שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    פנתרה שחורה: הספר שנלחם בחרמני הרשתות החברתיות

    נעה קרמר החליטה לנהל שיחות מופרכות ומוקצנות עם גולשים חרמנים שפנו אליה בפייסבוק. את אלה היא אספה לספר "השחורה: איך למצוא חתן" - שעשוי בגסות מכל בחינה ומשתמש בוולגריות בחכמה, בצורה שמזכירה שגם להשכלה יש כוח מול התקופנות

    מוקדם עדיין להכריז על "אנה קרנינה" של ספרים מסוגו, אבל "השחורה: איך למצוא חתן" הוא הפעם הראשונה שנתקלתי בניסיון מוצלח להפוך תופעה פייסבוקית לספר מודפס וכרוך בעברית. הספר הזה יוצר תגובה רגשית. הוא מצחיק ומעורר אי־נחת. בדרכו הוולגרית, הבוסרית, הבלתי מלוטשת - "השחורה" מעורר תהיות רציניות לגבי יחסי גברים ונשים בעולם דיגיטלי, לגבי החשיפה לטרור יומיומי דרך מסך הטלפון, ברשתות החברתיות, לגבי השימוש בשפה בעידן של תקשורת טוקבקיסטית, טרולית, בין בני אדם. עידן טראמפ.

     

    התואר "מצחיק" לא מדויק. חברים ממין זכר שעילעלו בספר צחקו בקול, התפעלו מהשנינות הגסה שמפגינה "השחורה" בעודה מתכתבת עם גברים ששולחים לה תמונות פורנוגרפיות והצעות מגונות. חברות צחקו צחוק שונה, מהוסס יותר, מלווה במבוכה או בהרמת כתפיים. מבחינתן, יש משהו פחות מבדר או אקזוטי בתוכן המרכזי בספר הזה - שדומה יותר לפנזין עב דפים או מגזין אמנותי־קומי־טראשי.

     

    "השחורה" הוא שם הפרסונה הפייסבוקית שגיבשה נעה קרמר ב־2016. בניגוד לגולשת הממוצעת שלומדת לחסום, להתעלם, למחוק מהזיכרון ומהעין - קרמר החליטה לנהל שיחות מופרכות ומוקצנות עם גולשים חרמנים שפנו אליה בפייסבוק, דרך העמוד הפרטי שלה. דבר דומה עשתה צעירה הולנדית שהעלתה לאינסטגרם צילומים שלה בחברת גברים שהטרידו אותה ברחוב וקיבלה תהודה עולמית. הפרצוף הקודר שלה עומד בסתירה להבעה העולצת, חסרת המודעות, של אותם גברים - שלא מעלים על דעתם שמשהו פסול בהתנהגות שלהם. "השחורה" משתמשת בכלים דומים, אבל בטכניקה הפוכה. היא מוחקת את סימני הזיהוי של המטרידנים, וכביכול גם את סימני הזהות שלה. אין צילומי פנים, אין שמות, אין סכנה משפטית.

     

    מסגרת הספר בנויה כפרודיה על מדריך למציאת חתן. החתנים הם המטרידנים האנונימים. החלקים הללו כוללים, בין היתר, צילומים גרוטסקיים של השחורה בחליפה ובמסכת עור שעוטפת את כולה מלבד חורים לעיניים, לא פעם בתנוחות מתחנחנות, כמין נערת פין־אפ או מורה לנימוסים והליכות. שילוב בין רוח רפאים לבובת מין, נמענת שאמורה רק לצפות ולא לדבר. שטוחה, חלולה, חסרת פנים.

     

    הספר הזה עשוי בגסות מכל בחינה. העיצוב, הניסוח, העימוד. תמונות הפינים הזקורים והשמוטים. כולם מיועדים כביכול לקריאה בשירותים, בדירת שותפים אינפנטילים בדרום תל־אביב. אבל יש משהו חכם ואולי פאנקיסטי בגסות הזאת, כאסטרטגיית הגנה שהופכת להתקפה. השחורה כביכול משתפת פעולה עם החרמנות המטומטמת שמופנית כלפיה, אבל היא מובילה אותה לביטוי אבסורדי, מעורטל באמת.

