(צ)חוק מרפי: בחזרה לסטנדאפ הכי גס באייטיז
שחורים, לבנים, נשים, גייז, ברוק שילדס, מייקל ג'קסון - כולם נפלו קורבנות להומור הפרוע ונטול המעצורים של הקומיקאי אדי מרפי, במופע הסטנדאפ שלו "Raw" ("בגסות"), שחוגג 30 שנה לצאתו. אותו מופע שהמילה "Fuck" נאמרה בו לא פחות מ-223 פעמים לאורך שעה וחצי, והיום כנראה לא היה עובר צנזורה. מזל שביל קוסבי היה שם בשביל להזכיר לו איך מתנהגים
"לבנים לא יודעים לרקוד. אני לא גזען, זו האמת. בדיוק כמו שכשלבנים אומרים שלשחורים יש שפתיים גדולות זו לא גזענות - זה נכון. לשחורים יש שפתיים גדולות, לבנים לא יודעים לרקוד. כמה חבר'ה כושים יוצאים למועדון, וחבורת לבנים רואים אותם ואומרים 'מה הכושים האלה עושים כאן?'. הם צופים בכם רוקדים (!) וחושבים 'תראה את כל הבניזונות המשוגעים האלה. אתם דורכים אחד על הרגל של השני ומרביצים זה לזה".
קשה להגיד שהתרבות בישראל האייטיזית, כפי שהיא משתקפת היום מבעד למור"קים של נשות רשות השידור (או קטעי ארכיון מתוכנית הפריים טיים של גבי גזית) היא מופת לטעם טוב. שילוב בין מאצ'ואיזם צה"לי לחוסר מודעות ורגישות חברתיים הפכו אותה ליצרנית הומור וולגרי, לפרקים סר טעם, אימפריה של סרטי מתיחות וקומדיות נעורים או צבא שכמו נעתרו לדרישה הפקתית למלא שדה חובה בשם "עירום נשי מבזה". תוסיפו לכך חיבה יתרה לחיקויי עדות והיעדר כמעט מוחלט של סאבטקסט, ותבינו איך מופע כמו "פליטת פה" מ-1984 ובו ראנינג גאג על אורנג'דה, הפך פה פסגת ההומור הלבנטיני.
לא שישראל הייתה אז במקום כל כך שונה מהעולם. ואם גדלתם בציון של שנות השמונים ייתכן מאוד שגם אתם סגדתם לאמריקה הגדולה, לא מעט בזכות נקודת חיבור קריטית במיוחד לעולם שבחוץ, טרום עידן הטלוויזיה הרב-ערוצית. עוד בטרם היו שם מת"ב וערוצי זהב היו אלה הכבלים הפיראטיים, שבדרכם המאותגרת חוקית בידרו את המוני ישראל וסיפקו להם תכנים שספק אם היו עוברים אז את תהליך הסינון של הערוץ הראשון. ובין סרטי פעולה עתירי פיצוצים או פיצ'רים רווי מתח וארוטיקה היה גם "Raw" מופע הסטנדאפ של אדי מרפי, או כמו שקראו לו כאן בהתאם – "בגסות", שיחגוג בשבוע הקרוב 30 שנה לצאתו.
"היי, אל תתייחסו למצלמות, אנחנו מצלמים כאן סרט הלילה. וכולכם הולכים להשתתף בו! רק שאני היחיד שהולך לקבל על זה כסף, מאדר פאקר".
מרפי היה רק בן 26 כשצילם את מה שיהפוך לימים לסרט הסטנדאפ המצליח ביותר בהיסטוריה – תואר שאותו יחזיק במשך 16 שנה, עד צאת "The Original Kings of Comedy" שביים ספייק לי. הוא היה מופע ההמשך ל-"Delirious", ספיישל טלוויזיוני מצליח של מרפי מ-83' (ארבע שנים לפני שיצא "Raw"), שסימן אותו כאחד הקומיקאים העולים בארצות הברית, רגע אחרי הסרט "48 שעות" ושנה לפני שכיכב בשוברי קופות כמו "משנה מקום משנה מזל" ו"השוטר מבוורלי הילס".
אף שההשקעה הכספית בו לא הייתה גדולה במיוחד, הוא גרף רווח של 9 מיליון דולר בסוף השבוע הראשון לצאתו, ובסופו של דבר הגיע להכנסות של 50,504,655 מיליון דולר. מאחוריו, בחמישייה הפותחת של סרטי הקולנוע בארצות הברית באותו שבוע, ניצבו קומדיות לכל המשפחה כמו "שלושה גברים ותינוקת" או קלאסיקות כמו "וול סטריט". וזו לא הקלאסיקה הקולנועית היחידה ש"Raw" האכיל אבק.
מפוקפקת ככל שתהיה, בקטגוריית "הסרט בו נאמרה המילה 'Fuck' הכי הרבה פעמים" הוא הביס את אל פאצ'ינו ו"פני צלקת" עם לא פחות מ-223 פעמים שהמילה נאמרה בו לאורך שעה וחצי. וזה אומר לא מעט על החברה האמריקנית של אותם זמנים וההומור שמגדיר ומעצב אותה. כי כמו שהוא אומר בעצמו במופע, בקטע בו הוא מתאר שיחת טלפון נוזפת שקיבל מביל קוסבי, המופע של מרפי אומנם מתובל קללות – אבל הן בטח לא המנה העיקרית בו.
"אני לא יכול לקיים 'מופע קללות'. כאילו, אני חייב לזרוק פנימה כמה בדיחות בין הקללות. אני לא יכול להכנס ולהגיד 'שלום! טינופת, זוהמה, בנזונה, זין, כוס, מוחטה וחרא. לילה טוב! תמצצו לי ת'זין!'".
ואגב קוסבי - על אף שהוא טוען ששיחת טלפון כזו מעולם לא התקיימה, מרפי עצמו התעקש כי הוא אכן קיבל שטיפה טלפונית ממי שתמיד ראה בו מודל לחיקוי בתחום הקומדיה. קוסבי, אז עלה תאנה שחור באמריקה הלבנה וסמל לבורגנות אפרו-אמריקנית, ביקש ממנו שיוריד את מפלס הקללות בהומור שלו, לאחר שצפה ב"דליריוס" ונחרד. מדהים כמה השתנה מאז וכמה מעט ידענו.
קוסבי הוא כמובן לא אייקון האייטיז היחיד שסופג שם ביקורת, במופע ששווק (ומותג בחכמה) עם אזהרת הצפייה "אזהרה! ייתכן שתפגעו אם אתם שחורים, לבנים, נשים, עשירים או עניים, ביל קוסבי או מר ריצ'ארד פריור". סילבסטר סטאלון ו"רוקי", מיסטר טי או מייקל ג'קסון (בגרסתו הממורקת, כמעט עשור בטרם תדמיתו כוסתה לנצח בצל האשמות על הטרדה מינית של ילדים). אפילו ברוק שילדס חוטפת שם, בבדיחה אחת מני רבות שלא היו עוברות היום, באקלים החברתי-פוליטי הנוכחי. "מייקל לקח את ברוק לטקס הגראמי ואף אחד לא אמר כלום", אומר מרפי לא הרבה לאחר תחילת המופע. "אם אני הייתי לוקח את ברוק שילדס לגראמי כולכם הייתם משתגעים. כי הייתם יודעים שברוק הייתה מקבלת זין באותו ערב. וגם ברוק יודעת את זה. בגלל זה אנחנו הולכים ביחד השנה". כן, נראה את הבדיחה הזו מתקבלת היום.
סמל לבורגנות אפרו-אמריקנית ואנס. מרפי על ביל קוסבי
והאמת היא שהוא לא אומר "מייקל לקח את ברוק", אלא "הניגר הזה". ואף אחד לא עשה אז עניין. בתור אפרו-אמריקני בעצמו, שיצר חיקוי די מדויק של לבנים והתגובות שלהם לחברה שחורה, מרפי היה חסין מול כל ביקורת חיצונית. אבל בכל הנוגע להומור מבוסס מגדר ונטייה מינית, קשה לדמיין כמות כזו של בדיחות עוברת בשקט היום.
"סיפרתי ב'דליריאס' כמה בדיחות על הומוסקסואלים, והמתרוממים כעסו", הוא אומר, וממשיך בחיקויים של גייז ששלושה עשורים לאחר מכן לא נתפשים בכלל כפינה שפרפורמר יכניס את עצמו אליה היום, גם לא בשם הקומדיה. אף אחד, אחרי הכל, לא רוצה להסתבך עם משטרת ההומואים, או ה-"גיי וואץ'" כפי שהוא קורא לה, באחד הרגעים הבודדים במופע בהם הוא מרשה גם לעצמו להיקרע מצחוק. ואתם מכירים את הצחוק של אד מרפי. הוא מדבק. כמו מחלות המין שהוא מדבר עליהן, בין בדיחת חרא לתובנות קומיות אודות עוני.
האמת היא שצפייה מחודשת ב-"Raw", לפחות על ידי מי שגדל עליו ומכיר כמעט כל שורה בו בעל פה, היא לא חוויה ארכאית. כן, ללא ספק יש כאן אלמנט של חסד נעורים שהופך את "בגסות" למופע מצחיק עד היום (גם אם לא היסטרי כמו בזמנו), לפחות עבור מי שגדל בזמנים בהם מספר מועט משמעותית של נושאים הצטופפו להם מתחת למטריית הטאבו.
