מאפריקה, לאירופה ומשם לישראל - מסעות האדם הקדמון

המזרח התיכון, או ליתר דיוק מערב המזרח התיכון, הקרוי גם "לבנט" וכולל את ארץ ישראל, מחבר בין אפריקה לאירופה ואסיה. לכן הוא מעניין במיוחד עבור ארכיאולוגים ואנתרופולוגים שחוקרים את מסלולי התפשטות האדם המודרני מאפריקה אל רחבי העולם. מחקר חדש מחזק כעת את הסברה שאחרי נדידתם לאירופה חזרו חלק מהמהגרים לאזורנו וייסדו כאן תרבויות חדשות.

עוד כתבות באתר מכון דוידסון :

האם יש שמיעה סלקטיבית?

הגנטיקה הקטלנית של היונים הנודדות

האם הענן הרדיואקטיבי באירופה מסוכן?

הכול על מדע באפליקציה של מכון דוידסון - להורדה באייפון ובאנדרואיד

מערת מנות(צילום: מוטי קמחי)

כשמבקשים לזהות את התרבויות השונות בארכיאולוגיה הפרה-היסטורית, ובכלל זה קבוצות של בני אדם מודרניים (הומו ספיאנס), ניאנדרטלים או גזעים קדומים יותר, מסתמכים על השרידים שהשאירה התרבות החומרית שלהם. חומרים אורגניים מתכלים בדרך כלל עם השנים, כך שנדיר מאוד למצוא כלי עץ או שאריות מזון, אלא אם כן הם התפחמו בדרך ולכן לא פורקו בידי חיידקים. מה שכן מוצאים אלה חומרים קשים כמו אבני צור, שנשמרים טוב יותר. אם נדמיין גרזן בעל קת עץ שאליה נקשר להב צור בחוט מסיבים צמחיים, לאחר אלפי שנים יישאר רק החומר הלא-אורגני - הצור.

כשמוצאים דמיון בכלי הצור באתרים שונים מניחים שהיה מעבר של ידע ביניהם וקשר בזמן, כלומר שאנשים נדדו ביניהם. באתרים ארכיאולוגיים שנמצאו בהם שרידים מכמה תקופות, אפשר לזהות כך תקופות שונות באתר על פי השינוי בתרבות החומרית, אך גם לזכור שייתכן שאותו סגנון של יצירת כלים הומצא באקראי בשני מקומות שונים ובתקופות שונות.

(צילום: מוטי קמחי)

כיבוש אירופה

הראשונים ש"כבשו" את אירופה היו בני אדם מודרניים לפני כ-50 אלף שנה, בני התרבות החומרית הנקראת על שם התקופה - הפליאולית העליון. באותה תקופה חיו בלבנט שתי תרבויות חומריות שונות שהתאפיינו בכלי צור שונים: התרבות האחמרית הקדומה והתרבות האורנייקית הלבנטינית. לפי תיאוריה מסוימת הקשר בין שתי התרבויות עבר דרך אירופה: בני התרבות האחמרית הקדומה באזור הלבנט היגרו צפונה ופיתחו שם את התרבות הפרוטו-אורנייקית (כלומר "קודמת לאורנייקית"), ואז חזרו ללבנט וייסדו את התרבות האורנייקית הלבנטינית. המתנגדים לתיאוריה טוענים שייתכן שהדמיון בין התרבות האורנייקית בלבנט לתרבות האורנייקית באירופה הוא מקרי, שכן יש פערי זמן ומרחב גדולים ביניהן.

כדי לבדוק את התיאוריה צריך למצוא אתר בלבנט שבו חיו שתי התרבויות הללו, לתארך את השרידים באופן מדויק ואובייקטיבי ולהשוות לתקופה שבה חיה התרבות הפרוטו-אורנייקית באירופה. הבעיה היא שעד כה לא היה רצף כרונולוגי ברור בין תרבויות הפליאולית העליון בלבנט, בעיקר בגלל שיטות תארוך מיושנות או פגומות. כעת, בשיתוף פעולה נרחב של חוקרים ממכון ויצמן למדע ומאוניברסיטאות אחרות בארץ, נבנה לראשונה רצף כרונולוגי של תרבויות הפליאולית העליון על בסיס אתר ארכיאולוגי שנבדק במערת מנות - מערת נטיפים גדולה בצפון הארץ.

את עבודת המחקר הובילה אליזבטה בוארטו ממכון ויצמן, במסגרת עבודת הדוקטורט של ברידג'ט אלכס מאוניברסיטת הארווארד שבארה"ב. בין השאר, תרמו למחקר עומרי ברזילי מרשות העתיקות, ישראל הרשקוביץ ודניאלה בר-יוסף מאיר מאוניברסיטת תל-אביב, עופר מרדר מאוניברסיטת בן-גוריון, ראובן ישורון מאוניברסיטת חיפה, אבנר אילון ומירה בר-מתיוס מהמכון הגיאולוגי ועמוס פרומקין מהאוניברסיטה העברית.

התארוכים נעשו בפחמן-14 על דגימות מפוחמות מהמערה, שהוכח באמצעים גיאוכימיים שהן נמצאו במקומן המקורי, ושלא מדובר למשל בפחם שהגיע משכבה צעירה יותר. כמו כן החוקרים השתמשו בתהליכי ניקוי כימיים כדי לוודא שהדגימות לא זוהמו בפחמן זר שעלול לשנות את תוצאות התארוך, למשל עקב פעילות של בעלי חיים. בסופו של דבר, תוארכו 47 דגימות שהיו איכותיות מספיק במאיץ החלקיקים של מכון ויצמן למדע.

באמצעות השיטות הקפדניות הללו קיבלו החוקרים לראשונה תמונה ברורה יחסית של תקופת הפליאולית העליון בלבנט. נמצא שהתרבות האחמרית הקדומה התקיימה 46-42 אלף שנה לפני זמננו והתרבות האורנייקית הלבנטינית 38-34 אלף שנה לפני זמננו. זאת בעוד התרבות הפרוטו-אורנייקית באירופה התקיימה בתווך שבין שתי תקופות אלו.

זו עדות תומכת לתיאוריה שלפיה אנשים מהתרבות האחמרית מאזור הלבנט היגרו לאירופה, שם הרעיונות והסגנון שלהם התפתחו למה שהפך בסופו של דבר לתרבות החומרית הפרוטו-אורנייקית. צאצאי התרבות הפרוטו-אורנייקית באירופה היגרו חזרה ללבנט ויצרו שם את התרבות החומרית האורנייקית הלבנטינית. כלומר ייתכן שכבר לפני כ-40 אלף שנה אנשים היגרו מהלבנט לאירופה, אך דרכם לא הייתה חד-סטרית. כעבור כמה אלפי שנים ניתן לראות בתרבות החומרית של הלבנט סממנים אירופאיים, שמעידים על הגירה חוזרת.

למאמר המלא :

יעל ארליך, דוקטורנטית במכון ויצמן וכתבת באתר מכון דוידסון, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן