שיר כאב

בין שניים מתוך חמשת שערי השבוע יש דמיון מסקרן, אבל יותר מזה: מדכא. לא בצורה, אלא בתוכן. מואנס דאבור מכריז בשלישי: "לא מעריכים אותי מספיק בישראל", ובחמישי כמו עונה וממשיך אותו מיכאל קולגנוב: "זרקו אותי מהארץ". זה כדורגלן מחונן שמככב ברד בול זלצבורג האוסטרית ובנבחרת ישראל לא באמת סופרים אותו, וזה מדליסט אולימפי (סידני 2000) ופעמיים אלוף עולם בחתירת קיאקים, שמרגע שפרש איש לא הסתכל עליו.

אה, ויש עוד דמיון שרבים מתעקשים לטשטש ולהמעיט בחשיבותו בשם איזו אחווה לאומית מזויפת: שניהם לא באים מתוך המיינסטרים הישראלי ההגמוני. דאבור הוא צעיר ערבי שנולד בנצרת, קולגנוב נולד בטשקנט שבאוזבקיסטן ועלה לישראל בגיל 22, מה שישר מיקם אותו בתוך הטייטל המקומי: "רוסי". אז נכון, הספורט הישראלי כבר הוכיח שהוא יודע להזניח כוכבי עבר ולפספס כישרונות מבטיחים גם כשאלה לא יושבים במגירת ה"ערבי" או ה"רוסי", אבל איכשהו זה הרבה יותר קל ונוח כשמדובר באלה שבאו מ"בחוץ", אלה שלא ניחנו במבטא הנכון או בחיבור האוטומטי לכוחות הבוחשים מלמעלה.

ובינתיים, את הסטירה המצלצלת אנחנו מקבלים כבר בתחילת השבוע, והיא באה לידי ביטוי בשער יום ראשון: נבחרת ישראל בכדורגל הידרדרה בדירוג העולמי למקום הנמוך בתולדותיה: 98. ואם זה לא מספיק, לראשונה אי פעם עקפה אותה נבחרת פלסטין השכנה, שטיפסה למקום ה־82. נכון, הדירוג העולמי לא משקף מציאות, אבל עבור חסידי הגאווה הלאומית זו לא סתם סטירה, הפעם היא כזו שבאה עם מה שנקרא הצד המעליב של כף היד.

אין ברירה אלא לחזור בפעם המי יודע כמה ל"שיר כאב" של מאיר אריאל ולהוסיף פראפרזה: בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית יושב ערבי עם סטופקס, כדורגל וחיוך גדול במיוחד.