עתיד הערים: חיבור לקהילה, נתינה והתנדבות

לאחרונה ראיתי את העתיד. זר שהיה נקלע לסיטואציה, אני מניח, היה נזכר בעבר - קבוצה של חבר'ה צעירים יושבים סביב מדורה. מנגנים ושרים. ובין לבין מדברים על חלוציות, על חזון וערכים, על קהילה ועל משמעות. מדברים על המקום שלהם בעולם ועל איך הם הולכים לרכוש אותו.

אתם בטח מדמיינים עכשיו תמונה של היאחזות או התיישבות כלשהי משנות ה- 30 של המאה שעברה. אבל המיוחד בסיפור הזה הוא, שהתמונה הזו לא התרחשה על גבעה קרוונים מבודדת, היא לא כללה מגזר מסוים בלבד והיא לא התרחשה ב- 1930.

זה קרה בירושלים בירת ישראל, בשכונת גילה – שכונה מבוססת וותיקה בשנת 2017 בתוך פארק שהחבר'ה האלה וחברים שלהם הקימו. בידיים. כן, הם הקימו פארק שלם. באמצע העיר. בידיים שלהם. הם נטעו ושתלו וסיקלו, חפרו וצבעו, בנו ופינו. ואחרי שסיימו, הידיים שלהם היו עסוקות בלנגן או להחזיק דפי לימוד.

הם נטעו ושתלו וסיקלו, חפרו וצבעו, בנו ופינו. ואחרי שסיימו, הידיים שלהם היו עסוקות בלנגן או להחזיק דפי לימוד(צילומים באדיבות עיריית ירושלים)

ואם תגידו בסדר הבנו – עוד פעם חבורת סטודנטים פריבילגיים שמקבלים מלגות מהממסד, עושים את המעשה הטוב שלהם וזה נורא מרגש... אוקיי. מה באת לחדש לנו? ואיזה עתיד בראש שלך? אז זהו שבתוך כל ההתרגשות הזו, הבנתי פתאום שככה בדיוק יראו הערים שלנו בעתיד.

העולם זז מהר וההיצע בתוכו גדל כל הזמן. אנשים צעירים מחפשים להרגיש מחוברים ובשל כך רובם מאמצים את אורח החיים האורבני ומבקשים את מה שיש לערים גדולות ומצליחות להציע - מקומות בילוי, חיי לילה, חינוך מגוון, פארקים מושקעים, תעסוקה איכותית, גישה למוסדות תרבות, גישה לאקדמיה לטכנולוגיה וחדשנות. אך לכל הטוב הזה יש מחיר או יותר נכון היה מחיר.

לגור בעיר, ולהרגיש בכפר

ככל שהערים שלנו גדלות כך הן מקטינות ותולשות את הפרט מהווייתו החברתית. וכך, עד לא מזמן, לחיות בעיר שכזו היה כרוך בתחושת בדידות, ויתור על קהילה, משפחתיות, ערבות הדדית ותחושת שייכות ובעיקר על יכולת אמיתית להשפיע על חייך ועל המקום בו אתה חי באופן יומיומי.

אבל הדור הנוכחי מבין שאפשר גם אחרת. הוא לא מוכן לוותר על אורח החיים של העיר, אך דורש לחיות אותו עם איכות החיים של הכפר(צילום: ארנון בוסנאי)

ניהול של עיר הוא עניין מורכב והוא מחייב את העיריות להיות ארגוני ענק גדולים, מסורבלים לעיתים, שמנסים לתת מענה לכל האספקטים של חיי התושב. אבל הדור הנוכחי מבין שאפשר גם אחרת. הוא לא מוכן לוותר על אורח החיים של העיר, אך דורש לחיות אותו עם איכות החיים של הכפר. לגור בעיר, ולהרגיש בכפר. וכך הצעירים הללו מייצרים מודלים חדשים והיברידיים של חיי קהילה ומעורבות תושבים.

המודלים של כפרי סטודנטים, או קהילות חיים, או קיבוצים עירונים ויש עוד דגמים מגוונים, הולכים ותופסים תאוצה בקרב יותר ויותר צעירים, שכרגיל הם הראשונים לזהות ולאמץ פתרונות יצירתיים. בכך הם מאתגרים כל הזמן את המוסכמות הקיימות ומאלצים את המערכות הגדולות להשתנות ולהתאים את עצמן. העירייה נדרשת לאמץ יוזמות שטח, להפנות לכך משאבים ולנסות ולשכפל את המודלים הללו לשכונות נוספות, ובכך בעצם מעבירה את מוקדי הכוח המסורתיים שהחזיקה, חזרה אל התושבים עצמם.

מאתגרים כל הזמן את המוסכמות הקיימות ומאלצים את המערכות הגדולות להשתנות ולהתאים את עצמןן. צילום: נתנאל אלבוים

הסטארט-אפים החברתיים הללו משנים את פני השכונה שהסטודנטים חיים בה ומושכים עוד צעירים כמותם. הם רואים עצמם חלק בלתי נפרד מעיצוב הוויה של השכונה שהם חיים בה. הם לא עושים זאת כי הם מקבלים מלגה, אלא כי ההשפעה שלהם יוצרת חיבור אמיתי ועמוק למקום שבו הם חיים ובעיקר לאנשים שהם חיים איתם. זה משנה היום את ירושלים ואת השכונות בתוכה ואני מאמין שזה ישנה באופן עמוק את האופן שבו אנחנו נחיה בעתיד בעיר.