שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "אני ילדה רגילה, רק עם מכשיר קטן על היד"
    רוני ארליכמן, ילדה בת שמונה, מתחילה את הבוקר שלה עם דקירה בקצה האצבע כדי לבדוק את רמת הסוכר בדם וצריכה לעשות בדיקה כל שעתיים. "אני מזכירה לעצמי כל יום שאני יכולה לעשות הכול עם המחלה". הצצה ליום בחיי ילדה סוכרתית

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     
    צילום ועריכה: ארז ארליכמן | עריכה: שחר ברקת | גרפיקה: איתן פלד | הפקה: יובל חנינוביץ'


    קוראים לי רוני ארליכמן, אני בת שמונה וגרה בכרכור. אני מקדישה את הטור לכל הילדים והילדות חולי סוכרת כדי שיידעו שהם לא לבד בעולם. לפני שלוש שנים החיים שלי השתנו כשגילו שאני חולה בסוכרת סוג 1. מה זה בעצם אומר ואיך נראית שגרת היום שלי? ההורים שלי מעירים אותי כל יום קצת אחרי שש בבוקר, ולא משנה כמה אני עייפה, הדבר הראשון שאני עושה הוא בדיקת סוכר.

     

    אני משתמשת בעט עם מחט כדי לדקור את קצה האצבע ולהוציא טיפת דם. אני לוקחת מקלון בדיקה קטן ומכניסה אותו למכשיר שמפענח את רמת הסוכר, טובלת את הקצה השני של המקלון בטיפת הדם. למה אני עושה את זה? הלבלב שלי התקלקל והוא לא מייצר אינסולין. בלי האינסולין הסוכרים לא יכולים להיכנס לי לתאים בגוף, שם כל הפחמימות מתפרקות. הסוכרים מגיעים לדם ומשם לתאים. מי שמכניס את הסוכר לכל תא הוא האינסולין, ואני צריכה לעזור לגוף שלי להכניס לתוכו אינסולין כשאני אוכלת פחמימות כמו לחם, פסטה או פרי.

     

    "הדבר הראשון שאני עושה בבוקר" (צילום: ארז ארליכמן)
    "הדבר הראשון שאני עושה בבוקר"(צילום: ארז ארליכמן)

    אחרי ארוחת הבוקר אני הולכת לבית הספר ומתחילה את היום בכיתה ג' עם המחנכת שלי איה. ברבע לתשע, כשכולם מוציאים את האוכל מהתיק, זה הזמן שלי לעשות בדיקת סוכר נוספת. אני צריכה לעשות בדיקה כל שעתיים בערך.

     

    בלימודים הסייעת שלי לנה מזכירה לי לעשות בדיקה כדי שלא אשכח, והיא עוזרת לי אם אני לא מרגישה טוב. הילדים בכיתה שלי יודעים שאני סוכרתית אבל רוב הילדים בבית הספר לא.

     

    בחודשים אחרי גילוי המחלה הייתי צריכה לעשות ארבע זריקות ביום. אני זוכרת שהתווכחתי עם ההורים שלי כל הזמן כי לא רציתי את הדקירות הכואבות. אחרי חצי שנה בערך עברתי למשאבה בלי חוט, משאבת wi-fi משוכללת, שהיא בעצם מכשיר קטן שנצמד לגוף עם מחט קטנה שלא מרגישים אותה. בתוך המשאבה יש בקבוק עם אינסולין שמזליף לי כמות קבועה בכל היום. על כל דבר שאני אוכלת אני צריכה לתת תוספת אינסולין שנקראת "בולוס".

     

     (צילום: ארז ארליכמן)
    (צילום: ארז ארליכמן)

    בעזרת שלט חכם שנראה כמו טלפון משוכלל אני יכולה לחשב כמה אינסולין אני צריכה להזריק לעצמי, בהתאם לכמות האוכל שאני רוצה לאכול ולרמת הסוכר בדם. אני מעדיפה את המכשיר הקטן, כי מחליפים אותו כל שלושה ימים במקום אחר בגוף - פעם בזרוע, פעם ברגל ובעוד מקומות. זה נותן לי את האינסולין מבלי שאני מרגישה. הוא עמיד במים ואפשר להתקלח איתו או ללכת לבריכה.

     

    אני בדרך כלל מסתירה את משאבת האינסולין עם חולצה כשהיא על הזרוע כי אני לא אוהבת ששואלים אותי מה זה. לפעמים אני ממציאה דברים, אומרת שזו מצלמה או שזה טלפון. אני מפחדת שילעגו לי.

     

    קראו עוד:

    - חיסון או בדיקה? כך תקלו על הילדים

    - "אני האימא שנאלצה לקבל פרצופים מהורי הגן"

    - משרד הבריאות מזהיר: סליים עלול להרעיל את הילדים

     

    אני ילדה רגילה, רק עם מכשיר קטן על היד וכל יום דקירות באצבעות. התלמידים שואלים אותי אם בדיקת הדם באצבע כואבת, אני כבר התרגלתי אליה. בהתחלה זה כאב ולפעמים יש לי סימנים על האצבעות. אני חושבת שאני דוקרת את עצמי עשר פעמים ביום. תחשבו כמה זה יוצא בחודש ובשנה.

     

    רוב הילדים לא מבינים מה זו סוכרת. הם חושבים שפשוט אסור לי לאכול סוכר ותוך שלושה ימים זה יעבור, אבל זה לא. זו מחלה לכל החיים. בכל פעם שאני אוכלת אני צריכה לתת לעצמי כמות של אינסולין, אני צריכה למדוד בכוס את כמות הפחמימות שאני אוכלת ולהזין את המספר של הפחמימות במכשיר שלי. כוס פסטה זה 30, תפוז זה 15 וגזר זה בלי כלום. ירקות אוכלים חופשי, אבל על פירות צריך לתת לגוף אינסולין.

     

    כשאני נותנת לעצמי אינסולין, אני קוראת לזה "תיקון", כי הגוף שלי לא יכול לעשות את זה בעצמו, אז אני עוזרת לו לאזן את רמת הסוכר. הכי טוב שרמות הסוכר שלי יהיו בין 100 ל-180. אם אני 200 ומעלה, זה אומר שהסוכר שלי גבוה ואז אני רועדת, לא מרוכזת, וזה קשה.

     

     (צילום: ארז ארליכמן)
    (צילום: ארז ארליכמן)

    אם יש לי רמת סוכר מתחת ל-80, אז זה מצב שנקרא היפוגליקמיה - רמת סוכר נמוכה, שאני קוראת לה "היפו", ואין כאן כוונה להיפופוטם. כשזה קורה, כואבות לי הרגליים, אני מרגישה חלשה ולפעמים יש לי כאב ראש. באותו הרגע אני חייבת להכניס לגוף שלי סוכר, ואחת הסכנות במצב הזה היא שאפשר להתעלף. זו מחלה עם המון אחריות.

     

    אחרי בית הספר אני נוסעת לצהרון שלי בקיבוץ משמרות, שם אני אוהבת לשחק עם החברות שלי ולהכין אוכל לארנבים ולשרקנים בפינת החי. החיות מרגיעות אותי ואני אוהבת אותן.

     

    אחר הצהריים אני אוהבת לבלות עם המשפחה, לנגן בגיטרה, להיפגש עם חברות ולפעמים לנסוע עם ההורים שלי ואחותי הקטנה לפארק בחדרה, שם אני נוסעת עם הרולר בליידס. לפני פעילות ספורטיבית אני תמיד עושה בדיקה ואוכלת משהו, כדי שרמת הסוכר שלי לא תהיה נמוכה מדי. ספורט משפיע מאוד על רמת הסוכר.

     

    ספורט משפיע על רמת הסוכר (צילום: ארז ארליכמן)
    ספורט משפיע על רמת הסוכר(צילום: ארז ארליכמן)

    אני לא יכולה לאכול הכול וצריכה לשמור על התזונה שלי, גם אם זה אומר לפעמים לוותר על מאכלים שאני אוהבת ולמצוא להם תחליפים.

     

    זה קשה כשאחותי הקטנה אוכלת לידי משהו מתוק שמגרה אותי מאוד או בימי הולדת כשיש המון ממתקים ואני צריכה להסתפק בדברים אחרים, אבל מרשה לעצמי כשאפשר להתפנק עם משהו מתוק וקטן.

     

    זו מחלה שאני לא מדברת עליה הרבה ולא מודה שאני חולה בה. אם כבר אמרתי שזו מחלה, אל תדאגו, היא לא מידבקת. אני מקווה שיום אחד ימצאו לה תרופה. בינתיים אני מזכירה לעצמי כל יום שאני יכולה לעשות הכול עם הסוכרת וגם בלעדיה.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה ""אני ילדה רגילה, רק עם מכשיר קטן על היד""
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    שלום דוקטור
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים