אצטדיון אל־חוסיין אבן אל־עלי בחברון נמצא ברחוב עין שרה. זה רחוב ראשי, עמוס חנויות בגדים ומסעדות גדולות, המוביל אל מרכז העיר הסואן ששוטרי התנועה של המשטרה הפלסטינית מנסים לכוון בו את התנועה, לעשות בה סדר, אך לשווא.
עד לפני כעשור החזיק אל־חוסיין אבן אל־עלי בתואר הלא מחמיא "המגרש הגרוע ביותר בשטחים". משטח העפר שעליו נערכו המשחקים הקשה על השחקנים לשלוט בכדור והמהמורות גרמו לעיקומי קרסוליים ולנפילות. שחקנים פיברקו כאבי בטן רק לא לעלות לשחק. אבל מאז הותקן כאן משטח דשא סינתטי וקירו את היציעים, השתנו לא רק התנאים אלא גם התדמית, ויש הרואים קשר ישיר בין השיפור במצב המגרש להתקדמות שעבר הכדורגל הפלסטיני בשנים האחרונות.
באנו ביום שני השבוע בארבע אחר הצהריים למשחק השלמה בליגת העל הפלסטינית: שבאב א־סמוע נגד הילאל אל־קודס. אל־קודס, אלופת העונה שעברה, נמצאת נכון להשבוע במקום השלישי בליגה. א־סמוע, שמעולם לא זכתה באליפות, במקום השביעי. עשרה שקלים עולה כאן כרטיס ומלבד איש ביטחון אחד בלבוש אזרחי אין במגרש שוטרים. ספרנו 12 אוהדים ירושלמים ביציע האורחים שהתגברו על המחסומים בדרך מירושלים לחברון. הם באו עם תוף ענק, שרו ועודדו כל המשחק. מנגד, מסמוע, עיירה פלסטינית מדרום לחברון שבינה לבין עיר המחוז אין מחסומים, הגיעו אולי 50 אוהדים שבמקום לעודד התעצבנו כל הזמן על השחקנים שלהם, צעקו וקיללו.
ממול ליציע המרכזי, ממש מעבר לחומת האצטדיון, מתנשא בניין בן 12 קומות. אף אחד מדייריו לא עמד בחלון דירתו וצפה במשחק. לקראת סוף המחצית הראשונה קרא המואזין במסגד הצמוד למגרש שצריחו צופה אל הדשא לתפילה. ראמי חמאדה, שוער אל־קודס משפרעם, זינק לפינה הימנית והציל שער בטוח. זו הייתה פחות או יותר הבעיטה היחידה של סמוע לשער של אל־קודס, ששלטה במשחק. אוהד ירושלמי הפנה את תשומת הלב למספר 11 של קבוצתו. מוחמד עובייד בן 19, קשר התקפי. כל הזמן בתנועה, לא עומד לרגע, מבשל שערים בחסד, נחשב לכישרון ענק. חיפשנו את מוחמד דרוויש מפוריידיס, קשר הנבחרת הפלסטינית המשחק באל־קודס, והאוהד אמר שהוא על הספסל, פצוע. שתינו תה מתוק כדי להתחמם מהקור העז של חברון ובדקה ה־50 זה קרה: אחמד קשקש, הבלם של סמוע, התרומם לנגיחה ברחבת אל־קודס ושלח כדור אדיר אל החיבורים של חמאדה, שהתעופף כמו גדול אבל תפס אוויר. 0:1 לסמוע.
הדשא של השכן
ליגת העל הישראלית הייתה השבוע בפגרת שזרוע. לקראת החורף עוברים המגרשים בארץ טיפול מפנק הנועד לחזק ולשמר את הדשא. אצלנו הדשא ירוק יותר, בטח בהתחשב בעובדה שאצל הפלסטינים יש רק משטחים סינתטיים בגלל מחסור חמור במים ובכסף הדרוש לתחזוקת דשא אמיתי. לפי דירוג הנבחרות של פיפ"א, התאחדות הכדורגל העולמית, שהתפרסם אתמול, הדשא הסינתטי לא הפריע לפלסטין לעקוף את ישראל. הדירוג המעודכן העלה את הפלסטינים למקום ה־82, והנחית את ישראל אי שם במקום ה־98. בצד המדשדש לא ממש מיהרו לפרגן. "הדירוג הזה לא אומר כלום, הכל שטויות", טען שחקן נבחרת ישראל. "אנחנו כובשים מול פלסטין חמישייה בכל משחק, רק שפה יש עניין פוליטי. האגו שלהם בשמיים היום, עקפו אותנו במשהו".
ואכן, זה סיפור ספורטיבי שאינו מנותק מההקשר הפוליטי־מדיני. עבור הפלסטינים, הנבחרת הלאומית המכונה "אלפדאיין" ("המקריבים") מהווה חלון ראווה לחברה האזרחית הכמהה להכרה כמדינה עצמאית. יו"ר ההתאחדות הפלסטינית, ג'יבריל רג'וב, מוביל את המהפכה הספורטיבית עם השקעות גדולות במתקנים וגיוס ספונסרים לנבחרת ולקבוצות הליגה, ובמקביל פועל מול ישראל בפיפ"א. רק לפני כשבועיים דחתה ההתאחדות העולמית בקשה של הפלסטינים להשעות מהארגון חמש קבוצות ישראליות הפועלות בהתנחלויות.
אבל כמו תמיד, את הפוליטיקה עושים הראיסים הגדולים ועל הדשא רצים הבחורים הפשוטים, אלה שרק רוצים לשחק ולהצליח. 12 קבוצות יש בליגת העל של פלסטין, שבהן משחקים, בין היתר, כ־30 כדורגלנים ערבים־ישראלים. כולם גדלו בקבוצות ישראליות, חלקם במועדונים גדולים, וכשהבינו שלא יקבלו דקות משחק בארץ, חתמו בקבוצות פלסטיניות. והנה עוד מספר: שבעה משחקני נבחרת פלסטין הם ערבים־ישראלים הנוסעים עם נבחרתם ברחבי העולם הערבי, מצוידים בתעודות מסע פלסטיניות.
עבדאללה ג'אבר מטייבה, המגן השמאלי של אל־אהלי אל־ח'ליל, מונה על אצבעות ידו: "הייתי עם הנבחרת בערב־הסעודית, עומאן, דובאי, קטאר, אלג'יריה, מרוקו, טוניסיה, לבנון ואיראן. באיראן שיחקתי לפני שנתיים במדי הנבחרת הצעירה במסגרת מוקדמות אליפות אסיה לנבחרות צעירות".
עליתם לאליפות?
"לא. סיימנו במקום השני בבית, ערב־הסעודית עלו".
אל–קודס אימפריה
לא חסרים כאן סיפורים. ראמי חמאדה, 23, התחיל לשחק בגיל 7 בילדים של הפועל שפרעם וכיום הוא השוער הבכיר בנבחרת פלסטין. "בגיל נוער עברתי למכבי נתניה ואחרי שנה חתמתי בתאקאפי טול־כרם. בבוגרים של נתניה לא קיבלתי דקות משחק והייתי מתוסכל. שיחקתי אז בנבחרת הנוער של פלסטין ובא אליי מאמן השוערים של טול־כרם והציע לי לעבור אליהם בתור השוער הבכיר של הקבוצה. אמרתי לעצמי למה לא, אני הרי רוצה לשחק. זה היה ב־2012 ומאז אני בליגה הפלסטינית, ארבע שנים בטול־כרם והשנה חתמתי באל־קודס".
ואיך הרמה של הכדורגל בליגה?
"הליגה טובה והכי חשוב הוא שהיא נמצאת כל הזמן בעלייה. יש פה כמה קבוצות שיכלו בשקט לשחק בליגת העל בישראל ולתת פייט. אל־קודס היא כמו מכבי חיפה בגודל של הקהל והיכולות הכלכליות, הכל באופן יחסי. זה מועדון גדול ביחס לליגה הפלסטינית. אני מתפרנס מהמשחק, גר ברמאללה ומבקר את המשפחה בשפרעם פעם בשבוע".
"זה עניין של גורל", אומר ג'אבר מטייבה, "החלום שלי היה לשחק בליגת העל בישראל. גדלתי בישראל, החיים שלי היו שם. לא חלמתי שהגורל שלי יהיה לשחק פה, בליגה הפלסטינית".
