"רעב זה הגיהנום": פרק ראשון מ"דיאטלנד"

מאורת הארנב

בסוף האביב שמתי לב שמישהי עוקבת אחרי. ראיתי אותה בימים האחרונים של מאי, שם שפירושו באנגלית הוא אולי או יכול להיות. היא פלשה אל התודעה שלי כמו תמונה מטושטשת שהתחדדה פתאום.

היא היתה בחורה מוזרה שנעלה נעליים גבוהות שחורות, פרומות־שרוכים, ורגליה היו עטופות בטייטס בצבעי פירות בוהקים כמו צמד חפיסות מנטוס. לא הבנתי למה היא עוקבת אחרי. אנשים נעצו בי מבטים כל הזמן, אבל אצלה זה היה אחרת. הבחורה הזאת לא ראתה בי מושא ללעג, אלא יצור מסקרן. היא הסתכלה עלי וכתבה כל מיני דברים במחברת סליל אדומה.

הפעם הראשונה שהייתי ממש ערה לנוכחותה היתה בבית הקפה. בדרך כלל ישבתי עם הלפטופ ליד אחד השולחנות האחוריים ועבדתי. כלומר, עניתי על שאלות של נערות: קיטי היקרה, יש לי סימני מתיחה בציצי, מה לעשות? השאלות לא נגמרו אף פעם, ואני הייתי יושבת שעות ליד השולחן, שותה קפה ותה מנטה, ומחלקת עצות שלא היתה לי שום הכשרה לתת.

שלוש שנים היה בית הקפה כל עולמי. שנאתי לעבוד מהבית - להיות כלואה כל היום בין ארבעה קירות בלי שום דבר שיסיח את דעתי מהנקישות הקצביות של קיטי היקרה, קיטי היקרה, מה לעשות.

 רוצים לקרוא את "דיאטלנד" בגירסה הדיגיטלית? הורידו את האפליקציה לאייפון, לאייפד ולאנדרואיד .

באחד הימים הרמתי את העיניים מאיזו תשובה שהקלדתי, וראיתי את הבחורה יושבת ליד שולחן סמוך. על הכיסא שמולה היה זרוק תיק קנבס, והיא תופפה בעצבנות על רגליה הירוקות כמו ליים. ידעתי שכבר ראיתי אותה: בבוקר היא ישבה על מדרגות הכניסה לבניין שלי.

היה לה שיער שחור ארוך, ונזכרתי שהיא הסתובבה והסתכלה עלי. מבטינו הצטלבו, וראיתי בעיניה את המבט שזכרתי בחודשים הבאים, כשפניה הופיעו בעיתונים ובטלוויזיה: עיניים מוקפות עיפרון שחור עבה, מציצות מעבר לכתף.

אחרי ששמתי לב אליה בבית הקפה, התחלתי לראות אותה במקומות נוספים. כשיצאתי ממפגש של "שוטרי משקל", ראיתי אותה נשענת על עץ מעבר לכביש. בסופרמרקט ראיתי אותה קוראת את תווית הערכים התזונתיים של שעועית משומרת. פילסתי לי דרך בין המעברים הצפופים של "קי־פוּד" בגיאיות צרים של קרטון ופח צבעוניים, והבחורה הלכה אחרי, ובכל פעם שהסתכלתי עליה דחפה איזה מוצר אקראי לסל (קינמון, נוזל הצתה לברביקיו).

הייתי רגילה למבטים: אנשים הסתכלו עלי בגועל כשהסתובבתי בשכונה ועסקתי בענייני. אלא שבניגוד אליהם הבחורה בחנה אותי בעיון. בדרך כלל השתדלתי להיטמע בסביבה - משימה לא קלה - אבל כשהבחורה עקבה אחרי, הרגשתי כאילו מישהו משך מעלי את השמיכה והשאיר אותי בתחתונים, רועדת וחשופה.

בדרך כלל השתדלתי להיטמע בסביבה - משימה לא קלה - אבל כשהבחורה עקבה אחרי, הרגשתי כאילו מישהו משך מעלי את השמיכה והשאיר אותי בתחתונים, רועדת וחשופה

באחד הערבים כשהלכתי הביתה היתה לי הרגשה שהיא מאחורי, והסתובבתי אליה. "את עוקבת אחרי?" שאלתי.

הבחורה שלפה אוזניות לבנות זעירות מאוזניה. "סליחה? מה אמרת?" עד אז עוד לא שמעתי אותה מדברת. ציפיתי לקול מהוסס, אבל היא דיברה בביטחון.

"את עוקבת אחרי?" שאלתי שוב, הפעם בטון פחות בוטה. "אם אני עוקבת אחרייך?" הבחורה נראתה משועשעת. "אין לי מושג על מה את מדברת." היא עקפה אותי תוך התחככות קלה, ואחר כך המשיכה ללכת ונזהרה לא למעוד על שורשי העצים שבקעו ממדרכת הבטון.

עמדתי והסתכלתי עליה, ועדיין לא הבנתי מי היא באמת: שליחה מעולם אחר שבאה להעיר אותי משנתי.

כשאני חושבת על חיי אז, בימים ההם, אני מדמיינת שאני מסתכלת עליהם במבט מלמעלה כאילו הם בתוך קופסה, כמו דיורמה: הנה רחובות השכונה, והנה אני - בובה קטנה בבגדים שחורים. במשך שנים היתה הפעילות היומית שלי מוגבלת לרדיוס של חמישה רחובות בלבד: בין הדירה שלי, לבית הקפה, ל"שוטרי משקל". החיים שלי היו צרים מאוד בהיקפם, וזה מה שרציתי. חשבתי על עצמי כעל קו מתאר שעוד צריך להתמלא.

כלפי חוץ, בעיני מישהי כמו הבחורה למשל, נראיתי אולי עצובה, אבל לא הייתי עצובה. כל יום לקחתי שלושים מיליגרם של י' - תרופה נגד דיכאון. לקחתי י' מהשנה האחרונה באוניברסיטה. בשנה ההיא היה לי סיפור עם איזה בחור. בשבועות שאחרי חופשת חג המולד צללתי למין מערבולת אפלה.

ישבתי שעות בספרייה והעמדתי פנים שאני לומדת. הספרייה היתה בקומה השביעית, ואחר צהריים אחד עמדתי ליד החלון ודמיינתי איך אני קופצת ממנו ונוחתת בשלג, והנחיתה אפילו לא מכאיבה לי במיוחד. אחת הספרניות ראתה אותי - בדיעבד נודע לי שבכיתי - והתקשרה לרופא האוניברסיטה. עד מהרה לא היה מנוס מכימיקלים.

אמא שלי הגיעה לוורמונט בטיסה, והיא וד"ר וילובי (קשיש אפור בעל שיער אפור, משקפיים כהים ושן קדמית צהובה) החליטו שכדאי שאפגש עם פסיכולוג ואתחיל לקחת י'. התרופה סילקה את העצב והחליפה אותו במשהו אחר - לא באושר אלא במין זמזום חלש ועמום, רגש בתדר רדיו נמוך שאי־אפשר להגביר או להחליש.

הרבה אחרי שהלימודים נגמרו והטיפול הפסיכולוגי נגמר וכבר עברתי לניו יורק, עוד המשכתי לצרוך י'. גרתי ברחוב סוואן בברוקלין, בקומה השנייה של בניין מלבנים חומות. הדירה היתה צרה וארוכה והשתרעה מחזית הבניין ועד צדו האחורי, והיתה בה רצפת פרקט בהירה ממורקת וחלון מפרץ שהשקיף אל הרחוב. דירה כזאת ברחוב נחשק כל כך היתה מחוץ להישג ידי, אבל הבעלים היה ג'רמי, בן הדוד של אמא שלי, והוא גבה ממני דמי שכירות נמוכים.

הוא היה נותן לי לגור בדירה בחינם, אלא שאמא שלי דחפה את האף ודרשה שאשלם סכום מסוים. בכל מקרה, שילמתי מעט. ג'רמי היה כתב ב"וול סטריט ג'ורנל", ואחרי מות אשתו השתוקק לברוח מניו יורק ובמיוחד מברוקלין, רובע האומללות שלו. המעסיקים שלו שלחו אותו לבואנוס איירס ומשם לקהיר. בדירה היו שני חדרי שינה שבאחד מהם נותרו החפצים של ג'רמי, אבל הוא לא הראה שום סימן שהוא מתכוון לחזור אליהם אי־פעם.

לא היו לי אורחים רבים בדירה ברחוב סוואן. פעם בשנה אמא היתה באה לבקר. החברה שלי כרמן קפצה לפעמים, אם כי לרוב נפגשתי איתה בבית הקפה. בחיים האמיתיים יהיו לי יותר חברים, וגם ארוחות ערב ואורחים שיישארו לישון, אבל החיים שלי עדיין לא היו אמיתיים.

יום למחרת העימות עם הבחורה הסתכלתי ברחוב ימינה ושמאלה, ולא ראיתי אותה. יצאתי לדרך בתחושת הקלה על שהיא לא עוקבת אחרי. ציפה לי יום של עבודה בבית הקפה, ולפניו רציתי לקפוץ למפגש של "שוטרי משקל". הלכתי בדרך הארוכה כדי לעקוף את הנערים שהתגודדו בדרך כלל בקצה הרחוב שלי, ולעתים קרובות זרקו לי הערות בוטות.

המפגשים של "שוטרי משקל" התקיימו במרתף כנסייה ברחוב 2. הכנסייה היתה מבנה אבן אפור עם חלונות ויטראז' בצורת פרח, שניצב בין מכבסה למכון כושר. ירדתי למרתף במדרגות הלולייניות, וכרגיל קידמה את פני ליד הדלת האישה עם הדפדפת. "שלום, תות," היא אמרה וכיוונה אותי אל המשקל. "מאה שלושים ושבע שמונה מאות," היא לחשה, ושמחתי לגלות שמאז השבוע שעבר איבדתי ממשקלי תשע מאות גרם.

חתמתי ביומן שנח על השולחן ליד הדלת, ולקחתי את המתכונים השבועיים. מיהרתי, כי רציתי להסתלק לפני תחילת המפגש. הייתי ב"שוטרי משקל" כבר שנים, והמפגשים היו מיותרים מבחינתי. גם אם לא אשתתף ולו במפגש אחד נוסף אוכל לדקלם את עקרונות התוכנית מתוך שינה.

במפגשי הבוקר היו רק נשים, רובן מעט מבוגרות ממני ורובן גם נדנדו על ברכיהן תינוקות או פעוטות. הן היו תפוחות מהריונות העבר, אבל לא ענקיות. הרגשתי הרבה יותר גדולה מהן וגם הרבה יותר צעירה - כמו אחת הנערות של קיטי, אם כי הייתי בת שלושים כמעט. בחברת נשים שניהלו חיים בוגרים - מסוג החיים שלדעתי גם אני הייתי אמורה לנהל - הרגשתי קפואה בזמן, כמו בעל חיים בצנצנת פורמלין.

הכנסתי את המתכונים שהיו מודפסים על כרטיסיות עבות לתיק של הלפטופ, והלכתי בחזרה אל המדרגות. בבית היה לי אוסף של למעלה מאלף מתכונים של "שוטרי משקל" ממוינים לקטגוריות: נשנושים, מנות עיקריות, קינוחים ועוד. כל מתכון שניסיתי, דירגתי בכוכבים על גב הכרטיסייה. חמישה כוכבים היו הציון הגבוה ביותר.

השתדלתי להיות שוטרת משקל טובה, אבל זאת היתה משימה קשה. פתחתי כל יום עם ארוחת הבוקר הנכונה והמשכתי עם ארוחות הביניים, אבל לפעמים הייתי אחר כך כל כך רעבה, שהידיים שלי רעדו ולא הצלחתי להתרכז בשום דבר. ואז הייתי אוכלת משהו רע. רעב הוא תחושה שאני לא יכולה לסבול. רעב זה הגיהינום.

בעקבות כישלוני המתמשך בתחום הדיאטות החלטתי להמיר את "שוטרי משקל" בניתוח לקיצור קיבה. הניתוח נקבע לאוקטובר, בעוד ארבעה חודשים וקצת. התרגשתי לקראתו, אבל הייתי מבועתת מהרעיון שעומדים לחתוך לי את האיברים הפנימיים ולארגן אותם מחדש, וחששתי מהסיבוכים האפשריים.

הניתוח יקטין את הקיבה שלי לגודל של אגוז, ואחריו אצליח לאכול עד סוף ימי רק כמה כפות ביום. זה הקטע המזעזע. הקטע המופלא הוא שארזה חמישה עד עשרה קילו בחודש. בשנה אחת אפשר לרזות יותר ממאה קילו, אם כי לא התכוונתי להרחיק לכת כל כך. המשקל ששאפתי להגיע אליו היה חמישים וחמישה קילו - ואז אני אהיה מאושרת. "שוטרי משקל" לעולם לא יצליחו להביא אותי אל היעד הזה. אחרי שנים של התמסרות לתוכנית הייתי גדולה מאי־פעם.

יצאתי מהכנסייה האפלה ומצמצתי באור השמש. ציפיתי לראות את הבחורה נשענת על העץ, אבל היא לא היתה שם. חציתי את הכביש במהירות כדי לא לעבור ליד החלונות של מכון הכושר לנגד עיניהם הנדהמות של המתאמנים הזחוחים.

כשלא ראיתי את הבחורה ביום ההוא חשבתי שהצלחתי להרתיע אותה, אבל כשהגעתי לבית הקפה גיליתי אותה בפנים. במקום לעקוב אחרי היא התחילה להקדים אותי. עכשיו היא תוכל לטעון שאני עוקבת אחריה.

