הנוסטלגיה רק אצלנו

ב־9 בנובמבר 1977 התייצב נשיא מצרים אנואר סאדאת מול המצלמות לשאת את נאומו השנתי, בנוכחות מאות חברי מועצת העם בקהיר, שהפכה מאז לפרלמנט המצרי, אורחי כבוד ובראשם יאסר ערפאת, עורכי העיתונים המקומיים ודיפלומטים זרים. הנאום היה ארוך ומשמים, אלא שלפתע קיבל תפנית דרמטית. סאדאת שינה את הטון, הרים את קולו וזרק את הפצצה: אני מוכן, הודיע, להגיע עם יוזמת השלום שלי עד למקום הרחוק ביותר בעולם, אפילו לירושלים. והוסיף מיד: אני רוצה להיכנס ללבבות שלהם (הישראלים), לשבור את המחסום הפסיכולוגי.

אף אחד, למעט חבורת סוד קטנה, לא ידע אז - אצלנו ואצלם - מה מתבשל מאחורי הקלעים. משה דיין וחסן תוהאמי, יועצו המוזר של נשיא מצרים, נפגשו אי שם במרוקו. השניים סיכמו מראש את "ההבנות" לקראת הביקור: בלי נסיגה מלאה מסיני, סאדאת לא היה מגיע. סאדאת יצא לסבב ביקורים במדינות ערב, לחפש שותפים לשלום. חאפז אסד, אביו של בשאר, לא רק סירב בתקיפות להצטרף לסאדאת אלא תיכנן להחזיק אותו במעצר בסוריה עד שיירגע או לפוצץ את מטוסו מעל קפריסין. מזל גדול שהאמריקאים גילו וסיכלו את מזימת החיסול.

ב־19 בנובמבר הוא הגיע לישראל. עד לרגע האחרון היו אצלנו לא מעטים שחשדו כי דלת המטוס המצרי תיפתח וחוליית טרור חמושה תגיח בנשקים שלופים ותנסה לחסל את האח"מים שבצידי השטיח האדום בנתב"ג. כל הצמרת הייתה שם, ובראשה מנחם בגין. כל כך חשדו אצלנו, שסיירת מטכ"ל נשלחה - לכל תרחיש - אל מאחורי המטוס.

האם נשבר המחסום הפסיכולוגי? בטווח המיידי - כן. הסכמי השלום נחתמו, שגרירויות נפתחו בתל־אביב ובקהיר, תיירים ישראלים זרמו בהמוניהם לראות את הפירמידות. פה ושם הגיעו גם מבקרים אמיצים ממצרים. אבל ככל שהתקדמנו, חומת העוינות והתיעוב לישראל תפסה גובה. פתאום למדנו על האיגודים המקצועיים ועל החרם והעונשים שנקבעו למי ש"ייתפס בנורמליזציה עם האויב הציוני". נסתם הגולל על שיתופי פעולה. זה היה העונש שהטילו האיגודים והאינטלקטואלים על סאדאת שעקף אותם בסיבוב ולא שיתף או התייעץ מראש לפני שטס לירושלים. רופאים מקהיר סירבו להחליף מילה עם קולגות ישראלים. הסופרים הודיעו על חרם. בתיאטרון המצרי קפצו מהחלון כדי לברוח משחקני “הקאמרי”. עד העשור האחרון לא יכולת להציץ בעיתון מצרי בלי ליפול על מאמרי שטנה וקריקטורות מפיצות ריח רע של אנטישמיות. כך התקבע פרצופו של השלום הקר.

גם מצרים חטפה. ב־1979, מיד אחרי החתימה על הסכם השלום, הוכרז חרם ערבי על מצרים ומטה הליגה הערבית הועתק מקהיר לתוניס. סאדאת נרצח ואלמנתו ג’יהאן מתעקשת עד היום ש”הוא ידע, וגם אני ידעתי, שיירצח בגלל השלום עם ישראל”.

ביום רביעי השבוע יתקיימו שני אירועים במקביל, בירושלים ובקהיר: הנשיא ריבלין הזמין למעונו את כל מי שהיו מעורבים בביקור ההיסטורי. כל מי שחי עדיין יעלה ויבוא: שגרירי ישראל בקהיר, מזרחנים מהאקדמיה, עיתונאים ואנשי עסקים שממשיכים לנסות לפתוח את השערים הנעולים בצד המצרי. בקהיר יארח השגריר דוד גוברין את מוזמניו לציון 40 שנות משק כנפי ההיסטוריה, ועד הרגע האחרון לא יידע, כמו תמיד, מי יגיע ומי יתנצל על “היעדרו”. אחרי הכל, במצרים שהיוזמה יצאה ממנה לא רוצים לחגוג ואין נוסטלגיה. אם כבר, עוסקים שם בניתוח מניעי ההחלטה הדרמטית של סאדאת. מה עבר עליו בימי ההתבודדות בסיני וברומניה, עם מי התייעץ, אם בכלל, ולמה האמין שיצליח לנתץ את המחסומים בין העמים. אלמנתו, שדחתה את ההזמנה לבוא לישראל, דווקא מתראיינת בקהיר בלי הפסקה. ישראל, היא עובדה קיימת גם במציאות המשתנה, אבל נורמליזציה היא סיפור אחר... √