שתף קטע נבחר

זה נבל זה? הנבלים של DC הורסים את העולם, ואת הסרטים שבכיכובם

כולם יודעים שמאחורי כל גיבור-על חייב לעמוד נבל מוצלח. כולם, חוץ מאנשי DC שמאז סרטי "האביר האפל" מתקשים לספק נבלים ראויים. מ"יחידת המתאבדים" ועד "ליגת הצדק" הטרי, ואפילו ב"וונדר וומן" - הרשעים שמככבים בהם מלאכותיים ומפלצתיים ורק רוצים להשמיד את העולם. למה? ככה. ואולי כי יש תקציב לאפקטים. הנה עוד משהו שאפשר ללמוד ממארוול

באופן טבעי, סרטי גיבורי-על הם סרטים על גיבורי-על. כמו החליפות המסורתיות מהקומיקס, התסריטים נתפרים למידותיהן של הדמויות המוכרות והאהובות, והכותרים עצמם נקראים על שמם. ספיידרמן, באטמן, סופרמן, באטמן נגד סופרמן, קפטן אמריקה, איירון-מן, ת'ור (והמשכיו), וכמובן שלא נשכח את וונדר וומן, כלומר גל גדות הראשונה לשמה. אלא שמאחורי כל סופר-הירו מצליח, יש נבל חזק. הוא זה שמניע את העלילה. ולמרות זאת, לא פעם אנחנו שוכחים את אותם מנוולים אויבי האנושות. כאילו היו ואינם. כשזה קורה, סימן שמשהו התפספס, שהסרט כנראה לא מספיק מורכב, עמוק או מעניין. אם חיפשתם את החורים השחורים ביקום המורחב של DC קומיקס - כנראה שפה קבור הכלב, או דומסדיי.

 

המסורת של הנבלים הפופולריים בהוליווד היא רבת שנים אבל תפסה תאוצה אדירה בעשורים האחרונים. מדארת' ויידר בגלקסיה רחוקה רחוקה ועד לחניבעל לקטר שכל כך קרוב ללבנו עד שהוא יכול לזלול אותו. מצד אחד אנחנו אוהבים לשנוא את הנבלים שלנו. מצד שני, אנחנו שונאים לאהוב אותם, להזדהות איתם, לפעמים אפילו לרחם עליהם. המניעים הרציונלים והאמוציונלים של אותם ברנשים מפוקפקים ניכרים בהתנהגותם הגסה, האלימה והמסוכנת - לכל הפחות אנושית.

 

במארוול זיהו את החשיבות של הנבלים בסרטיהם. הדוגמה העדכנית היא זו של הוולצ'ר בגילומו של מייקל קיטון - הנבל ב"ספיידרמן: השיבה הביתה" מהשנה. מתחת להתקן המתכתי המעופף שהוא עוטה על גופו, מסתתר איש משפחה שנבגד על ידי תאגידי העל הקפיטליסטים. הוא לא חותר להשמדת העולם או להשגת שליטה מוחלטת עליו, אלא פשוט לעשות לביתו והרבה - משהו שכולנו יכולים להזדהות איתו. גם הנבלים של קפטן אמריקה, איירון-מן וכך כנראה גם הפנתר השחור שייצא בשנה הבאה הם בני אדם עם שדרוגים משמעותיים בחסות הטכנולוגיה שפועלים מתוך נקמה, שאיפה לכוח או תאוות בצע – מניעים אנושיים טבעיים. משם גם ההתלבטויות שלהם, אולי אפילו רגשות האשם. מצד אחד הם יכולים להיות מצחיקים וציניים, מצד שני רגשיים וחדורי מוטיבציה, ולא פחות חשוב - בעלי אידיאולוגיה. שאיפה סתמית להרס העולם אינה עומדת על הפרק מבחינתם - מקסימום הרס עצמי.

 

 

וולצ'ר מ"ספיידרמן: השיבה הביתה". נבל אנושי  ()
וולצ'ר מ"ספיידרמן: השיבה הביתה". נבל אנושי

ברוב המקרים כוחות העל המוגבלים שלהם כלל אינם מאפשרים להם לזרות חורבן גלובלי קולוסאלי, אלא אם כן הם חייזרים הבאים מהחלל החיצון או אלים מאסגרד כמו במקרה של סרטי "הנוקמים", "שומרי הגלקסיה" ו"ת'ור". מפגני קולנוע אלה משופעים בחזיונות הרס אדירים, אבל גם בהומור פרוע. כאילו מדובר בקומדיות, לא בסרטי אסונות. בדיחות פנימיות על חשבון עצמם, מחזור של רפליקות מתרבות הפופ, וספקטקלים מרהיבים הם המרכיבים של המרכז הפוסטמודרני שמארוול מבשלים עבורכם כדי לחייך, לא כדי להרצין ולהישאב לעלילת מתח עם מרכיבים של חקירה פסיכואנלטית או ביקורת חברתית כמו ב"קפטן אמריקה" למשל. תתפלאו, אבל חלק משמעותי מגיבורי העל המקוריים מחוברות הקומיקס, וכן בסרטים שנוצרו בהשראתם, דנים בתכנים כאלו בסמוי ובגלוי - בעזרתו של הנבל.

 

נבל עם הומור. אגו מ"שומרי הגלקסיה חלק 2" ()
נבל עם הומור. אגו מ"שומרי הגלקסיה חלק 2"

גם לסרטי גיבורי העל מבית DC קומיקס יש מורשת מפוארת של נבלים איכותיים. לקס לות'ר של ג'ין הקמן היה כזה מול כריסטופר ריב ב"סופרמן" (1978) וכך גם גנרל זוד של טרנס סטמפ בסרט ההמשך (1980). הדוגמה הבולטת ביותר היא כמובן הג'וקר – בין אם בגרסת הפסיכופת המבודח שגילם ג'ק ניקולסון ב"באטמן" של טים ברטון (1989) או זו של האנרכיסט חסר המעצורים של הית' לדג'ר הבלתי נשכח ב"האביר האפל" (2008). בשני המקרים מדובר בדמויות של בני אנוש, מסוכנים ורבי-עוצמה, ועדיין אנושיים. הרי מתחת לחיוך הצרוב על פני שני הג'וקרים יש המון עצב, סבל וחוסר ביטחון. אפשר להודות שגם אם הם לא הצליחו לחסל את הגיבורים שמולם, הם כן גנבו מהם את ההצגה - וכך תרמו לאיכויותיו של הסרט כמכלול.

 

הג'וקר, נבל עם מניעים אנכריסטים ()
הג'וקר, נבל עם מניעים אנכריסטים

האב המייסד של טרילוגיית "האביר האפל" כריסטופר נולאן היה ער לחשיבות של דמות הנבל, והצורך לצקת לתוכה תוכן נפשי ואידיאולוגי הגיוני, מבוסס ובעיקר אנושי. ברוס וויין תמיד היה גיבור מתבודד, מהורהר, אפלולי, מאוד עשיר ומאוד מאוד לבן. מייקל קיטון, ואל קילמר, ג'ורג' קלוני, כריסטיאן בייל התאימו את עצמם לפורטרט שלו ללא יותר מדי חריגות. אבל השינוי הגדול שהביא עמו נולאן היה בעיצוב דמותם של ראס-א-גול המהפכן הנחוש (ליאם ניסן) והפסיכולוג המעורער בנפשו ד"ר ג'ונתן קריין, הוא הדחליל (קיליאן מרפי), ב"באטמן מתחיל"; הג'וקר השואף לאנרכיה בכל מחיר ב"האביר האפל"; וגם מנהיג הפועלים ביין (טום הארדי) ב"עלייתו של האביר האפל". כולם בני אנוש, לכולם יש מניעים שניתן להזדהות איתם, ולאף אחד מהם אין דרך להכחיד את המין האנושי או את כדור הארץ כולו. בעצם, הנבלים של טרילוגיית "האביר האפל" הם אלו שהפכו אותה ליצירת מופת מורכבת, ובאמצעותה שינה נולאן את תפיסת הקהל בנוגע לז'אנר גיבורי העל. לא עוד שובר קופות מגוחך עם דמויות מצועצעות בתחפושת, אלא דיון סוציו-פוליטי בעולם האמיתי.