הוא בן 24, עד גיל 13 היה בכלל שחיין. אביו, נביל, היה מסיע אותו בכל יום לבריכה בעמק חפר ואחר כך העביר אותו למועדון הפועל הוד־השרון בית ברל. "זו אחת מקבוצות השחייה הגדולות בארץ. בגיל 12 הייתי סגן אלוף הארץ ב־100 מטר גב לגיל שלי. אבל במקביל אהבתי גם לשחק כדורגל עם החברים בבית הספר בטייבה. רציתי שאבא שלי ירשום אותי לקבוצת כדורגל והוא אמר לי שאני צריך לבחור, שחיין או כדורגלן, אי־אפשר גם וגם. בסוף הלכתי אחרי הלב שלי לכדורגל. התחלתי בשמשון בני־טייבה ואחרי פחות משנה עברתי לילדים א' בהפועל כפר־סבא. עד גיל נוער שיחקתי שם. בשנה השנייה בנוער לא רצו להחתים אותי על חוזה ובמקביל הייתה לי הצעה מרמת־השרון אז חתמתי שם. הם שיחקו אז בליגת העל ובגיל 17 וחצי עשיתי בכורה בליגה נגד הפועל חיפה. יצאנו תיקו 1:1 בקריית אליעזר. בשנה השנייה שלי במועדון התחלפה ההנהלה, ונדחקתי הצידה בגלל פוליטיקה פנימית. מנהל מחלקת הנוער, אברהם בכר, אמר עליי שאני אגיע לרמות הכי גבוהות באירופה. גם בני טבק שהיה המאמן החזיק ממני. אני מספר את כל זה כדי שתבין שלא רק שהרגשתי שאני שחקן טוב, זה מה שאמרו לי גם אנשי המקצוע. היו לי הצעות מקבוצות בליגה הלאומית ובמקביל קיבלתי הצעה מאל־קודס. הם שלחו סקאוט לראות אותי ברמת־השרון. הקבוצות הפלסטיניות מכירות את רוב השחקנים הערבים הצעירים שמשחקים בישראל. הם רואים משחקים של קבוצות נוער בערוץ הספורט ורואים שחקנים במגרשים. הם לא פראיירים".
ג'אבר הוא אחד מהכוכבים הגדולים של הנבחרת הפלסטינית. חודשיים אחרי שהתחיל לשחק באל־קודס זומן לסגל הלאומי ומאז צבר 40 הופעות במשחקים בינלאומיים. הוא נחשב למגן שמאלי עם שליטה אופטימלית גם ברגל ימין. מהיר מאוד, פיזי, עם שליטה בכדור ואינטליגנציית משחק גבוהה. שחקן שהיה יכול להשתלב בקלות בליגת העל שלנו ולהגיע גם לנבחרת.
זו העונה הרביעית שלו בליגה הפלסטינית, וגם הוא הרגיש מקרוב את התהליך שעבר הכדורגל בגדה: "כדי להבין את ההתקדמות הגדולה צריך קודם להיות מודע לקשיים. למשל הדשא. הכדור רץ הרבה יותר מהר על דשא סינתטי. אתה צריך להשקיע הרבה יותר אנרגיה כדי לרדוף אחריו. הוא גם משנה כיוון בפתאומיות, ככה שקשה לצפות את המסלול שלו. אחרי משחק אתה גומר עם כאבי מפרקים כי המשטח קשה וצריך יומיים כדי להתאושש. תשכח גם מגליצ'ים. כל גליץ' כאן זו כווייה. המתקנים הרבה יותר פשוטים מישראל. הכל מאוד בסיסי, אין פינוקים. אין לך תא אישי, אין חדרי טיפולים, אין ג'קוזי. אבל הרמה כל הזמן משתפרת כי לשחקנים יש רעב. הם רוצים להצליח ומוכנים לעבוד קשה. ואין קנוניות ותקשורת שמסכסכת. בנבחרת למשל אין כניסה לתקשורת. ככה המאמן החליט. אנחנו סגורים הרמטית, אין הדלפות. גם אם יש איזה עניין בין השחקנים, דבר שקורה בכל קבוצה, זה נסגר בפנים, לא יוצא החוצה. אתה רואה גם שיש רצון גדול ללמוד, להשקיע כסף כדי להתפתח. אותי למשל אימן באל־אהלי סטפנו קוזין, איטלקי שאימן לפני שנה את וולבס מהצ'מפיונשיפ, הליגה השנייה באנגליה. איתו עלינו בפעם הראשונה בהיסטוריה לגביע אסיה, הצ'מפיונס ליג של אסיה. העונה הביאו מאמן איטלקי אחר, וינצ'נצו אלברטו, שאימן נבחרות צעירות בגאנה. יש לנו גם מאמן כושר רוסי".
