"סמאדר": לא מתפתה להפוך את הגיבורה ליוצאת דופן

ישנם ספרים שקשה להמליץ עליהם, למרות הכישרון והריכוז הספרותי שהם מפגינים. "סמאדר" הוא כמעט דוגמה מובהקת. ספר שהלך הרוח שלו, שהנתיב העלילתי והרגשי שהוא מעצב, יכול להכניס קורא למצב של התגוננות וחשד - מפני שקל להרגיש מניפולציה רגשית בסיסית שעומדת מאחוריו; דווקא מפני שהוא דורש הזדהות, אמפתיה והתגייסות לטובת גיבור ספרותי חלש, נאבק, חסר ניסיון.

הדרבון לפרוש חסות על הגיבורה האנטי־גיבורית מורגש כבר בבחירה ב"סמאדר" כשם הספר - ולאורכו, בנוכחות הקבועה של תעתיק לא תקני, יומיומי, של השם הזה, שפותח רבים מהמשפטים בספר, כחלק ממהלך דיווח והתבוננות בסמאדר ובסביבתה. גם כשהספר מתאר את הלך המחשבה הפנימי שלה בדקדקנות, הוא מקפיד להזכיר לקורא ולגיבורה כאחד את הפער בין השם הכתוב, הפורמלי, המליצי - לשם השכונתי, המשפחתי, המדובר בקול. רק בסוף הסיפור הארוך השם "סמדר" חודר אליו בצורת מכתב רשמי, מבית הספר, שאמור לבשר לגיבורה לאיזה מ"הגושים" בכיתה היא שייכת - איזה גורל (כלומר סימון חברתי) מצפה לה.

"אוקסנה", ספר הביכורים של מירב נקר־סדי מ־2013, חג סביב דמות נשית נעדרת - שהקוראים פיענחו על סמך מפגש עם רצף דמויות בחייה שבעצמן רוצות להבין ולנתח את דמותה. "סמאדר", ספרה השני, בנוי כביכול באופן מהופך ומשלים. מנקודת הפנים של הגיבורה, שכמו הקורא, צריך להבין מי היא ומה מקומה בעולם. הסיפור מתרחש בתקופת החופש הגדול. בתפר, כנראה, בין שנות ה־70 וה־80.

נקר־סדי הופכת את זמן ההמתנה הפדגוגי - לתקופת מלחמה פרטית לגיבורה, מעצבת, דרמטית. הפתיחה המבלבלת של הספר מתארת טקס כאילו שגרתי מתוך דריכות גדולה. הגיבורה התעוררה ליום חדש. ואיתה כביכול הקורא מוטל אל הסיפור. סמאדר מקשיבה לקולות הגוף של אנשי הבית מתעוררים, משחקת ב"חידון" שבו מדמיינת־מתעדת אותם בלי להסתכל בהם. הקורא, בעקבותיה, צריך לנחש ולהבין: מי האנשים האלה, מהם היחסים ביניהם, מהם פרטי הזיהוי שלהם. גם אחרי שמעטפת הסיפור מתחילה להתגבש - ילדה על סף גיל ההתבגרות נמצאת בדירה של סבא שלה, אחרי שהיא ואימה ברחו מהדירה שלהן, השאירו מאחור בעל־אב מסוכן או שנוא, ובעיקר, שלושה אחים־ילדים נוספים, שאוטוטו ייכנסו גם הם למסגרת הסיפור, יבואו לנקוש בדלת הנעולה.

הקבלה בין טראומה דורית, היסטורית־מעמדית - לדרמה הפסיכולוגית והפיזיולוגית של ההתבגרות וגילוי המיניות

הספר מתלבש בכל הכוח על הניגוד הרב־משמעי הזה בין פנים וחוץ, בין הפרטי והציבורי. הוא מצייר את ההסתגרות המתמשכת של סמאדר בדירה, את ההתעקשות המתעצמת שלה שלא להציב אפילו אצבע אחת מעבר לסף הבית, ומעודד את הקורא להכין לגיבורה פרופיל פסיכולוגי־סוציולוגי. לעשות דבר דומה לעובדת הסוציאלית שמתחקרת את סמאדר בבית החולים. הילדה הרגישה, שדרוכה ומודעת להבדל בין האופן שבו מדברים בבית ובחוץ, עם מבוגרים ועם ילדים, יודעת איך להתנהל מול העובדת הסוציאלית, מול עיניה הפקוחות של אימה. סמאדר מוצגת לקורא במצב מתמיד של מיפוי ובחינה: מי מסוכן לה, מי קרוב לה, מתי האנשים שהיא אוהבת - בראשם אימה - עומדים לתקוף. די מהר הקורא מוצא את עצמו בעמדה של בן משפחה מדומה, של עובד סוציאלי, של מחנך, בניגוד לאנשים הממשיים בחייה של סמאדר, שמנסים לדובב אותה, לבחון אותה, ולפעמים לחזק אותה - ואולי נכשלים או מועלים בתפקידם.

הספר יוצר רושם ממוקד וחמור יותר מאשר "אוקסנה". אבל גם הוא מביע מחויבות עקרונית מצד המחברת לעסוק במאבק נפשי וחברתי של נשים מקבוצות חלשות מבחינה פוליטית. מצד אחד, נקודות מפתח בספר יוצרות תחושה שנקר־סדי הולכת במסלול חרוש מאוד, ושבדרכה הממוקדת בדמות אחת, בדירה ובשכונה אחת, בתקופה מצומצמת - היא עורמת ואוספת את כל המרכיבים הגדולים והדימויים המשמעותיים מהקטלוג של סיפור התבגרות כזה: הדרמה של המשפחה המהגרת, דרך קו העלילה הפרוידיאני וכלה בתיאורים החרדים של התעוררות מינית ורגשות אשמה אצל הגיבורה ("הידיים... יורדות אל הלמטה. זה ייקח לה שנייה, הפחד כבר נגע לה בכל האיברים. כמה נגיעות וזה ייגמר. לוקח לה שנייה למצוא את הנקודה הכי רגישה, שכבר קשה מאוד, רק מחכה לאצבעות שלה"); ההקבלה שנוצרת בין טראומה דורית, היסטורית־מעמדית - לדרמה הפסיכולוגית והפיזיולוגית של ההתבגרות וגילוי המיניות; העובדה שדיוקן הגיבורה כולו מורכב מדימויים שזועקים בוסר וכאבי הבשלה, וממשיכים לגבול הניצול והאיום המיני - בלי שאותו דיוקן יגלוש לאזורים של הומור או מוזרות.

מצד שני, כך "סמאדר" מוצא כלים להחזיק את הקורא מעורב, למנוע ממנו להתייחס אל הגיבורה כאל מקרה גבולי, יוצא דופן - ומסיט את הסיפור חזרה

 מהתחום הטראומטי לגובה להבות מתון, נסבל, כביכול מוכר ("מכות יבשות", אומרת הגיבורה־הילדה לעובדת הסוציאלית). דרכו של הספר לוותר על הפיתוי להביא את סמאדר למצב של פירוק והתאדות - ולחלופין, לעמדת ניצחון והתגברות חד־משמעיים, ממחישה את הרעיון שכל התבגרות של ילדה היא תהליך דרמטי, דרוך, קרבי. שהסיפור על כיפה אדומה עוד רחוק מלמצות את עצמו, גם אם היער והזאבים משנים צורה.

סמאדר, מירב נקר־סדי, בבל, 149 עמודים

הביקורת פורסמה במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות".