"הבוזגלוס": מאור בוזגלו משחק אותה במגרש הביתי
אף שהייתה יכולה לבחור בדרך הקלה, "הבוזגלוס" מעדיפה להיות מתוחכמת. הדרמה שעולה מהקשרים בין בני משפחתו של שחקן הכדורגל מאור בוזגלו נבחנת בצורה מעניינת, והטיפול המסור בסיפורים האינטימיים הופך אותה לסדרה שעובדת
בתור בחורה עם סף נמוך לאכזבות, שלא עוקבת אחרי עולם הכדורגל, הדבר היחיד שאני יודעת על משפחת בוזגלו הוא שמאור הוא שחקן מבטיח ושאבא שלו מנהל אותו באופן אגרסיבי ושתלטני, ברמה שגורמת למאמנים ובעלי קבוצות לחשוב פעמיים אם להחתים אותו אצלם בקבוצה. בהתחשב בזה, "הבוזגלוס" (שתשודר הערב, ב', ב-yes) הייתה יכולה בקלות ליפול למלכודת של דוקו-קומדיות מסגנון עדות הקרדשיאנס, שהופכות את הגיבורים שלהן לפארסה.
מה יותר קל מלאתר את החלקים חסרי המודעות העצמית בהתנהגות של אבא בוזגלו ולהינעל על המסלול שימחיש עד כמה הוא מזיק לקריירה של הבן שלו? לחגוג על "הבוזגלוס" כעל גרסה מורחבת של "אבא עושה בושות"? הרי העורך הוא האלוהים ובטלוויזיה אפשר ליצור כמעט כל מראית עין שרוצים, אלא שבאופן מפתיע "הבוזגלוס" דווקא לא בוחרת בדרך הקלה.
ארבעה אחים, אבא יעקב ואמא חני, מרכיבים את הבוזגלוס, ולצידם הנשים - לפחות אלו שהתוודענו אליהן בשני הפרקים הראשונים - פאני, אשתו לשעבר של האח אוהד ומירן, אשתו של מאור. מאור נמצא בדיוק בשלהי הקריירה שלו בהפועל באר שבע. הוא רוצה להישאר שם אבל אבא שלו דורש סכום דמיוני מההנהלה ולפי הספויילר שעשתה המציאות, אנחנו יודעים שהוא עומד לעזוב את הקבוצה לטובת מכבי חיפה של יעקב שחר.
הקרדשיאנס נוצצים ופרועים מספיק כדי לתחזק טראש אמיתי. בארץ קשה עד בלתי אפשרי למצוא יקום מופרך כזה, שמנותק עד כדי כך מפשוטי העם, כך שהמקסימום שאפשר להתעלות אליו בלי שזה יראה מצוץ זה "המאסטרו", או "הפוליאקובים". בהתחשב בזה, קל לאבחן את הבחירה הכי משמעותית של היוצרים של "הבוזגלוס" - לא להגחיך את הדמויות שלה. פיקנטריה לא חסרה בחומרי הגלם: אוהד, האח הבכור של מאור, מכריז כבר בפרק הראשון שהוא עוזב את הבית ואח אחר נוסע איתו לאסוף את החפצים - סצינה לא קלה שמשום מה מלווה במוזיקה עליזה. בפרק השני מאור נוסע לצלם קמפיין עם שיר אלמליח. מירן, אשתו, בהיריון עם תאומים, מתחרפנת מהמחשבה על פוזות אינטימיות של שניהם בביגוד חלקי ומתחרפנת עוד יותר כשהיא מגיעה לסט והמחשבות מתגשמות לה מול העיניים. אבל "הבוזגלוס" עוקפת את הפיקנטריה בתבונה, ומעדיפה עליה את הדרמה.
אני לא יודעת מה יחסה של האישה שביימה את "הבוזגלוס" – סיגל שביט – לכדורגל, אבל לזכותה יאמר שהיא ידעה להתרומם מעל המשחק כציר שסביבו המשפחה מתנהלת ולהוביל את העלילה גם למעגלים אחרים. יותר מפעם אחת במהלך שני הפרקים, הופתעתי כשגיבורי התהילה חלקו עם המצלמה את עולמם הפנימי, ובתמורה, דבריהם טופלו באהבה וברגישות ברמת הניואנסים (מי שלא ראה את מאור מתמסר לאובססיית הגבות של אשתו לא ראה אהבה מימיו).
הלכידות המשפחתית של שבט בוזגלו, שמנוהל ביד רמה על ידי יעקב, דמות צבעונית שמחזיקה יחסי אהבה-הערצה עם המצלמה, מאפשרת לסדרה לבחון יחסים
משפחתיים מורכבים כמו קנאה, שתלטנות, רצון לביטוי עצמי, מגבלות בזוגיות ופחדים מהעתיד. אלה חומרים מאזורי המחייה של "מחוברים" ופחות של "התבוריס", שנחקרים במסגרת לא מתוחכמת כמו דוקו-קומדיה. אני מודעת לעובדה שזה נשמע מוזר, להלביש על סדרה מהעדה הזאת את מנעד הפרשנות הזה, אבל משהו ב"בוזגלוס" עובד. הוא עובד ברמה כזאת שאפילו מנועי העלילה שברור שהם מתוסרטים, משתלבים באופן טבעי בהתרחשות. מהבחינה הזאת אין ספק - הילד ענק.
