שתף קטע נבחר

ילדי אקסטרים: הילדים שלא מפחדים מכלום

הם מחפשים התנסויות מסעירות, נתלים על ענפים ומטפסים למקומות גבוהים. מה מוביל ילדים מסוימים להימשך תמיד לריגושים ולסכנות, ואיך ההורים צריכים להגיב?

מכירים את הילדים האלה שמהיום שנולדו הם סקרנים ותמיד מחפשים התנסויות מסעירות ומפחידות? הילדים האלה שבגינה תמיד מטפסים למקומות גבוהים, נתלים על ענפים, מתגלגלים וקופצים, הילדים שאי אפשר להשאירם לרגע לבד.

 

הורים לילדים עם טמפרמנט כזה ניצבים לפני קונפליקט - לאפשר או להגביל? הם רוצים לשמור עליהם מסכנות וללמד אותם לשמור על עצמם, אבל גם מבינים שהם זקוקים להמון פעילות, התנסויות, מרחבים והתרגשות.

 

נעים מאוד, הכירו את ילדי האקסטרים - ילדים תזזיתיים, מלאי מרץ ובעלי מוטיבציה פנימית לחקור את העולם ולהתנסות בכל פעילות אפשרית. כשהם גדלים, לא פעם מגיעים ילדי האקסטרים לענפי ספורט אתגריים שמאופיינים במהירות, גבהים וסכנות, כמו בנג'י, סקייטבורד, סנובורד, גלישת גלים, צניחה חופשית, טיפוס הרים ועוד. כך, בבגרותם, הם מתמרנים בין חיי השגרה לבין תחביבים אתגריים ומרגשים.

 

 (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
(צילום: shutterstock)

משיכה לריגושים וסכנות יכולה לנבוע מכמה גורמים עיקריים:

 

1. תת-רגישות חושית מולדת המאפיינת את הילד: ילדים בעלי תת-רגישות חושית צריכים גירוי רב ועוצמתי כדי להרגיש. יש להם סף גירוי גבוה, לכן הם יחבקו חזק ילדים אחרים בגן, יתנגשו באחרים בלי לשים לב, ידחפו ולפעמים ינשכו.

 

2. אישיות מולדת: לעיתים ילדי האקסטרים מבטאים מרגע היוולדם סקרנות, הרפתקנות, רצון להתנסות, פתיחות לעולם, נטייה להשתעמם מהר וחיפוש תמידי אחר התרגשות.

 

3. מודל סביבתי המעודד התנסויות: לא פעם הוריהם של ילדי האקסטרים בעצמם נוטים לקחת סיכונים, עוסקים בספורט אתגרי ומעודדים את ילדיהם להעז ולהתנסות. הורים כאלה הם ההפך מחרדתיים. הם מצפים מילדיהם להיות אמיצים ומנחילים להם את הגישה שחיים רק פעם אחת, ושחשוב להתנסות ולחוות.

 

התמכרות לסכנות

ילדי ואנשי האקסטרים, בעיקר אלה שגם עוסקים בענפי ספורט אתגריים, מתמכרים לאדרנלין. זוהי התמכרות אמיתית, פיזיולוגית, המוכרת על ידי הקהילה המדעית. במצבים אלה, בלוטת יותרת הכליה שואבת כמויות גדולות של אדרנלין, הקשור באופן הדוק לדופמין, השליח הכימי במוח שאחראי להנאה והתמכרות.

 

סכנה מעוררת גם את בלוטת יותרת המוח וההיפותלמוס, המפרישים אנדורפינים, מדכאים כאב ומחקים תחושת הנאה. כלומר הגוף מתמכר להנאה שבסכנה, והוא מבקש ליהנות כך שוב ושוב באמצעות חיפוש יזום אחר פעילות מסוכנת.

 

קראו עוד:

- טקס השינה שלא נגמר אף פעם

- מה הקשר בין ספורט והצלחה בלימודים?

- "הפסקתי לומר לילדיי כמה הם חכמים"

 

גם ברמה הרגשית יש מעגל ממכר שמחזק את עצמו. ילדי האקסטרים מפחדים כמו כל אחד אחר, אך הם מורגלים להתגבר על הפחד. הם חשים פחד ואז הם מתגברים עליו ומבצעים פעולה אקסטרימית, הרפתקנית או מסוכנת, ורואים שהם שורדים.

 

הם חשים תחושה עילאית של התגברות ואז חוזרים לשגרה. השגרה לא יכולה לספק את אותה התרגשות נפלאה, והם צריכים לחפש שוב פעילות מרגשת. מדובר במעגל ממכר שמוביל אותם בכל פעם מחדש לחפש גירוי מרגש ומעורר.

 

הליכה עד הקצה

ביום-יום אנחנו מדחיקים ומכחישים את קיומו של המוות, אך הוא תמיד נוכח ברקע. לחלק מהאנשים יש צורך לא מודע להתקרב אליו. ילדי אקסטרים לרוב אינם מבטאים רצון למות. ההפך הוא הנכון - הם מרגישים יותר חיים כשהם מסתכנים (או מפלרטטים עם המוות).

 

למשל, כשעוסקים בספורט אקסטרים חשים קרבה למוות אך גם נהנים מאלמנט של שליטה. כשאנחנו מתקרבים למוות בלי יכולת לשלוט בכך, כמו במלחמה או בתאונת דרכים, זה עלול ליצור פוסט-טראומה, אבל ספורט האקסטרים מייצר חוויה שונה: הליכה עד קצה גבול היכולת - אך בשליטה ובתחושת מסוגלות.

 

בראשו של הילד האקסטרימיסט יש דיאלוג בין הסופיות של המוות (בסוף הרי כולנו נמות) לבין התחושה שהוא מרגיש ברגעים מסוימים כל יכול ("לי זה בטוח לא יקרה").

 (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
(צילום: shutterstock)
 

דיאלוג עם הנושא של גבולות

במשיכה להסתכנות, בחיפוש אחר ריגושים והרפתקאות ובבחירה בספורט אקסטרים ישנה תמיד בדיקה של הילד: מהם הגבולות שלי? אני יכול הכול? אני צריך להגביל את עצמי במשהו או להיזהר בשביל מישהו? מתי אני מפסיק? המשיכה לקצוות מאפיינת ילדים שבודקים תדיר את הגבולות של עצמם ושל סביבתם.

 

עוד דבר שמחזק ילדים שעוסקים בענפי ספורט אתגריים היא ההתפעלות. ה"וואו" שהילד מקבל מהסביבה. זה בונה לו את הביטחון העצמי, מעודד אותו לנסות דברים ונותן לו תחושה שהוא מיוחד וחזק. הפידבק הסביבתי מדרבן אותו להמשיך ולהתנסות.

 

איך הורים צריכים להתמודד עם ילדי האקסטרים?

כמו תמיד, לנסות למצוא את שביל הזהב. חשוב שהורים לילד אקסטרים יבינו את הצרכים שלו ויאפשרו לו מרחבים, התנסויות והרפתקאות. חשוב לעודד את הסקרנות והפתיחות המבורכים שמאפיינים את הילדים האלה, אבל חשוב גם ללמד את הילד לשמור על עצמו. ללמד את הגבולות שלו ושל הגוף שלו, ללמד להעריך נכון מה מסוכן ומה מאתגר אבל אפשרי, בתקווה שהילד יפנים את ההשגחה ההורית ויישמהּ בעצמה כדי לשמור על עצמו.

 

חוגי ספורט כמו אומנויות לחימה, כדורגל, כדורסל, ריצה, אופניים ואקרובטיקה יכולים לנתב נכון את האנרגיה והפראות ולהקנות לילד יכולת להיות במסגרת, להתמיד ולווסת את התגובות.

 

לכתבות וטורים נוספים - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet

 

חשוב לשים לב ל"משבצת" שילד האקסטרים תופס בבית ביחס לאחיו. ילדים כאלה מקבלים בבית את התפקיד של הילד הפראי, פורץ הגבולות, היוזם והמסתכן. ואולם חשוב שגם לילד האקסטרים יהיה מותר להסס, לפחד ולדאוג. שימו לב שיש לו מרחב גם לבטא התנהגויות שונות ולא אופייניות לו לפעמים.

 

מה קורה כשילד האקסטרים מתבגר?

בבגרות האישיות האקסטרימיסטית או עיסוקי האקסטרים יכולים להשתלב בחיים כתחביב. בכל פעם שמשעמם או מייגע במציאות, ילכו האקסטרימיסטים לפעילות האקסטרימית, יתרגשו, יתעוררו ויחזרו רעננים למציאות ולשגרה.

 

אבל ילדי האקסטרים יכולים לגדול ולהיות טיפוסים שכל הזמן משתעמים וצריכים גירויים חזקים בכל תחומי החיים. למשל: בזוגיות, בעבודה ובמשפחה. טיפוס אישיות כזה לא יוכל לחיות בשלום עם המציאות הרגילה כי יחוש כל הזמן משועמם ויחפש את הגירויים החזקים. הדבר עלול לפגוע במערכות היחסים שלו וביכולתו לתפקד במציאות היום-יומית.

 

כדי להימנע מהתפתחות של אישיות מכורה לאקסטרים שאינה יכולה להסתגל למציאות הרגילה, יכולים ההורים לדאוג לאיזונים בחיי הילדים. לדבר עם הילדים על המעבר מפעילות האקסטרים למציאות הרגילה (לימודים, חברים), לעודד אותם לשלב פעילויות שגרתיות ורגילות ולתת להם מודל הורי לתפקוד טוב בחיי השגרה ולמעברים גמישים בין ההרפתקאות המרגשות והחיים הרגילים.

 

הכותבת היא פסיכולוגית קלינית ומנהלת מרכז גרתי לטיפול רגשי בילדים ונוער ברעננה

 

 60 שניות על ילדים עצמאיים. צפו:

 

 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: shutterstock
מחפשים כל הזמן פעילות מרגשת
צילום: shutterstock
מומלצים