עברתי ליד השולחן שלה, והיא לעסה את מכסה העט הכדורי והעמידה פנים שהיא שקועה במחשבות. התעלמתי ממנה ושמתי את התיק עם הלפטופ על השולחן הקבוע שלי. ידעתי שאתקשה להתרכז כשהיא בסביבה, אבל נכנסתי לחשבון שלי, הורדתי את ההודעות החדשות ופתחתי את הראשונה:

מאת: לולו 6

אל: דייזיצ'יין

נושא: אח חורג

קיטי היקרה,

אני בת ארבע–עשרה וחצי. הלוואי שתוכלי לעזור לי. בשנה שעברה אמא שלי התחתנה עם לארי אחד. האבא האמיתי שלי מת. ללארי יש שני בנים האחים החורגים שלי אֶוון וטרוי.

אני ממש פוחדת ואני לא יודעת מה לעשות. מלא פעמים אני מתעוררת באמצע הלילה ומגלה שטרוי בחדר שלי מסתקל עלי שאני ישנה. שהוא רואה שאני ערה הוא יוצא מהחדר. הוא בן תשע–עשרה.

נירה לי שאולי הוא נוגע בי אבל אני לא יודעת. פעם אחת הוא נכנס לאמבטיה שהתקלחתי ערומה וראה אותי. הוא אמר שיש לי ציצים יפים. סיפרתי לאמא שלי והיא אמרה שאני סתם ממציאה כדי שהיא תתגרש מלארי (אני שונאת אותו). מה לעשות?

באהבה,

לואן מאוהיו

הפנייה של לואן היתה הראשונה שפתחתי ביום ההוא, ועוד לא הייתי בכושר מלא. הסתכלתי מבעד לחלון כדי לא לחטוף התקף חרדה מההבהובים של הסמן, והתחלתי לחשוב על תשובה. לואן היקרה, צר לי שאמא שלך לא מאמינה לך. לנשים כמוה אסור לקרוא לעצמן אמהות. לעתים קרובות האמהות של הקוראות של קיטי העדיפו גברים על פני הבנות שלהן.

הכמיהה לבן זוג גברה על הצורך להגן על בנותיהן. כמעט התפתיתי לבקש מלואן את מספר הטלפון שלה כדי להתקשר לאמא שלה ולהגיד לה שהיא אדם איום. אני שמחה שביקשת ממני עזרה, לואן. פני מיד ליועצת בבית הספר שלך. היא תוכל לעזור לך לפתור את הבעיה. לא, זה לא מספיק. מגיע ללואן יותר מאשר לעבור מיד ליד כמו מקל במרוץ שליחים. הנחתי את הידיים על המקלדת - הבחורה המוזרה היתה כל הזמן בזווית העין שלי, כמו חרק זעיר - והתחלתי להקליד במילותיה של קיטי:

מאת: דייזיצ'יין

אל: לולו 6

נושא: אח חורג

לואן היקרה,

מכעיס *מאוד* שאמא שלך לא מאמינה לך. אני מאמינה לך! כדאי שתנעלי את הדלת כשאת הולכת לישון. אם את לא יכולה לנעול תחסמי אותה בכיסא או ברהיט אחר. ושימי עליו ערמת ספרים או חפץ כבד כלשהו. אם טרוי ייכנס בכל זאת לחדר שלך, ברגע שאת רואה אותו תצרחי הכי חזק שאת יכולה. לא יזיק אם תהיה לך ליד המיטה אלת בייסבול או כלי נשק אחר. יש לך טלפון נייד? אם כן, תתקשרי במצב כזה למוקד חירום.

עוד דבר שאני רוצה שתעשי הוא שתספרי על מה שקורה לאישה שאת סומכת עליה (לאמא של החברה הכי טובה שלך, למשל, או למורה שאת אוהבת), ותבקשי ממנה עזרה. אם את לא מכירה אף אחת שיכולה לעזור, תפני למשטרה. את יודעת איפה תחנת המשטרה הקרובה אלייך? את יכולה ללכת לשם ולדבר עם אחת השוטרות. תבקשי לדבר עם אישה.

אני שמחה שפנית אלי, לואן. אני שולחת לך אומץ במייל.

באהבה,

קיטי

קראתי שוב את התשובה ושלחתי אותה. החלטתי שאשתדל לא לחשוב יותר על לואן - על דלת החדר שלה עם הכיסא הצמוד אליה, על אחיה החורג המתגנב אל מתחת לשמיכה וגוזר עליה שנים של טיפול נפשי במקרה הטוב.

