שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    תולדות – וירח את ריח בגדיו

    הברכה האמיתית שהנחיל לנו יצחק: החתירה לזהות את הריח, את הטוב שטמון אצל הילדים שלנו, אצל בני-הזוג שלנו, אצל החברים שלנו, גם ברגעים שבהם העיניים החיצוניות לא מספקות את הסחורה

    במסעם בנבכי מכרות מוריה נתקלו גיבורי "שר הטבעות" בצומת דרכים לא מוכרת: המסדרון השמאלי השתפל כלפי מטה, ואילו הימני העפיל מעלה. בחירה שגויה, משמעותה תעייה אינסופית במנהרות האפלות השורצות אויבים.

     

    אפילו גנדלף, הקוסם הזקן והנבון, עמד מהסס ולא הצליח להכריע. רק אחרי שש שעות של התבוננות והרהורים גמלה בלבו ההחלטה: "הדרך השמאלית אינה לטעמו של אפי: אוויר מצחין יש שם, אבחר במסלול הימני".

     

    גנדלף האפור איננו לבד. מתברר, כך טוענים המחקרים, שבני אדם נוהגים לבצע בחירות גורליות (כמו בחירת בן-זוג למשל) על בסיס חוש הריח. ועוד מתברר, לפי אותם מחקרים, שחוש הריח אכן מאפשר לנו לזהות נכונה תכונות חשובות של האנשים הסובבים אותנו (גיל, נטייה מינית ועוד).

     

    הדילמה של יצחק

    בפרשת השבוע ניצב יצחק אבינו, העיוור, מול דילמה. כאשר יעקב לובש עורות עיזים על זרועותיו על מנת להתחזות לעשיו ולגנוב את ברכתו, יצחק לא מצליח להחליט מי ניצב מולו: "וַיֹּאמֶר הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו".

     

    חוש השמיעה והמישוש מכזיבים וחוש הראייה כבר אבד לו מזמן. ההכרעה נמסרת לבסוף לחוש הריח: "וַיִּגַּשׁ וַיִּשַּׁק לוֹ, וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרֲכֵהוּ. וַיֹּאמֶר רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ ה'".

     

     

     

    איזה ריח הריח יצחק שגרם לו לברך את יעקב? את המילים "וירח את ריח בגדיו" דורשים חז"ל: "וירח את ריח בוגדיו, כגון יוסף משיתא ויקום איש צרורות".

     

    זה סיפורו של יוסף משיתא: בשעה שביקשו הרומאים להכנס לבית המקדש, חששו לעשות זאת בעצמם וביקשו מתנדב יהודי שיבזוז אותו עבורם. כדי לפתות את היהודים, הבטיחו למי שייכנס שיוכל לקחת לעצמו את הדבר הראשון שימצא. יוסף משיתא נכנס והוציא מנורה של זהב, והרומאים אמרו לו: "אין דרכו של הדיוט להשתמש בזו, אלא היכנס פעם שנייה ומה שאתה מוציא שלך".

     

    אך הפעם הוא סירב ואמר:"לא די שהכעסתי לאלהי פעם אחת אלא שאכעיסנו פעם שניה?". מה עשו לו? נתנו אותו בחמור של חרשים והיו מנסרים בו, היה מצווח ואומר:"ווי אוי אוי שהכעסתי לבוראי".

     

    תמיד שאלתי את עצמי: מה הסיפור של היהודי הזה? למה בפעם הראשונה הוא קופץ ומתנדב להיכנס, ובפעם השנייה הוא מוכן למסור את נפשו על קידוש השם?

     

    ונראה לי שהמדרש מנסה להסביר את הסיפור בעזרת רעיון ה'ריח'. "ריח בוגדיו". כי יוסף משיתא התאמץ כל חייו לעטוף את עצמו בעורות של כבשים. להיות יותר רומאי מהרומאים, יותר אדום מעשיו. הוא בוזז לעצמו את מנורת המקדש בלי להניד עפעף, כי הוא ממש חלק מהם, ולא אכפת לו כלום.

     

    אבל אז מתברר לו שמשהו חורק, שהוא ניסה לקחת משהו גדול מדי, ורק עשה מעצמו צחוק. והרומאים קולטים את זה מיד, שהוא לא באמת שייך לסצנה הזאת של הבזיזה. ולכן גם הוא מבין את זה. שזה לא באמת הוא. שאפשר לשנות את הידיים ואפילו את הקול, אך לעולם הוא לא יצליח לטשטש את הריח.

     

    הדבר החמקמק הזה שקשה להצביע עליו (ניסיתם פעם להרגיש מהיכן מגיע ריח של משהו שרוף?) אבל אי אפשר להעלים אותו. שבסופו של דבר בנקודה הכי פנימית שלו הוא מחובר לעם ישראל, ושם הוא רוצה להישאר.

     

    מבט נקי שלא מוסח

    רבקה הבינה את זה ראשונה כמובן, שהרי חוש הריח של נשים מפותח הרבה יותר מזה של הגברים. אך כשיעקב עמד קרוב-קרוב, ליצחק נפל האסימון. וגם אם עשיו איש הציד המצליח שבה את עיניו של אביו, היה משהו בריח של יעקב שאי אפשר היה לעמוד בפניו.

     

    זו אולי הברכה האמיתית שהנחיל לנו יצחק: החתירה לזהות את הריח, את הטוב שטמון אצל הילדים שלנו, אצל בני-הזוג שלנו, אצל החברים שלנו, גם ברגעים

    שבהם העיניים החיצוניות לא מספקות את הסחורה. וזו גם המשימה שהטיל עלינו. כי "הריח תלוי בטהרה" (רבי נחמן מברסלב). היכולת להריח, לראות מעבר, דורשת מבט נקי שלא מוסח על ידי מראית העין.


    פורסם לראשונה 16/11/2017 07:53

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים