גבולות החנוקה
מדינת ישראל לא הייתה שורדת 70 שנה בגבולות החלוקה של האו"ם. זו האמת בדיעבד. החגיגות השבוע על ההחלטה להקים מדינה יהודית היו על ההישג המדיני ולא על הגבולות המדיניים שנקבעו. אלמלא הערבים וחוסר היכולת שלהם להסתכל לטווח ארוך, המדינה היהודית הייתה גוועת מעצמה בתוך 15 אלף הקמ"ר שהקציב לה האו"ם. לפחות חצי מהסבים והסבתות שלי לא היו באים הנה מפחד ירי בלתי פוסק ופשיטות. גם המוני עולים אחרים. השקעות לא היו מגיעות למדינה זעירה ורעועה בלב בית המשוגעים של המזה"ת ואני לא הייתי נולד כאן, מתחנך כאן, מתגייס לצבא עברי ומביא ילדים ומילים לעולם.
יותר משהערבים החמיצו הזדמנות בכ"ט בנובמבר למדינה ערבית נוספת, הם העניקו לנו הזדמנות לפרוח ולשגשג. אם הם לא היו פותחים במלחמה היינו נאלצים לייצר הזדמנות אחרת. מתישהו אותה מדינה יהודית מפוצלת הייתה חייבת להתרחב. מתישהו לא הייתה ברירה למדינה הצעירה אלא לכבוש את אותם שטחים שכבשנו ב־1948 ולהתרחב בהמשך מעבר למותניים הצרות של 1967.
המתנגדים לחלוקה ביישוב העברי לא רצו מספיק מדינה יהודית, הם רצו רעיון של מדינה. יש בכך דמיון מסוים לערבים שמאז לא באמת רצו מדינה ערבית נוספת אלא רק בהיעלמות המדינה היהודית.
הוויכוח עדיין קיים 70 שנה אחרי. הישראלי הממוצע לא נתקל בו אבל הוויכוח חי ונושם מעל במות אקדמיות וברשתות. השתתפתי השבוע באירוע במכון ון ליר לציון ההחלטה. האמת שהתגעגעתי לאקדמיה. זה המקום היחיד בעולם שבו העובדות הן סובייקטיביות לחלוטין אבל נאמרות ברצינות אובייקטיבית. לכל אחד עובדה משלו. בתקשורת יש בזה ממד קומי. באקדמיה זה מצחיק באותה מידה למרות הפרצוף הרציני.
חלק גדול ממי שעוסק בתקופה אימץ את הקריקטורה המפורסמת של דוש וקישון "סליחה שניצחנו". העובדות שלו נובעות משם ולכן אין לו שום סיכוי להגיע למסקנות רציניות לגבי ההווה. מה שצריך להאמר הוא שהנכבה של הפלסטינים היא ההישג שלנו, וטוב שכך. ככה זה במלחמות.
לא ישראל מנעה את הקמת המדינה הערבית בכ"ט בנובמבר, אלה הפלסטינים שמנעו אותה מעצמם. הניסיונות של רבין, נתניהו, אולמרט, ברק, לבני ואחרים לממש גרסה מעודכנת של תוכנית החלוקה ב־20 השנים האחרונות לא הזיזו דבר. אי־אפשר לכפות על עם לרצות במדינה לעצמו יותר מהרצון להרוס מדינה לעם אחר.
זו תמצית ההבדל כולו בין הערבים ליהודים שקיבלו מדינה על נייר באותו יום. המשיחיות היהודית לוותה בציונות מעשית. אצל הערבים היא לוותה רק בסיסמאות על כוח שלא היה, אלימות רצחנית והבטחות לזרוק את היהודים לים. הסכנה הגדולה למדינה היהודית היא שגם אצלנו יגברו יום אחד ההצהרות על המעשים, בדומה למדינות ערב. תתפלאו, יש מספיק שרים שמתמחים רק בזה. עצומות דמיוניות (נוסח החנינה לאזריה שאין לה תכלית מעשית) וחוקים שלא מובילים לכלום. אצלנו יש מספיק חסמים כדי שלא נגיע לשם. לערבים, למזלנו, אין .
הדמיון המזרחי הביא את השכנים שלנו לשפל חסר תקדים בהיסטוריה של האיסלאם. דיקטטורות מושחתות והמון נבער למרות משאבי טבע עצומים. טיפוח אלימות שבסופו התפרצות וטבח חסר תקדים של מוסלמים במוסלמים מדי יום ביומו.
