אם אין סימן - הן לא סחירות, אלא נחשבות אשפה, ורבות מהן היו כאלה. זו מטאפורה לאיזשהו מבנה חברתי שהם (הפלסטינים) נמצאים בתחתית שלו. כשתלכי לשכונות מסביב לא תמצאי פחיות, אלא פחים יפים, נקיים, עם שירות ניקוי אשפה.
 
הפחיות כמטאפורה לחברה (צילום: רודריגו אימז) (צילום: רודריגו איימז) (צילום: רודריגו איימז)
הפחיות כמטאפורה לחברה (צילום: רודריגו אימז)
בשכונות פלסטיניות אין שירותי זבל ראויים, אין מדרכות, ולכן כל הפחיות שטוחות - כי המכוניות דורסות אותן. אין שלטים ברחובות, אין אור טוב בלילה – אפשר ממש לראות את ההבדלים. אף אחד לא צריך לספר עליהם, זה מאוד ברור. יש תמיד את החלוקה הבלתי מנוצחת הזאת שמפרידה בין תרבויות, בכל מדינה יש את זה, אבל בירושלים זה ממש מול הפנים שלך. זה ניתוח מלמטה למעלה ולא מלמעלה למטה, כמו שבדרך כלל ניתוח כלכלי הולך – מהמאקרו. אתה מתחיל מהשאריות של המערכת, וזה מאפשר לך להבין את המערכת עצמה".

 

עניין נוסף שגנב את תשומת לבו של אימז נמצא דווקא בשכונות האורתודוקסיות בעיר: "אפשר למצוא שם הרבה לחם מעל פחי האשפה, כי הדת מורה לשים את הלחם בצד ואוסרת על זריקתו לזבל. הלחם הזה נאכל בידי ציפורים בדרך כלל, אבל לאחר יומיים-שלושה הן מפסיקות לאכול, ונותרות ערמות של לחם שאף אחד לא לוקח. בשבילי זו הייתה הפתעה ענקית, כי לחם הוא דבר בסיסי שאתה לא זורק, אתה תמיד מוצא דרך למחזר אותו – אם כפירורים או כטוסט".

 

איימז תולה את צילומיו על הקיר (צילום: רודריגו אימז) (צילום: רודריגו איימז) (צילום: רודריגו איימז)
איימז תולה את צילומיו על הקיר (צילום: רודריגו אימז)

אז לאילו מסקנות הגעת לגבי ירושלים?

"הבעיה בעיר היא שאף אחד לא מתייחס להבדלים המעמדיים שבה ולא רוצה לדבר עליהם. בחודש שביליתי כאן ראיתי שיש פיל בחדר ושצריך לדבר על ההבדלים. יש קונפליקט גדול בין יהודים לערבים ולא עושים כלום לגבי זה, רק מתכחשים. מה שאנחנו לא רוצים לדבר עליו במהלך היום לא ייעלם במהלך הלילה. אז המסקנה שלי היא – דיאלוג דיאלוג דיאלוג. העבודה שלי היא לעשות את זה – להתערבב עם המוסלמים, עם הערבים, עם הקהילה היהודית או האמריקנית, ולנסות להבין את המורכבות".

 

"מגנט לטיפוסים משוגעים". אימז (צילום: Robby Allen) (צילום: Robby Allen)
"מגנט לטיפוסים משוגעים". אימז(צילום: Robby Allen)

את הפחיות שאסף אימז הוא הדפיס וצבע. את תהליך העבודה תיעד בצילום, ומהתמונות יצר עבודת קיר ענקית. אך לדעתו, מה שיוצק משמעות לעבודתו, הוא דווקא המפגשים האנושיים הנקרים בדרכו. דינמיקות פשוטות בין בני אדם, בלי תיוגים או פערים, ללא הבדלי זבל, דת גזע ומין. "למדתי שזבל הוא מאוד גלובלי, דומה בכל העולם", הוא אומר, ונזכר באותו אדם ממזרח ירושלים, שאת עקבות המפגש עמו הוא נושא איתו הלאה: "פגשתי אותו כשאספתי פחיות משכונה פלסטינית. הייתה לו עגלת סופרמרקט, שמאוד נפוצה בקרב אנשים שחיים מאיסוף אשפה. הוא הלך עם עגלה מלאה פחיות, והרגשתי רע כי חשבתי שאולי הפרעתי לעבודה שלו. ואז הבנתי שהיו לו פחיות אחרות מאלה שאספתי, כאלה שיכול היה להחליף בכסף. ולי היו כאלה שהן אכן זבל – אלה שאי אפשר להחליף.

 

"לא דיברנו אותה שפה – הוא דיבר ערבית ואני אנגלית וספרדית, אבל הצלחנו לתקשר. היינו לבד, באמצע שומקום, בשכונה רחוקה במזרח. הוא היה מאוד פתוח, חייך אלי כי התעניין במה שעשיתי - אספתי פחיות כמוהו, אבל עשיתי זאת כדי להדפיס אותן כי היו מחוצות - והוא אסף פחיות שלמות. תקשרנו, והבנו הכל בשפה מאוד בסיסית - בסימנים ומחוות. זה היה רגע מאוד יפה, אחר כך אמרנו שלום וכל אחד הלך לדרכו".

 

"לא דיברנו באותה שפה - רק דרך סימנים ומחוות". האיש ועגלת הסופרמרקט (צילום: רודריגו אימז) (צילום: רודריגו איימז) (צילום: רודריגו איימז)
"לא דיברנו באותה שפה - רק דרך סימנים ומחוות". האיש ועגלת הסופרמרקט (צילום: רודריגו אימז)
התחביב הבלתי שגרתי החל לבעבע בקרבו לפני 10 שנים, אז פגש אימז אדם בשם חואן פרוס, שחי מאשפה באמצע המדבר במקסיקו – לימים אותו פרוס הפך להיות כוכב הסרט התיעודי שיצר האומן. "ממנו למדתי איך להוציא מידע על החברה שלנו מאשפה, ואיך להפוך אותה להון", הוא מספר. "המניע העיקרי שלי הוא לחקור דברים שכבר לא מועילים, למצוא אנשים שבדרך כלל לא מסתכלים עליהם. העבודה שלי היא יותר על האנשים השקופים מאשר על האשפה. האאוטסיידרים של המערכת, שאנחנו בדרך כלל לא מסתכלים עליהם. לאנשים האלה אין אפילו צל, לא אכפת לנו מהם, הממשלה לא מגנה עליהם ולא מסתכלת עליהם".

 

ובאותה נשימה נזכר אימז במפגש נוסף שנחרט בזיכרונו במסגרת שיטוטיו ברחובות עיר הבירה: "הגעתי למקום שבו עמדו פעם שני בתים, בהם חי אדם עם 16 הנכדים שלו, עד ששני הבתים נהרסו. ביקשתי לצלם תמונה של אותו אדם והוא הסכים - אבל רק בכניסה המרכזית. וככה הוא ישב בין הריסות הכניסה שנהרסה לגמרי, וצילמתי תמונה יפה שלו. זה היה רגע מאוד רגשי, הוא הסתכל למצלמה שלי, והדבר היחיד שיכולתי לומר הוא שאני מרגיש את הכאב שלו על אי הצדק הזה".

 

"יכולתי להרגיש את הכאב שלו". האיש שצילם איימז בין הריסות ביתו (צילום: רודריגו אימז) (צילום: רודריגו איימז) (צילום: רודריגו איימז)
"יכולתי להרגיש את הכאב שלו". האיש שצילם איימז בין הריסות ביתו (צילום: רודריגו אימז)

ועוד הוא מוסיף: "מצאתי שכתייר או כמישהו מבחוץ אני יכול להתחבר לתרבויות שונות, ולדבר בלי בעיה ובלי תווית עם כולם. במבנה החברתי של ירושלים אנשים פה מופרדים ומבוצרים בדת, באמונות ובגזע שלהם. זו חלוקה גדולה שלי היה מותר להתחבר אליה ולנהל דיאלוג עם כולם".

 

היו כאלה ששאלו מה לעזאזל אתה עושה?

"אנשים בירושלים מאוד סקרנים. אתה מגלה חלק מאוד חברתי בעיר, כי אתה הולך הרבה ומדבר עם זרים, אתה מוצא המון אנשים פתוחים ומשוגעים פה, והם היו מאוד מעוניינים במה שעשיתי, כי הייתי לבוש כמותם, 'נורמלי', לא כמו 'הבנאדם הזה שחי מזבל'. זה החלק המעניין של מה שהאשפה מייצגת - היא הפכה כלי לניתוח חברתי ולהתערבות חברתית. העניין הוא לא החומר עצמו של האשפה".

 

"העניין הוא לא החומר עצמו של האשפה" (CRUMBS AND DETRITUS, ציור מאת רודריגו איימז) (CRUMBS AND DETRITUS, ציור מאת רודריגו איימז)
"העניין הוא לא החומר עצמו של האשפה"(CRUMBS AND DETRITUS, ציור מאת רודריגו איימז)

אימז בן ה-35 חי עם בת זוגו, שלא פעם מקניטה אותו על החיבורים הלא-קונבנציונליים שלו עם אחרים: "היא תמיד צוחקת עלי, כי אנשים מוזרים שאנחנו מחשיבים המשוגעים או הטיפשים בחברה בדרך כלל נמשכים אלי. אני גורם להם להרגיש נוח משום מה. אני אדם מאוד פתוח. אני חושב שאחד מהערכים שלי הוא להיות אלסטי ופתוח לנסיבות שונות, ולפנות אליהם בלי לראות אותם כ'אחרים' אלא כאנשים.

