איום איראן-חיזבאללה-סוריה שהביא לדרישת ליברמן להגדלת תקציב הביטחון

הדרישה המפתיעה של משרד הביטחון והעומד בראשו אביגדור ליברמן לתוספת תקציבית היא רק קצה הקרחון המבצבץ בתקשורת ובזירה הפוליטית. הקרחון עצמו הוא השינוי - לחומרה - שחל בהערכת האיום הנשקף לעורף מדינת ישראל במקרה של מלחמה בזירה הצפונית.

במערכת הביטחון מעריכים כיום כי האיראנים ובני חסותם, חיזבאללה וסוריה, יכולים כבר היום לגרום אבידות ונזק לעורף האזרחי והצבאי בישראל בהיקף גדול מכפי שיכלו להסב לנו לפני כמה שנים - אולם העיקר עוד לפנינו. בעוד שנתיים-שלוש, האיום על העורף הישראלי יהיה חמור הרבה יותר. הסיבה העיקרית לכך איננה גידול בכמות הרקטות הטילים ופגזי המרגמה, שאיראן ושלוחיה יוכלו להמטיר על ישראל אלא האפקטיביות הקטלנית שתהיה לאש הזו שתהיה מדויקת יותר ותומטר עלינו לא רק מלבנון אלא גם מסוריה.

כתוצאה מכך, האבידות והנזק שיספוג העורף האזרחי והצבאי של ישראל עלולים לגדול במאות אחוזים. זו ככל הנראה הסיבה העיקרית לבקשת ליברמן לתוספת של מיליארדים לתקציב הביטחון. הבקשה הזו שתפרום את מסגרת תקציב הביטחון היא היוזמה העצמאית הגדולה הראשונה שנוקט בה ליברמן מאז התמנה לתפקידו במאי 2016.

הרמטכ"ל וצמרת צה"ל אינם מתנגדים למהלך, אבל תומכים בו רק בשפה רפה. בכירי המטכ"ל אמנם תמימי דעים עם ליברמן ואנשי משרדו ביחס להערכת חומרת האיום הפוטנציאלי החדש הנשקף לעורף הישראלי מהציר האיראני. (הערכת המצב הזו גובשה באגף המודיעין ובאגף התכנון של צה"ל), אולם לובשי המדים סבורים שלצה"ל יש אמצעים ושיטות לחימה להתמודד עם ההחמרה באיום מצפון ולכן אין זה נבון ואין זה מוצדק לערער את היציבות התקציבית שצה"ל נהנה ממנה בתוכנית הרב שנתית "גדעון" ואשר הושגה במו"מ מפרך בין שר האוצר לשר הביטחון הקודם משה (בוגי) יעלון.

שר הביטחון ליברמן והרמטכ"ל איזנקוט(צילום: אריאל חרמוני/משרד הביטחון)

ברקע הבקשה לתוספת 3.8 מיליארד שקלים (נטו) לתקציב הביטחון עומדות שלוש התפתחויות אסטרגיות שהחלו בשנתיים האחרונות והן משפיעות לרעה על מצבנו הביטחוני. ההתפתחות הראשונה היא "מהפכת הדיוק", שהאיראנים מתאמצים להכניס לכל מרכיב האש שהם ושלוחיהם מתכוונים להנחית על אויביהם.

במקום "אש סטטיסטית" המתבססת על כמות גדולה של טילים, רקטות, פגזי ארטילריה ופגזי מרגמה שחלקם הגדול כלל לא יפגע במטרה או שפוגע במטרות לא-איכותיות - כמות קטנה יותר של טילים מכל הסוגים, רקטות וכ"ו שכמעט כולם או רובם יפגעו במטרות נבחרות.

פגיעות ישירות או במרחק מטרים ספורים במספר מצומצם יחסית של "מטרות איכות" תסב כמות ניכרת של אבידות ונזק אסטרטגי צבאי או תפקודי אזרחי גדולים במאות אחוזים ממה שגרמו אלפי הרקטות והטילים הלא מדויקים (אש סטטיסטית) שחיזבאללה, למשל, שיגרו במלחמת לבנון השנייה. במקביל לשיפור הדיוק של הרקטות והטילים באמצעות GPS ואמצעים אחרים, עמלה כעת התעשייה הצבאית האיראנית על הגדלת ראשי הקרב (ראש הנפץ) של הרקטות והטילים ועל הגדלת הטווח שלהם.