רציתי להוציא אותה מהראש, והאינטרנט יעיל מאוד מהבחינה הזאת - אפשר למחוק אנשים, לכבות אותם. לכל נערה הייתי עונה פעם אחת בלבד, ואם מישהי פנתה שוב, בדרך כלל התעלמתי ממנה. קיבלתי כמויות אדירות של מיילים, ולא היה לי זמן להתחיל להתכתב עם אף אחת. בשביל לשרוד בעבודה שלי הייתי זקוקה לקשיחות של רופא בחדר מיון.

הבאה בתור.

בתיבת הדואר הנכנס חיכו לי מאות הודעות. לפני שאמשיך לעבוד, רציתי להזמין את הארוחה הקבועה שלי - לחם שיבולת שועל עם חומוס דל שומן ונבטים (300 קלוריות) - אבל הבחורה עמדה ליד הדלפק וקנתה שייק פירות. כרמן שירתה אותה בלי לדעת שחוט סמוי מקשר בינינו: באשר הלכתי, הלכה היא.

בית הקפה של כרמן נראה כמו מטבח משנות החמישים, עם קירות בצבע טורקיז וספלי וינטג' ירקרקים בוויטרינות. בחזית היה חלון ראווה גדול שהשקיף אל שדרות ויולט - תמונה נעה של מכוניות ואנשים. מדי פעם היתה כרמן זקוקה לעזרה, ואז הייתי באה לעבוד מאחורי הדלפק או מגיעה לפני עלות השחר לאפות קפקייקס ולחם בננה. למרות הפיתויים אהבתי לאפות, אבל לא הרשיתי לעצמי לעשות את זה לעתים קרובות מדי.

הכרתי את כרמן באוניברסיטה. היינו אז רק מכרות, אבל בניו יורק הקשר בינינו התחדש, והיא הרשתה לי להשתמש בבית הקפה בתור משרד. התיידדנו והיחסים שלנו גלשו לשיחות טלפון ופה ושם גם לבילוי משותף, אבל כרמן היתה בהיריון, וחששתי שהמצב עומד להשתנות.

הבחורה לקחה את שייק הפירות וחזרה למקומה. המחברת היתה סגורה על השולחן והיא לא המשיכה לכתוב בה. היא רק סובבה את טבעות הכסף שענדה על כל אצבעותיה, בזו אחר זו. היא נראתה משועממת. אני שעממתי אותה.

יכול להיות שהיא באמת עוקבת אחרי? כשהתעמַתי איתה היא נראתה ממש מופתעת. למה שתרצה בכלל לעקוב אחרי? אלא אם כן קיטי שלחה אותה כדי לוודא שאני עובדת. אבל היא לא נראית כמו העובדת הטיפוסית של קיטי. מצד שני, גם אני לא.

מאת: אשלימק

אל: דייזיצ'יין

נושא: בעיות רציניות

קיטי היקרה,

זה יישמע לך משונה, אבל אני אוהבת לחתוך את השדיים בסכין גילוח. התחלתי לעשות את זה בחודש שעבר, אני לא יודעת למה. אני אוהבת לעבור עם החוד מסביב לפטמות ולראות את הדם מחלחל אל החזייה. זאת בעיה מביכה, ואין לי עם מי לדבר עליה חוץ ממך. אני שונאת את השדיים שלי, ולא אכפת לי שיש עליהם צלקות. הם קטנים ולא סימטריים.

ראיתי פורנו באינטרנט ואני יודעת שאני חריגה, אבל אסור לי להמשיך לחתוך את עצמי כי אני עלולה לדמם למוות או לחטוף זיהום. תעזרי לי בבקשה. אני לא מצליחה להפסיק. אני יודעת שזה מוזר, אבל אני ממשיכה כי זה עושה לי הרגשה טובה. זה כואב, אבל גם עושה לי הרגשה טובה.

חברתך, אשלי (בת 17)

פגיעה עצמית. הרגשתי צביטת חרדה רגעית מהרעיון שנערות עם בעיות כאלה פונות לעזרתה של עורכת עיתון, אבל אם הן לא היו עושות את זה הייתי מובטלת. עשיתי חיפוש במחשב, ואז העתקתי והדבקתי את התשובה הקבועה שאני שולחת במקרים כאלה, בשינויים האישיים המחויבים.

מאת: דייזיצ'יין

אל: אשלימק

נושא: בעיות רציניות

אשלי היקרה,

אני מודאגת מאוד מהעובדה שאת חותכת את עצמך. הרבה בנות עושות את זה אז אל תחשבי שאת מוזרה, אבל כחברתך קיטי אני מבקשת שתפסיקי מיד. אין לי סמכות חוקית לייעץ לך בנושא אבל בתחתית המייל הזה יש כתובת אינטרנט שבה תוכלי למצוא מידע רב ודרכים לקבלת עזרה מקצועית באזור מגורייך.

