חוק ההמלצות: שופכים את התינוק עם המים

יחד עם זאת, במישור המשפטי-מקצועי - המשטרה נטלה לעצמה סמכות לא לה בבואה להמליץ לפרקליטות אם יש מקום להגשת כתב אישום בתיק פלוני, אם לאו. הגוף המוסמך להגיש כתבי אישום בתיקים הוא התביעה. סמכות שהוקנתה במפורש בסעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי, הקובע כי "ראה תובע שהועבר אליו חומר החקירה שהראיות מספיקות לאישום אדם פלוני, יעמידו לדין".

קרי, על-פי החוק הקיים הסמכות לקבוע קיומן או העדרן של ראיות מספיקות לאישום היא של התובע, ושלו בלבד. מדובר בהחלטה משפטית, המצויה במסגרת תפקידו ומומחיותו של התובע, שהינו משפטן מוסמך ומנוסה בניהול משפטים פליליים, ואשר אמון על קריאת חומר הראיות, ניתוחו ובחינתו.

אין מקור חוקי או נורמטיבי המסמיך את חוקרי המשטרה - מנוסים, הגונים ומוכשרים ככל שיהיו - לתת המלצה בעניין עוצמתן, ואמינותן של הראיות.

סיכום חומר הראיות בעת העברת תיק החקירה לתובע הוא כלי עזר מבורך, היכול לסייע בידי התובע בשלב הראשוני ביותר של בחינת התיק. אולם, סיכום חומר החקירה צריך להיות - כשמו - סיכום של החומרים הקיימים בתיק, תוך הפרדת הטפל מן העיקר, והמוץ מן הבר, אך אל לו לכלול מסקנה או המלצה בדבר טיבן של הראיות והשאלה אם די בהן לצורך העמדה לדין.

זאת ועוד, לא צריך להפריז בחשיבותו ובמשמעותו של סיכום חומר הראיות בתיק שנעשה על-ידי המשטרה, שכן ברור לכל בר-דעת כי הפרקליט המטפל בתיק יקרא כל מסמך, ויבחן כל ראיה בחומר החקירה, טרם שיגבש את החלטתו בדבר העמדה לדין, ולא יבסס החלטתו על משפט כזה או אחר שקרא בסיכום הראיות שנעשה על-ידי החוקר.

סוף דבר - שפכנו את התינוק עם המים. יש ממש בטענה כי המלצות המשטרה בתיקים נחקרים אינה פרקטיקה חוקית או ראויה, אך מסגרת הדיון, שהיא פועל יוצא של הצעת חוק שבאה בעיתוי לא מקרי, ונועדה למטרות שאינן ראויות, אינה מאפשרת להפריד בין הערכי למקצועי.