     

    אזורים חריגים ואבסורדיים ככל שנחשפת יותר תמימות וחוסר מודעות (צילום: מתוך הספר) (צילום: מתוך הספר)
    אזורים חריגים ואבסורדיים ככל שנחשפת יותר תמימות וחוסר מודעות(צילום: מתוך הספר)

    הספר הזה הוא אמנם תוצר מובהק של תרבות היפסטרית, לעגנית, חקיינית. החתנים של השחורה בקושי שולטים בעברית, הם מתבססים על שירותי התרגום של גוגל, אין להם מושג מיהם שרה נתניהו או אמיר חצרוני - שאת צילומי הפנים שלהם השחורה שולחת כצילומים שלה. מי יודע אם מדובר בכלל באנשים בוגרים. השיחה איתם מגיעה לאזורים חריגים ואבסורדיים ככל שהם חושפים יותר תמימות וחוסר מודעות. אבל ההשפלה שהם עוברים היא עניין סמלי לחלוטין. הם מייצגים תרבות וקוד התנהגות כלליים - לא אנשים פרטיים.

     

    מלמד שגם היום אפשר להוציא בריונים משיווי משקל בעזרת הומור, יצירתיות ושנינות (צילום: מתוך הספר) (צילום: מתוך הספר)
    מלמד שגם היום אפשר להוציא בריונים משיווי משקל בעזרת הומור, יצירתיות ושנינות(צילום: מתוך הספר)

    אפשר להתייחס אל הספר כאל קוריוז ולא יותר. אבל דווקא התגובה המיידית, הלא מלוטשת, מאפשרת לו לעקוף ספרות קונבנציונלית, לתעד תופעה חיה באופן אקטיביסטי, פשוט, יצירתי. גם במנותק מהתכנים שלו, "השחורה" מרמז לאופק אפשרי של ספרות בעלת ערך שתגיח מהתרבות הפייסבוקית, שתתבסס באופן כלשהו על הקשר אינטראקטיבי. בשנות ה־70, דוד אבידן פירסם את "הפסיכיאטור האלקטרוני שלי" - תמלול שיחות בינו ובין תוכנת טיפול פסיכולוגי ממוחשב בשם "אלייזה", שהתבססה על כלים ראשוניים של בינה מלאכותית. האפקט הקומי והשוליים הפילוסופיים־לשוניים שמבצבצים ב"השחורה" מבהירים לכאורה שהאדם עצמו נעשה למכונה מטופשת, אוטומטית, בחסות הרשתות החברתיות של שנות האלפיים.

     

    אבל אולי "השחורה" מלמדת גם דבר הפוך, והרבה פחות מדכדך. קל היום יותר מתמיד להפיץ דימויים ורעיונות מטרידים, אלימים: דאע"ש מפרסמים

     צילומי עריפת ראשים; נשיא ארצות־הברית משתף סרטוני זוועה; ושרי הממשלה בישראל מפיצים חומרי הסתה ברשת. לפני כמאה שנה, צ'רלי צ'פלין הציב ב"הדיקטטור הגדול" את השפם המפורסם שלו מול השפם הפשיסטי הגדול - את הג'יבריש שלו מול המגפון של הרודן. בדרכה חסרת העידון, גם "השחורה" מוכיחה שלא חייבים להתקפל מול בריוני התקופה, שאפשר להוציא אותם משיווי משקל בעזרת הומור, יצירתיות, שנינות. שגם להשכלה יש כוח מול תוקפנות.

     

    "השחורה: איך למצוא חתן", הוצאה עצמית

     

    הביקורת פורסמה במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    "השחורה: איך למצוא חתן". עוקף ספרות קונבנציונלית
    לאתר ההטבות
    מומלצים