ואפשר לעשות פה כסף?
"ברוך השם אני מתפרנס טוב, לא צריך עוד עבודה".
כוכב תוצרת רפיח
שתי רשתות הסלולר הפועלות בשטחי הרשות הפלסטינית, אל־ווטניה מובייל וג'וואל, תומכות כלכלית בליגה ובנבחרת. בשנים האחרונות החלו להיכנס לתחום אנשי עסקים העומדים בראשות כמה מהקבוצות. כיפאח א־שאריף, איש עסקים אמיד מחברון, הבעלים של חברת ייצור מזון גדולה, הוא היו"ר של אל־אהלי אל־ח'ליל. היו"ר של אל־קודס הוא ד"ר באסם אבו־עסב ממזרח ירושלים, שבבעלותו רשת מרפאות.
יתר הקבוצות מגייסות ספונסרים ותרומות מאנשי עסקים שאינם רוצים להיות מעורבים ישירות בענף. השיפור במצבן הכלכלי של הקבוצות מאפשר להן לשלם לשחקנים בכירים משכורות שנעות בין 10־12 אלף שקל בחודש, נקי ובמזומן. אבל יש גם יוצאים מהכלל כמו אשרף נועמן, ה־כוכב של הנבחרת, דריבליסט מחונן, קשר התקפי שלפי דיווחים הרוויח בשנה שעברה בשבאב אל־ח'ליל 110 אלף דולר. גם על עבדלטיף אל־בהדארי, קפטן הנבחרת הלאומית, אין צורך לרחם. לפי הדיווחים הבחור משתכר בשבאב אל־ח'ליל סכום הנע בין 50־60 אלף דולר לעונה. המגרש הביתי הרשמי של נבחרת פלסטין הוא אצטדיון פייסל אל־חוסייני שנמצא בתחומי הכפר א־ראם, צפונית לירושלים, ומכיל כ־12,500 מקומות ישיבה. עם זאת, נבחרות ממדינות ערב מסרבות לעבור ביקורת גבולות בישראל, ולכן משחקי הבית נגדן מתקיימים בירדן.
את אל־בהדארי הקפטן פגשנו ביציע האצטדיון בחברון. ג'אבר תירגם את השיחה. הוא בן 33, 1.88, בלם שנחשב בלתי עביר, יליד רפיח שברצועת עזה. התחיל במשטחי העפר המאובקים ברפיח, שיחק בנוער של ח'דמאת רפיח שאותה עזב לפני 13 שנה לטובת שבאב אל־ח'ליל, ממנה עבר לשחק בחו"ל, וחזר אליה בשנה שעברה. הבחור עשה סיבוב מרשים בעולם הערבי. שיחק בערב־הסעודית, בעיראק, בירדן ובמצרים. אומרים שהרוויח מיליונים בקריירה שלו ואת הכסף השקיע בנדל"ן בכל העולם הערבי, כולל ברמאללה, בית־לחם וחברון.
מתי בפעם האחרונה ביקרת את המשפחה ברפיח?
"אני מבקר אותם כל חמש שנים בערך דרך מעבר רפיח. בפעם האחרונה הייתי אצלם לפני שנה. חיכיתי בירדן כמעט חודשיים עד שפתחו את המעבר ברפיח. ברגיל אני יכול להיות אצל ההורים שלי בתוך שעה, שעה וחצי, אבל מכיוון שלא נותנים לי לעבור דרך מחסום ארז זה לוקח לי יומיים".