 

כשאולפני האחים וורנר הפקידו את מותג ה-DC קומיקס שלהם בידי זאק סניידר, הוא הביא איתו תיק עבודות די מרשים. "300" (2006), "השומרים" (2009) ואפילו "סאקר פאנץ'" (2011) שביים הם סרטי גיבורי על מקוריים, שמביאים לידי ביטוי לא רק את החזון החזותי של סניידר, אלא גם את המורכבות הנרטיבית השאפתנית. את הסיפא של קווי העלילה מאחורי הרישא של הפיצוצים והחלליות. הוא נראה כיורש הטבעי לנולאן. לרוע המזל, דווקא פה - כשתקציבי ענק ומורשת אדירה של גיבורי-על מוכרים ואהובים עומדת לרשותו - סניידר התמכר לפנטזיות הסגנוניות שלו, לחזיונות הגרנדיוזים הגדולים מהחיים, לאש ותמרות העשן. ואיך יוצרים מחזות כאלה? באמצעות נבלים צעקניים ורבי עוצמה שלא מהעולם הזה.

 

סניידר, האיש מאחורי DCEU (צילום: gettyimages) (צילום: gettyimages)
סניידר, האיש מאחורי DCEU(צילום: gettyimages)

המפץ הגדול של היקום המורחב של DC (להלן DCEU) היה "איש הפלדה", באמצעותו נולד מחדש סופרמן - הפעם מהרחם של איילת זורר (כיאה לאילן היוחסין היהודי של הדמות מהקומיקס המקורי). כדי להבטיח את העברתו התקינה של הלפיד, נולאן נשאר בסביבה כמפיק ותסריטאי שותף. תרומתו ניכרת בעיקר בחצי הראשון של הסרט שבו נבראת מחדש דמותו של סופרמן. הנרי קאביל לוהק למשימה כשחקן בזכות מבנה גופו השרירי, פחות בגלל איכויותיו כשחקן. השתיקה יפה לו, ותכלס מי צריך לפתוח את הפה עם לסת מכובדת שכזו? בשקט בשקט נבנתה דמותו מחדש כסרט ריאליסטי מפתיע לטובה. אלא שאז התחילה ההרעשה הכבדה - באדיבותו של הנבל, גנרל זוד.

 

סופרמן נלחם בזוד ב"איש הפלדה"

 

בניגוד לקאביל, מייקל שאנון הוא שחקן מחונן עתיר ניואנסים, אלא שב"איש הפלדה" כל שנדרש ממנו זה לעשות פרצופים מפחידים, להקריא שורות חסרות הגיון ולהתמזג חלק ככל האפשר עם עבודת הפוסט-פרודקשן שתגיע בהמשך. זוד של סניידר הוא יישות כל יכולה שמגיעה בסערה מהשמיים וזוממת לבזוז את הקרקע של כדור הארץ. הוא נחוש להשמיד את האנושות כולה והוא גם יכול לעשות זאת - בקלות, פשוט כי בא לו. כשסופרמן מתייצב מולו, הוא אולי מציל את האנושות, אבל מחריב את הסרט ולוקח איתו בדרך גורדי שחקים ממוטטים. עיסה של גרפיקה ממוחשבת בהילוך מהיר משתלטת על המסך ודולה מאיתנו כל אנרגיה שנותרה בנו אחרי שעתיים של צפייה (הסרט אגב אורך כ-143 דקות). מה המניעים של זוד? אומנם הבמאי מספק הסברים בדמות חיטוט בחוויית אסון התאומים או משהו בסגנון, אבל זה מרגיש יותר כמו תירוצים. במילים אחרות - זוד עושה את מה שהוא עושה כי בא לו.