אומנם מדובר, במונחים של היום, במסמך תרבותי סקסיסטי, מיזוגני, הומופובי –אפילו קולוניאליסטי (לא מעט בזכות מערכון אומפופו, אותה פרימיטיבית שאדי מביא לארצות הברית כי "נשים בשנות ה-80 הפכו מאוד מודעות-עסקית. וזה היה יכול להיות נכס עבור גברים אמריקניים אם לא הייתן כאלה נקמניות"). אבל איכשהו, כשהוא נבחן בכלים עכשוויים, זה נסלח. בעיקר כי אין כאן שנאה אמיתית, כמו בורות מהסוג שלא הרבה שנים קודם לכן מנע מנשים להצביע בבחירות, נניח.
כשהוא מדבר במונחים כמו "פוסי-קונטרול" או אומר משפטים כמו "התפקיד שלך כאישה הוא לזיין את בעלך" זה לא מרגיש נכון היום בלשון המעטה. אבל כשאדי מרפי מוחה על הזכות של נשים לקחת חצי מהרכוש של בעליהן בהסכם גירושים (מי שמכיר את המופע סביר להניח פולט עכשיו צעקת "Half!" אל חלל החדר) אתה עדיין יכול לצחוק מזה, כאילו השנה היא לא 2017 ואפילו ההומור שלנו ממושטר. אדי מרפי לא יוצא כאן כנגד מציאות חדשה, הוא פשוט מתאר את ההסתגלות שלו אליה. הוא לא נראה כמייצג תרבות ישנה, אלא פשוט כמי שעוד לא התחיל להבין את זו שעומדת בפתח.
"אני סדיסט. לפעמים אני הולך לסופרמרקט רק כדי לראות אמהות מאבדות את זה ומזיינות במכות את הילדים שלהן".
ובסוף זה נגמר בהומור עצמי. כי כמו שהוא ידע ללעוג לכל אחד על הפלנטה הזו (בטרם ביסס קריירה על קומדיות לילדים – אין ספק שאדי מרפי של העשורים האחרונים היה יכול להיות שק חבטות נהדר עבור מרפי מודל 87'), ומשסיים לקרוע לכל אוכלוסיה ומגזר את הצורה, אדי מרפי מתפנה לעסוק ברקע האישי שלו. במשפחה שהקיפה אותו ובכלום ממנו הגיע.
ממש בסוף הערב, הכוכב השחור המצליח ביותר באמריקה אז, מסתכל בעין מבודחת גם על מה ששם אוהבים לקרוא לו "Humble Beginnings", מספר על אבא שלו ועשרת אחיו שחיו ממה שאבא שלהם הביא ממפעל הצעצועים בו עבד. הם לא יכלו להרשות לעצמם מותרות ראוותנית ("כמו אוכל"). הם לבשו לוח טוויסטר ללימודים, שיחקו בסלינקי ובמקום ההמבורגרים של מקדולנדס אכלו בשר ביתי בטעם ומרקם של צמיג במסווה המבורגר תעשייתי. זה מצחיק, נכון, אבל גם נושא מטען של דיכוי הרבה יותר ממטען קולינרי.
עוני ופערי מעמדות באמריקה של מקדונלד'ס
במערכון אחד אחרון, קומיקאי משתמש בבמה ובקשב שניתנו לו כדי להגיד משהו על פערי מעמדות כלכלים וחברתיים. ואם כריס רוק עושה זאת היום באופן שלעתים חוטא במטיפנות, מרפי שומר לעצמו את הזכות לצחוק. כי אם על כולם הוא יכול להתפרע, בטח שהוא יכול להרשות לעצמו לרדת גם על אדי מרפי והמקום ממנו הוא בא.
בעולם של היום מופע כמו "בגסות" לא היה עובר אף צנזורה של בית קולנוע או רשת טלוויזיה, בטח לא הופך שובר קופות היסטרי. בתרבות הפוליטיקלי קורקט שמונעת מאיתנו חופש ביטוי לטובת יופמיזם, מכבסת מילים צדקנית, גם אי אפשר להציף בעיות מעל פני השטח. היא משטיחה את ההומור שלנו, סוגרת על האופן בו אנו מדברים ובעיקר מטאטאת אמיתות מתחת לשטיח. והעיקר שאף אחד לא ייפגע. 30 שנה מאוחר יותר אותו קוסבי משיחת הטלפון המזועזעת, מואשם בסדרת מעשי אונס ותקיפות מיניות בשלל נשים שפגש, שמערבים הרדמה באמצעות סמי אונס. אבל היי לפחות הוא לא אמר "פאק".