ג'אבר: "שיחק איתי באל־קודס מחמוד וואדי מח'אן־יונס. לפני שנה זכינו באליפות הגדה ונסענו לרצועה לסופר־קאפ הפלסטיני, יענו אלוף האלופים של פלסטין, משחק צמרת בין אלופת הגדה לאלופת עזה. נתנו לו להיכנס איתנו אבל לא נתנו לו לצאת. שנה שלמה הוא חיכה שם עד שבסוף הוא קיבל הצעה לשחק באל־אהלי בירדן ועבר לעמאן".
אחרי ששיחק כמה עונות בחו"ל, הקפטן אל־בהדארי מרגיש גם הוא את ההתקדמות שעשה הכדורגל הפלסטיני בשנים האחרונות. "העובדה ששיחקתי בליגות חזקות כמו ערב־הסעודית ומצרים איפשרה לי לראות כמה הכדורגל שלנו השתפר. רק מי ששיחק כמה שנים בחוץ יודע לראות את השינוי. אנחנו מתקדמים כל הזמן, לא עומדים במקום. קודם כל, יש רציפות של משחקים. רק לפני שבע־שמונה שנים המצב התייצב, לפני זה כל הזמן היו לנו הפסקות בגלל המצב הביטחוני. את עונת 2002 שיחקנו עד 2005. פעם גם היה כסף קטן, היום הכסף גדול יחסית. התחילו להביא מאמנים מחו"ל שהביאו איתם שיטות אימון ומשחק מתקדמים. מוסא בזאז, מאמן צרפתי ממוצא אלג'יראי, הוא זה שהתחיל את המהפכה בנבחרת. הוא מונה ב־2009 ועשה סדר, קבע מועדים למחנות אימונים, אירגן משחקי אימון נגד נבחרות אפריקאיות כמו מאוריטניה וסודאן. הוא סידר לנו גם את דינמו מוסקבה במשחק בית ומשחק גומלין אצלם. אחריו הגיע ג'מאל מחמוד, ירדני ממוצא פלסטיני, שאימן אותנו במשך ארבע שנים וגיבש אותנו מאוד. איתו עלינו בפעם הראשונה בהיסטוריה לאליפות אסיה שהתקיימה ב־2015 באוסטרליה. יש לנו מאמן כושר אלג'יראי ומאמן שוערים מטוניסיה. עם המאמן הנוכחי, נאסר ברקאת, העפלנו השנה בפעם השנייה לאליפות אסיה מהמקום הראשון בבית. היו איתנו הנבחרות של עומאן, המלדיביים ובהוטן".
אולי בגלל זה אתם מצליחים, אתם משחקים נגד נבחרות חלשות מאוד.
"אני יודע שאתם שיחקתם נגד ליכטנשטיין שאין לי מושג איפה זה וירקתם דם כדי לנצח אותם 0:1. בהוטן יותר טובים מהם. לשחק אצלם בבית זה קשה מאוד כי הגובה שם מעל 2,000 מטר וקשה לנשום. ניצחנו שם 0:2 וכאן הבסנו אותם 0:10. לא הייתי ממליץ לכם לזלזל בנו או בנבחרות שאנחנו משחקים נגדן".
אתה עוקב אחרי הכדורגל הישראלי?
"לא ממש. ראיתי משחק של הפועל ב"ש במוקדמות הצ'מפיונס והם היו לא רעים. פעם ראיתי כמה משחקים של מכבי חיפה, אבל שנים לא יצא לי לראות כדורגל ישראלי. אני יודע שפעם היו לכם שחקנים מעניינים ושהיום אתם בבעיה".
שאלנו אם שמע על התקרית שבה ערן זהבי זרק בהתרסה את סרט הקפטן של נבחרת ישראל במשחק נגד מקדוניה לפני כחודשיים. לא היה לו מושג. כשג'אבר סיפר לו, עיניו של אל־בהדארי נפערו בפליאה. "להיות קפטן זה הכבוד הכי גדול. זה דבר קדוש", אמר, "אני בחיים לא אעשה דבר כזה. זה לא רק הכבוד שלי, זה הכבוד של כל החברים שלי לנבחרת ושל כל האוהדים. אני כל הזמן זוכר שאני משמש מודל לילדים ולא הייתי רוצה להיות עבורם דוגמה רעה".
בנבחרת ישראל מזלזלים בכם גם אחרי הדירוג החדש. ראש בראש בין שתי הנבחרות, מי מנצחת?