 

"לכל שכונה שלא תלכי, גיליתי שאם תפני לאנשים בצורה מכבדת, ותכבדי את האמונות שלהם, תוכלי ליצור חיבור. יש המון מתח בין קבוצות בירושלים, ואפשר לחסל את המתח הזה על ידי אסטרטגיות אחרות ליצירת קשר. בירושלים החלוקה לקבוצות מאוד בולטת, וזה מעניין, כי זה משקף את העולם שלנו, שמחולק על ידי כוחות חברתיים וכלכליים שלא מאפשרים לנו להבין את עצמנו. והאומנות מאפשרת אחרת - היא יוצרת קשרים שבדרך כלל לא נוצרים על ידי החברה".

 

"אומנות וזבל נמצאים בדיאלוג גדול" (Ship of the Fool, ציור מאת רודריגו איימז) (Ship of the Fool, ציור מאת רודריגו איימז)
"אומנות וזבל נמצאים בדיאלוג גדול"(Ship of the Fool, ציור מאת רודריגו איימז)

ואם מבקר אומנות יכנה את היצירות שלך ערימת זבל?

"זה מעניין מאוד, כי לאומנות ולזבל יש דיאלוג גדול. הם ההפך אחד מהשני. אומנות היא משהו יקר מאוד וזבל הוא משהו שאתה רוצה להיפטר ממנו. למשל הפחיות – אחרי צביעה והדפסה הן הפכו יקרות, 'אומנותיות', שזה כמו לסובב אותן לכיוון השני - לתת להן קול שאין להן בדרך כלל. וזו מטאפורה בין עולם האומנות לחיים האמיתיים, זו דרך לבקר את האומנות המסחרית, שמוכרת המון אשפה בירידי אומנות חשובים. דברים שיש להם ערך כספי גדול אבל הם בעצם זבל, ולא אומרים כלום.

 

"אני תמיד במודעות למה שאני זורק" (DOLLARS AND CENTS, ציור מאת רודריגו איימז) (DOLLARS AND CENTS, ציור מאת רודריגו איימז)
"אני תמיד במודעות למה שאני זורק"(DOLLARS AND CENTS, ציור מאת רודריגו איימז)

"את יכולה ללכת לפח אשפה ולמצוא דברים ממש יפים שאין להם בכלל ערך כספי. וזה משאיר את הסצנה האומנותית עם הראש למטה. זו דרך לבקר את התופעה הזאת – שאומנות מאוד רחוקה מהאנשים, מהיגיון הפשוט ומהרחוב. אומנות הפכה להיות משהו שמיועד ל-VIP, וזה לא משקף את דרך החיים שלנו. זו נקודה מאוד חשובה בשבילי. אני מעדיף ללכת ברחוב מאשר ליריד אומנות בינלאומי, כי לא אמצא שם שום דבר מקורי או אותנטי, רק דברים נוצצים שאין להם תוכן".

 

עבודותיו של איימז, בהשראת הפחיות (צילום: רודריגו איימז) (צילום: רודריגו איימז)
עבודותיו של איימז, בהשראת הפחיות(צילום: רודריגו איימז)

את שכר הדירה בסוף החודש אימז לא משלם מסחר בפחיות או ממכירת שאריות לחם עבש, אלא מהציורים שלו, אבל השיטוט

 הבא ברחוב עלום תמיד עומד לנגד עיניו, מנחה אותו, ומסקרן בכל פעם מחדש: "תמיד ניסיתי לחשוב איך אני יכול להפוך את האומנות שלי למועילה - לתת משהו בחזרה לחברה. אני חושב שהאומנות יותר מדי מרוכזת בעצמה ולא במעורבות חברתית, ולכן לעבודות שלי יש קשר לנושאים חברתיים ואקולוגיים".

 

מה לגבי הזבל האישי שלך? אתה מהרהר בו באופן מיוחד?

"לגמרי. כשאני זורק משהו אני תמיד במודעות למה אני זורק. אז אני ממחזר המון. כשהגעתי לירושלים הדבר הראשון שעשיתי היה לנתח את הזבל שלי".

 

ומה מצא שם? ובכן, זה כבר חומר לכתבה הבאה.

 

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: רודריגו איימז
הרבה יותר מזבל. הפחיות השטוחות שאסף אימז
צילום: רודריגו איימז
לאתר ההטבות
מומלצים