הפסקה הבאה תעסוק בשדיים ובפורנו. חיפשתי את הקובץ המתאים: המסמכים שלי/קיטי/שדיים/פורנו.

לרבות מאיתנו יש שדיים לא סימטריים. אל תשכחי שהנשים בסרטים הפורנוגרפיים הן החריגות, לא את!

הייתי משפרת את הרגשתה אילו סיפרתי לה שגם אני לא מעזה להראות לאף אחד את השדיים שלי, הנועצים פטמות ברצפה. אני שונאת לחשוף אותם אפילו בפני הרופא, אם כי כשאני שוכבת על מיטת הטיפולים המצב פחות נורא - רק בעמידה אפשר לראות את התופעה המזעזעת במלוא הדרה. אלא שלא יכולתי לספר את זה לאשלי כי העמדתי פנים שאני קיטי, ולקיטי יש שדיים סימטריים להפליא המתנגדים בעוז לכוח המשיכה, בזה לא היה לי ספק.

רוב שעות אחר הצהריים עניתי על שאלות בנושאים הקבועים (דיאטות, בנים, תערי גילוח על שלל שימושיהם השונים). קיבלתי גם סדרת תלונות מקוראות קנדיות של המגזין (טניה יקירתי, תירגעי בבקשה. לא התכוונתי לרמוז שום דבר כשקראתי לקוויבק "ארץ" במקום "מחוז").

והיו גם כמה מיילים קשים נוספים (קיטי היקרה, פנטזת פעם שאונסים אותך?), אם כי לא משהו שלא יכולתי להתמודד איתו. עניתי על השאלות בזריזות, אבל הן המשיכו להצטבר בקצב מהיר, ורק לעתים רחוקות חוויתי תחושת הישג. בארצות נידחות תופרים לנערות את איברי המין כמו תרנגול הודו ממולא, אבל לנערות של קיטי היו בעיות דוחקות משלהן. (אם מאט לא יתקשר אלי אני פשוט ימות.) שאלות על בנים לא היו הצד החזק שלי.

לשאלות לא היה סוף. הן הגיעו מהמרכז, הן הגיעו מהצפון ומהדרום, ממזרח וממערב. לא היה שום חלק באדמת אמריקה שלא היה ספוג בדמעותיהן של המוני נערות. אחרי שהסברתי לאחת מהן את ההבדל בין פות לנרתיק (הנרתיק הוא המעבר לצוואר הרחם. זה הפתח שדרכו זורם דם הווסת. לשאלתך, אי־אפשר לגלח את הנרתיק. אין בו שיער!), הרמתי את העיניים וראיתי שהבחורה הלכה. בתחושת הקלה עברתי לשאלה הבאה.

כבר מזמן הפסקתי לקוות למכתב מעניין או לטקסט שישקם את אמוני במין הנערתי (כל ערב אחרי הארוחה אני הולכת לשירותים ומקיאה). כשהתחלתי להתייאש, דבר שקרה כל יום בשלוש בצהריים בערך, הפתיעה אותי כרמן עם קפה שחור (0 קלוריות) ועוגיית שיבולת שועל (5). היא היתה לבושה בחולצת היריון בצבעים פסטליים, והבטן הענקית שלה נראתה כמו ביצת פסחא. היא התיישבה מולי באנחה, והעבירה את אצבעותיה בשערה השחור האסוף. "קדימה, תקריאי לי שאלה." השאלות של הבנות של קיטי היו מסקרנות כמו תאונת דרכים.

השפלתי את עיני אל המסך. "קיטי היקרה, האם בשום מצב אסור לבנות לעשות סקס עם אבא שלהן?" "את סתם ממציאה. אלוהים, תעשה שזאת המצאה." היא לא היתה בטוחה וחיכתה לרמז ממני. פרצתי בצחוק וגם כרמן צחקה, ואז הרגשתי מרושעת, כמו פסיכולוגית שלועגת למטופלות שלה. "עד עכשיו רצינו בת," היא אמרה ושפשפה את הבטן. "אבל אני מתחילה להתחרט. הצלחת להפחיד אותי. בנות זה דבר מפחיד."

"לא למראית עין," אמרתי. "רק כשבודקים לעומק."

"זה עוד יותר מפחיד."