המדינה היהודית שהוקמה הייתה מוסרית אבל היא גם גירשה ערבים פה ושם כדי לסדר את המפה. בן־גוריון הבין היטב שאין סיכוי למדינה שבה הערבים אינם מיעוט קטן. זו אותה מדינה ששמרה על ערכי לחימה אבל ידעה לבנות את המושב שבו אני גר על אדמה של שני כפרים ערביים. הכיבוש היה הכרח וברכה, מעשה מדיני וטקטיקה צבאית בדרך להקמת מדינה. כיבוש כמגמה, לא כמילת גנאי.
התהליכים היו מבוססי היגיון. גם כשטעו, גם כשלוו בפאתוס אדיר. אצל האויבים שלנו היו התהליכים מבוססי רגש. רטוריקה והנעת המונים. אנחנו ניצחנו לא בגלל החלטת האו"ם אלא בגלל המעשים שבאו אחריה.
משיתוק לניתוק
בשקט מפתיע מתחת לרדאר העבירה ממשלת ישראל השבוע החלטה משמעותית לעתיד ירושלים. ביום שלישי אושר התיקון לחוק יסוד ירושלים בתמיכת הליכוד והבית היהודי. תוכנית אלקין לניתוק השכונות מעבר לגדר ההפרדה מהעיר. מי שקורא את הטור הזה מכיר את האבסורד שמתרחש שם. שכונות שנקראות ירושלמיות אבל ראש העיר או כל יהודי אחר לא נכנס אליהן. החומה מפרידה. אין אישור מעבר. אזורים חסרי שליטה, משטרה וצבא. רק כסף ישראלי ותעודות זהות כחולות. כבר עשור שהממשלה נמנעת מדיון בשכונות. ניר ברקת שהציע תוכנית דומה בורח מהנושא כמו מאש. זה עלול להפחיד מתפקדי ליכוד פוטנציאליים. הבריחה לא שינתה את המציאות של אזור שהפך ללימבו. זו הפעם הראשונה שבה מתמודדים בממשלה עם הנושא: יצירת רשות מוניציפלית נפרדת לשכונות הפלסטיניות שגם כך הן לא חלק מירושלים. זו אולי ההחלטה הכי משמעותית שנעשתה בשנה האחרונה בממשלה, אם אכן תגיע לקו סיום.
אילמים ומתעלמים
לסיום, כמה מילים כואבות על סיאוב ושלטון. אני מהמחנה הנכון. עם הפנקס בצבע הנכון והאידיאולוגיה הנכונה. לכאורה כל מה שנדרש ממני הוא לשתוק מול חוק ההמלצות, המתנות והשמפניות. השתיקה מזכה בלייקים ברשתות החברתיות ולאחרונה גם בכיסאות תקשורתיים. למרות הנחות המוצא הטראמפיות על עיתונות ועיתונאים, איש לא אומר לי מה לכתוב ומה לומר. אני חופשי לחלוטין לציין את היתרונות של נתניהו ולהתריע מפני סיאוב גדול כשאני מבחין בו. החיבור שעושים חסידי נתניהו בין סיאוב כגזרת גורל לבין הימין הוא הרה אסון. אי־אפשר להתעלם מהתחקיר של עמית סגל על עלילות דנון וכספי הליכוד, אי־אפשר להתעלם מהמתנות במאות אלפי שקלים גם אם בסוף יתברר שזה חוקי. אי־אפשר להתעלם מכך שקואליציה שלמה מתאבדת על חוק המלצות פרסונלי שאין בו דבר עם אידיאולוגיה מימין בשעה שחוק הלאום (החשוב בעיניי) נמרח כבר שנים ולא מעניין אף אחד. מי שמתעלם, משקר. לפחות לעצמו. "גם הם ככה", מסבירים לי כל מיני מתפתלים שידעו לתקוף את אולמרט ושרון. לרוב בצדק. מה זה משנה מי התחיל? האם אמות המידה והדוגמה האישית נקבעות רק לפי המחנה הפוליטי? האִתרוג רק על פי מי שבצד שלך וכך היחס לחוק ולמערכת המשפט?
יש לזה השפעה. ומי שלא מבין, עיוור. יהיו פה מספיק אנשים שיחפשו מפלגה שמתנגדת לחזרה לקווי 67', כי זה מסכן את קיומנו, ומתנגדת לשחיתות ולסיאוב, שמסכנים אותנו מבפנים. אם לא ימצאו ילכו לאיבוד.