מאות קילוגרמים נוספים של חומר נפץ (קונבנציונאלי) בראש קרב של רקטה או טיל מגדילים את כוח ההרס וכמות האבידות שפגיעה מדויקת של הטיל יכולה לגרום. הגדלת הטווח מאפשרת לאיראנים ולשלוחיהם להרחיק את משגרי הטילים והרקטות לאזורים בסוריה ולבנון וגם באיראן שבהם יהיה לחיל האוויר הישראלי יותר מסובך וקשה לתקוף אותם.

הקושי שצה"ל יתקל בו

ההתפתחות האסטרטגית השנייה שאנו עדים לה היא הזירה הסורית שנוספה מולנו ונגדנו בחזית הצפונית. אם איראן תצליח לממש אפילו חלק מכוונותיה להיאחז בסוריה אנו צפוים לראות במלחמה הבאה פעולה מלוכדת ומתואמת נגדנו של גורמי אש איראניים, סוריים ולבנוניים מצפון-מזרח (סוריה) ומצפון (לבנון).

גורמי אש אלה לא רק שיהיו רבים יותר אלא גם מדויקים יותר. המשמעות היא שצה"ל יצטרך לפצל לשניים את המאמץ ההתקפי העיקרי שלו. במקום לרכז מאמץ ולתקוף במקביל בכל שטחה של לבנון מהאוויר, ביבשה ובים במטרה לשתק או לדכא את הרקטות, הטילים ופצצות המרגמה שחיזבאללה מנחית בשטחה של מדינת ישראל, יצטרך המטכ"ל לשלוח את חיל האוויר ואת אוגדות היבשה המתמרנות לתקוף לא רק בלבנון, אלא גם בסוריה, ולא רק את חיזבאללה (שיפעל משתי החזיתות) אלא גם את הצבא הסורי וגם את הכוחות שאיראן תחזיק בסוריה. כולם, על פי החזון האסטרטגי האיראני, ימטירו אש מדויקת על מרכז תל אביב (הקריה), על בתי הזיקוק ומיכל האמוניה בחיפה ועל עוד מאות "מטרות איכות" נוספות בעורף הישראלי.

ההתפתחות האסטרטגית השלישית שפוגעת ביכולתנו לתקוף כדי להגן על עצמנו היא הנוכחות הצבאית הרוסית בסוריה. מבלי לפרט יתר על המידה, אפשר לומר שהנוכחות הזו מגבילה את חיל האוויר של ישראל כשיידרש לתקוף כדי לנטרל את משגרי הטילים והרקטות בשטח סוריה ולבנון. חיל האוויר יצטרך להתחשב במכ"מים ובסוללות טילי הנ"מ הרוסיים שכבר מוצבות בסוריה ובטילי הנ"מ החדישים (למשל SA-22) שרוסיה מכרה לצבא סוריה ולצבא איראן ואשר היא יש להניח תעזור להם להפעילם.

קיימת אפשרות שחלק מנתיבי הגישה למטרות מרוחקות (משגרי טילים ארוכי טווח) בסוריה יהיו חסומים בגלל אמצעים שהרוסים מפעילים. הם יכולים לתת התרעה לסורים ולאיראנים ולכן יהיה צורך לטוס בנתיבים ארוכים ומסוכנים יותר. ישראל תתקשה, למשל, לתקוף בשדות תעופה או בסמיכות לאתרים שבהם נמצאים אנשי צבא רוסים - פוטין לא אוהב כשמסכנים את אנשיו.

השורה התחתונה היא שבעתיד הלא רחוק יתקשה צה"ל להפעיל בעוצמה וביעילות מלאים את התוכניות המבצעיות ההתקפיות שגיבש באוויר ביבשה ובים במטרה לשתק או למצמצם במידה ניכרת את האבידות והנזקים שייסבו חיזבאללה, האיראנים והסורים לעורף הישראלי.

מה צריך לעשות?

מכאן, מתבקשת כמעט מאליה, המסקנה שהעורף הישראלי זקוק לתוספת הגנה ומיגון. ההגנה האקטיבית נגד רקטות וטילים שפותחה בישראל הוכחה כמוצלחת ביותר. אין דומה לה בעולם באחוזי יירוט מוצלח. לכן זה האמצעי הראשון שצריך להגביר לנוכח החמרת האיום. אם לאויב יש כבר היום כמה מאות רקטות כבדות וטילים מדויקים, צריך להניח שבעתיד יהיו בחזית הצפונית כמה אלפים של רקטות וטילים מדוייקים. מכאן סביר שצריך להגדיל את מספר הטילים המיירטים שיש במלאי המערכות ליירוט טילים של צה"ל, במיוחד טילי היירוט של מערכות "קלע דוד" (שרביט קסמים) ו"חץ" 2 ו-3 שמיועדות להתמודד עם רקטות כבדות ועם טילים בליסטיים מדויקים.

מדוע? מפני שרקטות וטילים של איראן, סוריה וחיזבאללה מדויקים יפגעו כמעט בוודאות במטרתם ולכן ניתן להניח כי צריכות סוללות "קלע דוד" וחץ לשגר יותר ממיירט אחד על כל טיל תוקף כדי להבטיח ולוודא פגיעה. זה עולה כסף, אבל הנזק שכל טיל או רקטה איראנית מדויקת תסב למטרת איכות צבאית או אזרחית בישראל הוא יקר במאות אחוזים - שלא לדבר על האבידות הרבות.

אמצעי נוסף שצריך לקנות ומחירו מאמיר מיום ליום הוא חימושים מדויקים ומתוחכמים (חמ"מ) כתממי"ם (מטוסים מופעילם מרחוק) ואמצעים מודיעיניים אחרים עבור חיל האוויר שיאפשרו לו להתמודד עם מספר המטרות שהוא ייאלץ לתקוף באזורים מרוחקים ועם המגבלות שמטילה עליו הנוכחות הצבאית הרוסית ותגבור מערך הנ"מ הסורי-איראני.

בנוסף, צריך להביא בחשבון אפשרות שכשתיפתח האש על העורף שלנו, חיל האוויר לא יוכל מסיבות שונות לפעול במלוא עוצמתו. אם בגלל מזג אוויר ואם מפני שהרוסים והאיראנים יפתיעו אותנו באיזה שפן שישלפו מהכובע. לכן צריך להעניק למערך האש הקרקעי של צה"ל יכולות הרס מדויקות דומות לאלה שיש לחיל האוויר. כלומר רקטות וטילים מדויקים לטווחים בינוניים וארוכים בעלי ראש קרב כבד יחסית.האמצעי הרביעי הוא הכפלת היכולות שיש למערך הצה"לי לתקיפה בסייבר.

אין חילוקי דעות בין שר הביטחון ליברמן לרמטכ"ל ולבכירי צה"ל בדבר נחיצות האמצעים האלה. אבל מאחר שמדובר באיום עתידי על העורף - חמור אבל בינתיים רק בפוטנציה - אומרים בצה"ל, אפשר לפרוש את הרכש הנחוץ על פני שנה-שנתיים נוספות ולספוג את רוב ההוצאה לתוך תקציב הביטחון.

עוד אומרים בצה"ל כי היציבות התקציבית, שהושגה בעמל רב, היא נכס חשוב לבנייה מסודרת ויעילה (מתוכננת מראש לטווח של שנים קדימה) של כוחו של צה"ל ולכן אסור לערער את יסודות היציבות של המערכת התקציבית.

ליברמן, לעומת זאת, אומר שהוא מעדיף הגנה חזקה על העורף כבר היום על פני אי הוודאות שיש בתוכניות ההתקפיות של צה"ל וביכולות הנוספות שהוא מפתח במסגרת תר"ש (תכנית רב-שנתית) "גדעון". לכן, ליברמן מבקש תוספת תקציב ואפשר בהחלט להבין אותו. כגורם פוליטי בכיר הוא חייב לדאוג בראש ובראשונה למזעור הפגיעה באזרחים ובתפקוד העורף אפילו אם זה בא על חשבון העיקרון הנכון לעצמו שצריך להעניק לצה"ל יציבות תקציבית לאורך שנים.