"אתה לא צריך לשאול בכלל, ברור שננצח. לא רק כי אנחנו טובים יותר אלא כי אנחנו מגובשים יותר ורוצים להוכיח את עצמנו".
ג'אבר: "גם לי אין ספק שננצח. נבחרת ישראל היא נבחרת ברמה בינונית ומטה".
מצרים אינה עונה
יצאנו לרחוב הראשי. עוברי אורח בירכו את ג'אבר וטפחו על כתפו. "איפה שאני לא הולך פה, כולם רוצים להצטלם ולהתחבק איתי", אמר, "ויותר חשוב, מעריכים אותי כאן. זה מה שכדורגלן רוצה, שיעריכו אותו, זה היה החלום שלי".
הוא כבר קיבל הצעות מקבוצות בעולם הערבי ואף חתם חוזה עם שתי קבוצות מצריות. לאורך השנים יוצג על ידי עוה"ד אורי בר־עוז ונדיר בראנסי בכל חוזה שסגר. לפני שנה הצטרף לקבוצת אל־מוקאוולון מקהיר, הקבוצה שבה גדלו מוחמד סלאח שמשחק בליברפול ואל־נני מארסנל. "יצאתי לקהיר וחתמתי חוזה לשלוש שנים, שהיה מסדר אותי כלכלית ומקדם אותי מקצועית, פותח לי אפשרויות באירופה. אבל אחרי יומיים, כשחזרתי משם, קיבלתי טלפון מאחד המנהלים שאמר, 'אנחנו מצטערים, זה לא יקרה, קיבלנו הוראה מלמעלה'. הגשתי נגדם תביעה בפיפ"א על הפרת חוזה שעדיין לא נידונה. הקיץ קיבלתי שתי הצעות ממצרים, אחת מאיסמאעילי והשנייה מאל־איתחאד אל־סכנדרי מאלכסנדריה. החלטתי ללכת על אל־סכנדרי, אחד מחמשת המועדונים הגדולים במצרים. גם איתם חתמתי לשלוש שנים, חוזה מדהים. אחרי ארבעה ימים התקשרו ואמרו, 'הביטחון פה לא מסכים לתת לך ויזת עבודה משום שיש לך דרכון ישראלי'. הם ידעו שאני ישראלי, הרי הם קנו לי כרטיס טיסה על הדרכון הישראלי, וידעו גם שאני משחק בליגה הפלסטינית ובנבחרת. ודפקו אותי בגלל הדרכון הישראלי, אמרו לי את זה במפורש. גם אותם אני אתבע בעזרת השם.
"אני מרגיש שאני בין הפטיש לסדן. אני רואה שחקנים הרבה פחות טובים ממני שמתקדמים לקבוצות בכירות במצרים ואני לא. פה אני נחשב פלסטיני ושם ישראלי. אני עצמי מרגיש פלסטיני. פלסטיני עם אזרחות ישראלית. עבורי לשחק בנבחרת פלסטין זו גאווה עצומה. זה דבר שאני לא יכול להתחמק ממנו, הזהות הזו. ערבי פלסטיני ששר את ההמנון של העם שלו. זה דבר מיוחד עבורי. אבל אני גם לא שוכח שאני ישראלי, שיכולתי לשחק בקבוצה ישראלית ולהגיע לנבחרת ישראל. ואם היו מזמנים אותי הייתי משחק שם".
בדקה ה־80 תריסר האוהדים של אל־קודס קפצו בטירוף. מוראד איסמאעיל, הקשר האמצעי של אל־קודס, הצליח לדחוק את הכדור לשער של סמוע וחבריו רדפו אחריו כדי לחבקו. היה משחק בינוני מאוד אבל המתופף של אל־קודס לא הפסיק להכות בתוף. "מחמוד, אחי הקטן, בן 19", אמר ג'אבר לפני שנפרדנו, "משחק בנוער של מכבי חיפה. הוא גם למד בפנימייה של המועדון בכפר גלים. יהיה חבל להם לפספס אותו".
ומה איתך, היית רוצה לשחק בישראל?
"לא יודע, תלוי מה תהיה ההצעה. אבל באמת־באמת, אני לא חושב שזה יקרה, אולי זה כבר מאוחר מדי. עשיתי לי פה שם גדול".