 

חוצנים רבי עוצמה שמגיעים לכדור הארץ כדי לשאוב ממנו אנרגיות על חשבון האנושות ולבנות מחדש את כוכב הבית שלהם - רק לי זה מזכיר את הרובוטריקים? קריפטון או סייבטרון, הכול נראה דומה מדי, וכך גם עבודתם של סניידר ומייקל ביי. בשני המקרים הם בחרו במפלצות רבות עוצמה, מפחידות, מרושעות, אדירות מימדים, ובאותו הזמן כל כך רזות, שטוחות וחסרות עומק. מתכתיות יהיה תיאור הולם. הכול כדי לגרום לכם הצופים להשתאות מול המסך, בלי לחשוב על זה יותר מדי. בשני המקרים זה עבד היטב בקופות. אנשים הולכים לקולנוע בשביל לראות ספקטקלים גדולים על המסך הענק. הם מוכנים לשלם על זה, ורק אחר כך להצטער. זה מה שקרה לרובוטריקים של ביי, וכך גם במקרה של DCEU של סניידר.

 

 

הייטקסיסט מעצבן, אבל לפחות בן אנוש. לקס לות'ור מ"באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק"  ()
הייטקסיסט מעצבן, אבל לפחות בן אנוש. לקס לות'ור מ"באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק"

הגילוי המפליא שמשהו לא בסדר ביקום החדש הגיע בפרויקט הבא והיומרני של סניידר - "באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק". חוץ מלהציג לראשונה את גל גדות כוונדר וומן, הוא החזיר לנו את קאביל כסופרמן וגם את באטמן בגילומו של בן אפלק. כמו קודמיו בתפקיד, גם הוא גיבור מתבודד, מהורהר, אפלולי, מאוד עשיר ומאוד מאוד לבן. הפעם סניידר רקח עלילה מסובכת ומורכבת עם מטרה מוצהרת להגיש לנו מסר רציני על פולחן אישיות, דת, פוליטיקה ומדע. אבל מה שהתחיל כדו-קרב הגותי בין באטמן לסופרמן נגרר לתוהו ובוהו נוסף, בגלל לקס לות'ור (ג'סי אייזנברג).

 

הנבל המוכר הופיע בגרסתו המעודכנת כנער היי-טק נרקיסיסט. הוא אומנם מעצבן, אבל לפחות אנושי. הבעיה היא שהוא המוח מאחורי היצור נטול המוח – דומסדיי. המפלצת הזאת שנוצרה מגופו של זוד (אפשר לשער שרווח לשאנון שהפעם התפקיד שלו התמצה בגילומה של גופה) היא רובוטריק בשר ודם וקריפטונייט, או אולי איש מרשמלו ענק אם תרצו. באטמן, סופרמן וגם המלכה וונדר וומן צריכים לאחד כוחות נגדו. למה? כי הוא פה. למה הוא פה? לא ברור. אפילו לו לא.

 

דומסדיי, עושה מה שהוא רוצה כי בא לו.
 
טוב, את הנוסחה של סניידר הבנו, אבל אולי קיווינו שדיוויד אייר ילך בדרכים אחרות עם "יחידת מתאבדים" שלו באותה השנה. ההבטחה הייתה אדירה ומקורית, שכן הגיבורים הפעם הם בעצם נבלים לשעבר, שעוברים שיקום כפוי בשירות החבר'ה הטובים. העיצוב של דדשוט (וויל סמית'), הארלי קווין (מרגו רובי) והאחרים דרש מורכבות רבה יותר, והנוכחות של הג'וקר החדש (ג'ארד לטו) הייתה מסקרנת לכל הפחות. אלא שגם הנבלים המומרים זקוקים לנבלים משלהם - ואלו היו מהסוג הגרוע ביותר. זה התחיל במכשפה הקדומה שהתנחלה בגופה הצנום של קארה דלווין וזו, כנהוג במשפחות הכי טובות, קראה לאחיה שהשתחרר מהכלא - כלומר מהגיהנום. היא המוח, הוא הכוח, וביחד הם שני שדים שעלולים להכחיד את האנושות. זה מזכיר קצת את "המומיה" של טום קרוז, שהתקבל כבדיחה טראשית. במקרה של "יחידת מתאבדים" הבדיחה הייתה עצובה, שלא לומר אובדנית. בגלל הנבלים.