עכשיו כשכרמן ישבה איתי, החלטתי לשאול אותה על הבחורה המוזרה. עד כה לא הזכרתי אותה, כי לא רציתי להישמע פרנואידית. "ראית את הבחורה שישבה שם?" שאלתי והצבעתי על הכיסא הריק.

"זאת עם האייליינר? היא באה לכאן הרבה בזמן האחרון. למה, היא מפריעה לך?"

"היא נראית קצת מוזרה, לא?" כרמן משכה בכתפיה. "לא במיוחד. את רואה את הטיפוסים שבאים לכאן." היא השתתקה, וקיוויתי שהיא נזכרת בפרט חשוב בקשר לבחורה, אבל היא רק שאלה אם אני יכולה להחליף אותה באחת המשמרות בשבוע הבא כי יש לה תור לבדיקה. התלבטתי. השתדלתי להיות טובה עם הדיאטה. כל עוד ישבתי במקום הקבוע שלי, התעלמתי מהריחות והמראות סביבי ושתיתי קפה ותה, הצלחתי לא רע, אבל מאחורי הדלפק זה כבר סיפור אחר.

"ברור," עניתי. היו ימים שלא דיברתי בהם עם נפש חיה חוץ מכרמן. ניהלנו אמנם רק שיחות חולין, אבל ברגעים מסוימים היא הצליחה להוציא אותי מעצמי, ועל זה הייתי חייבת לה. כרמן חזרה לעבודה, ומאחר שהחלטתי להיות טובה נגסתי בעוגייה רק נגיסה קטנה. שתי נערות בשולחן שלידי הסתכלו עלי וחייכו בלגלוג.

החזרתי את העוגייה לצלחת והחלטתי להגביר את הקצב וללכת מכאן. שיטת העבודה הטובה ביותר היא לקפוץ למים הקרים, לגשש באפלה ולא לתת לשום דבר להשפיע עלי, רק להיסחף עם הזרם:

מה כל הדוגמניות בעיתון שלך הן בחורות רזות הן הכי מאושרות אני יישאר כל החיים סתם פרה שמנה ככה הוא אמר לי אחרי השיעור ולמרות זאת הוא מוצא חן בעיני ואני יודעת שזה פסיכי כי הוא כזה מגעיל אלי אבל אני וחברה שלי רוצות להיפטר מהנקודות האדומות הדוחות שיש לנו על הידיים אז את יכולה לעזור לי בבקשה כי הרגליים שלי נראות שמנות בבגד ים אז אולי כדאי שאני יפרוש מהנבחרת שחייה כי מה אני יעשה אם אף אחד לא יזמין אותי לנשף רק הבן דוד שלי הזמין אותי ללכת איתו אבל זה לא גילוי עריות כי לא כולם אוהבים בנות ג'ינג'יות שם למטה אבל זה נורא סקסי המורה להיסטוריה אמר לי כשלבשתי את החולצה הסגולה הצמודה אז הוא סוטה ועכשיו אני מפחדת שאני ישמין בחופש כי מה אני יעשה אם לא יהיה לי כסף לניתוח אף בחור לא יתחיל איתי עם כזה אף זה ברור לא ברור לי איך את ישנה בלילה בת זונה אבל למה הוא אמר לי את זה אני לא בת זונה אז אני לא מבינה למה אמא שלי לא מרשה לי לשים טמפונים אמרתי לה שאני ימשיך להיות בתולה גם עם טמפונים אולי את יכולה לכתוב לה ולהסביר לה שאני והחבר שלי עשינו סקס כי הוא הכריח אותי אבל אחר כך הוא ביקש סליחה אז זה נחשב לאונס? כי אני עדיין אוהבת אותו אבל אני לא מבינה למה כל פעם שאני שמה אודם הוא נמרח לי על השיניים הקדמיות.

ואחרונה חביבה היתה הודעה שקיבלתי מאסיר: אני אוהב לאונן מול התמונות שלך. את מוכנה לשלוח לי זוג תחתונים?

מחק.

בבית חיכתה לי חבילה. התיישבתי על המיטה בלי להוריד מעלי את הרצועות של התיק הקטן ותיק הלפטופ, וקרעתי את הנייר החום שעטף את הצרור התפוח. בפנים היתה שמלת חולצה באורך הברך, מכותנה לבנה עם שוליים סגולים. עוד יותר יפה מאשר בקטלוג. בפינת חדר השינה היתה מראה ארוכה במסגרת פליז שכיסיתי בסדין לבן. הורדתי את הסדין, נעמדתי מול המראה והצמדתי את השמלה לגופי. ניסיתי לדמיין איך איראה כשהיא תעלה עלי. אחר כך הכנסתי את השמלה לארון עם שאר הבגדים הקטנים.

הבגדים הרגילים שלי, אלה שלבשתי מדי יום, היו דחוסים בשידה או זרוקים על הרצפה. הם היו חסרי צורה ועשויים מבדים נמתחים, שזורים כנראה בקילומטרים רבים של גומי. הם לא היו אופנתיים וגם לא לא־אופנתיים, אלא לא בגדר אופנה בכלל.

כמעט תמיד לבשתי שחורים, ורק לעתים רחוקות סטיתי מהמדים הקבועים שלי: חצאית עד הקרסול וחולצת כותנה עם שרוולים ארוכים אפילו בקיץ. גם השיער שלי היה כמעט שחור, וכבר שנים הוא היה מסופר בקארה מבריק עד הסנטר עם פוני חלק וישר שנופל על המצח. אהבתי את התספורת הזאת, אבל הראש שלי נראה כמו כדור שאפשר לסובב ולנתק מגופי העגול - כמו פקק מבקבוק בושם.

בתוך הארון לא היה שום דבר שחור, רק צבע ואור. חודשים ארוכים קניתי בגדים שתכננתי ללבוש אחרי הניתוח. פעמיים־שלוש בשבוע היתה מגיעה חבילה: חולצות סגולות וכתומות, חצאיות עיפרון, שמלות, שלל חגורות (מעולם לא חגרתי חגורה). אבל לא נכנסתי לחנויות. כשאישה במידה שלי נכנסת לחנות בגדים רגילה כולם נועצים בה עיניים. עשיתי את זה רק פעם אחת, כשראיתי באיזה חלון ראווה שמלה שלא יכולתי לעמוד בפניה. נכנסתי ושילמתי וביקשתי שיארזו לי אותה למתנה, כאילו אני קונה אותה למישהי אחרת.

אף אחד לא ידע על הבגדים, גם לא כרמן ואמא שלי. כרמן לא ידעה גם על הניתוח, אם כי אמא כן ידעה עליו והתנגדה לו. היא היתה מודאגת מהסיבוכים האפשריים. היא שלחה לי כתבות שהדגישו את הסכנות, כולל כתבה טרגית על ילדים שהתייתמו מאמם בגלל ניתוח כזה. סירבתי להתרצות. "אין לי ילדים," אמרתי לה בטלפון.

"זה לא העניין," היא אמרה. "מה איתי?"

זה לא קשור אלייך, רציתי להגיד, ומאז סירבתי לדבר איתה על הנושא.

יישרתי וסידרתי את הבגדים מחדש, וסגרתי את דלת הארון. ידעתי שטיפשי מצדי לקנות בגדים שאני לא יכולה למדוד ושבבוא היום אולי לא יהיו יפים בעיני בכלל - ובכל זאת קניתי אותם.

רציתי לפתוח את הארון לפעמים ולהסתכל עליהם, ולדעת שהפעם המצב שונה מבעבר, הפעם השינוי בלתי נמנע. האישה שאני אמורה להיות - האני האמיתי שלי - נמצאת בהישג ידי. תפסתי אותה כמו דג בחכה, ועוד מעט אמשוך אותה אלי. הפעם היא לא תברח. כרמן התקשרה והציעה לי להצטרף אליה ואל החברה שלה לארוחת ערב בפיצרייה, אבל סירבתי כי כשהקפדתי על משטר דיאטה לא רציתי לאכול במסעדות. הכנתי לזניה על פי אחד מכרטיסי המתכונים החדשים של "שוטרי משקל", עם הודו טחון במקום בקר, גבינה רזה ופסטה מחיטה מלאה.

כשהתבנית היתה בתנור היה לה ריח של לזניה אמיתית, אבל כשהוצאתי אותה הטעם היה שונה מאוד. נתתי למנה שלושה כוכבים. אכלתי חתיכה קטנה

 (230 קלוריות) עם סלט ירוק (150) ואת השאר חתכתי לריבועים והקפאתי. הידיים עדיין רעדו לי קצת מרעב, אבל החלטתי שאהיה טובה ולא אוכל יותר.

לבשתי כתונת לילה, צחצחתי שיניים ובלעתי את המנה היומית של י'. הגלולה הוורודה מהבקבוקון. זה היה הטקס הקבוע שלי לפני השינה - כמו תפילה. שתיתי את כל המים שבכוס, ניגשתי לחלון בסלון והסטתי את הווילון, ובדקתי אם הבחורה יושבת על המדרגות ומקשיבה למוזיקה, אבל היא לא היתה שם.

רוצים לקרוא את ההמשך? היכנסו לכאן .

"דיאטלנד", סארי ווקר, תרגום: טל ארצי, מטר, 228 עמודים