 

"יחידת המתאבדים" - ניסה לרענן, ונכשל

 

אתם בטח חושבים ש"וונדר וומן" הצילה את המצב, נכון? אז גל גדות זכתה לתשבוחות על הופעתה המרעננת כדיאנה האמזונה. זה אולי נכון, אבל אנחנו נתרכז הפעם בנבל, שהוא אל המלחמה היווני ארס. אף אחד לא ממש מדבר עליו והנוכחות המגוחכת שלו. מה שמתחיל כניסיון מעניין לשלב בין המיתולוגיה היוונית הקדומה להיסטוריה של המאה ה-20 במלחמת העולם, מתקדם כסיפור מתח בו מעורבים גנרל גרמני ומדענית מסוכנת בשירותו. יש פה תחכים ומזימות, שחזורים תקופתיים, גרמנים מרושעים וגם גז. אבל כל אלה נדחקים הצידה לקראת הגרנד פינאלה, הסופר-קלאסיקו של האולימפוס, בו דיאנה - בתו של זאוס בכבודו ובעצמו, נלחמת בארס. יש פה ברקים ורעמים, ותנועה בלתי פוסקת שאינה מותאמת לעין האנושית, או לקיבולת התבונית שלה. איפה לעזאזל אלת החוכמה אתנה כשצריכים אותה?

 

וונדר וומן נגד ארוס במופע אפקטים מעייף.

 

ועכשיו הגענו ל"ליגת הצדק", שאמור למנף את ההצלחה של "וונדר וומן" ולשבות את לבנו וכיסנו. וונדר וומן פה, וגם באטמן. הצטרפו אליהם גיבורים חדשים כמו אקווה-מן, הפלאש וסייבורג, וגם ישו - כלומר סופרמן - שנולד מחדש. אבל כאמור, לא בגיבורים עסקינן אלא בעזר כנגדם. הפעם מדובר בסטפנוולף, סוג של אל מזן חדש (אבל כזה שמזכיר את ארס), שמגיע עם להקת הארבה החייזרי שלו כדי לפשוט על כדור הארץ. שוב יש לנו פיצוצים וחלליות. למה? ככה. כי צריך סיבה לכנס את הנבחרת עם או בלי מאמן. במקרה הזה המאמן סניידר הוחלף באמצע העונה. ג'וס ווידון שמונה במקומו נשאר נאמן למורשתו, בלי לצחוק עליה, או אפילו ללגלג על סרטי "הנוקמים" שיצר עבור מארוול. חבל, למרות הנסיבות הטרגיות של פרישת סניידר מהפרויקט, זה דווקא המקום להומור עצמי.

 

 

וונדר וומן נגד סטפנוולף ()
וונדר וומן נגד סטפנוולף

האם אפשר לצפות לשינוי בעתיד? הצצה בעלילת "אקווה-מן", הסרט הבא ב-DCEU, מבשרת שלא. הפעם הכול יקרה מתחת למים, אבל גם שם יש כרישים בדמות אלי ים למיניהם, ואנחנו נשקע איתם במצולות. כל מה שנותר לנו לקוות לו זה שהלקחים יופקו עד ליציאת "וונדר וומן 2" שהוקדם ל-2019. בינתיים ההפקה עלתה לכותרות בגלל השמועות על המערכה שגדות מנהלת מאחורי הקלעים במפיק ברט רטנר החשוד בהטרדות מיניות - נבל מהחיים האמיתיים. הלוואי שגם על המסך נראה אותה לוחמת בעוז באויב ראוי, פחות כוחני, יותר אנושי עם חולשות משלו. כי בסוף זו השאלה: איזשהו נבל הכובש את יצרו?

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
לאתר ההטבות
מומלצים