"כל רגע פה בישראל זה עולם ומלואו מבחינתי"

בשיתוף מפעל הפיס

לרדיפה אחר חלומות אין גיל מסוים, או מועד מתאים. כך מוכיח סיפורו של טגאי משה לוי (‭.(36 ‬ הוא עלה ארצה במסגרת "מבצע שלמה". ברכבת אווירית אדירה הוטסו אז ‭14,000‬ עולים חדשים מאתיופיה, ביניהם משפחתו של טגאי. "הייתי בסך הכל ילד בן ‭10‬ כשעלינו ארצה. אני זוכר בדיוק איך הלכנו כל בני המשפחה במשך שלושה ימים ברגל אל שטח ההתכנסות לקראת הטיסה המיוחלת. עד היום עוברות התמונות הללו לנגד עיניי. זה היה רגע עוצמתי ומרגש. רק תדמיינו עשרות רבות של אנשים עולים בדוחק למטוס, אין מחזה נדיר מזה", נזכר לוי.

(צילום: חיים הורנשטיין)

הוא הבן השמיני מבין תשעה. "באתיופיה הייתי רועה צאן כבר בגיל שש. כל יום קמתי בבוקר והלכתי במשך שעות עם העדר בהרים ובגבעות הירוקים של הכפר. זו הייתה אחריות עצומה לילד צעיר. היו לי כבשים, עזים ופרות. התקופה הזו זכורה לי כשגרה קסומה בכפר הקטן", הוא אומר.

לבית ספר הוא לא הלך באתיופיה. "בגיל‭11 ‬ נכנסתי בפעם הראשונה לכיתת הלימודים עם ילדים בני גילי. זו הייתה חוויה קשה ומוזרה.

לא ידעתי עברית וגם לא קרוא וכתוב, ודאי שלא חשבון או ספרות. רוב התלמידים בכיתה היו עולים חדשים מאתיופיה וממש התחלנו ללמוד מאפס. כמו ילדים בגן", נזכר לוי.

כבר בגיל הזה, הוא לא ויתר לעצמו. "היה לי חשוב להשתלב בחברה הישראלית וללמוד עברית בצורה טובה. הוספתי לעצמי עוד לימודים בבית, וכך הגעתי לכיתה ט' עם כישורי קריאה, כתיבה ומתמטיקה נאותים", הוא משחזר.

בצבא שירת כנהג משא כבד. לפחות פעמיים בשבוע היה נוהג במשאית ענקית עמוסה בציוד צבאי לכיוון קריית־שמונה. "במהלך שעות הנהיגה הארוכות הייתי חושב רבות על החלום להקים משפחה וללמוד באקדמיה. לשמחתי, מיד אחרי הצבא התחתנתי עם אהבת נעוריי, ובנינו בית בישראל", מתאר לוי.

הצורך להביא פרנסה לביתו החדש דחק אל הפינה את השאיפה האקדמית. במשך עשור הוא עבד בעבודות אזרחיות כנהג משאית. "העבודה כנהג משאית כבדה לא פשוטה בכלל, אבל עשיתי הכל בשביל המשפחה. מעבר לנהיגה הממושכת בכבישי ישראל, אתה אחראי בתור נהג לסדר ולפרוק סחורה, זה עבודה פיזית לא קלה", הוא אומר. "לרגע אחד לא זנחתי את המחשבות על הלימודים, אבל הייתי חייב לפרנס את משפחתי - עד שלפני שלוש שנים קיבלתי את ההחלטה הדרמטית בחיי".

(צילום: חיים הורנשטיין)

את השינוי בחייו עבר לוי במרכז הקהילתי "סטארט־אפ" בבאר־שבע (ראו מסגרת), שם זכה בין היתר למלגת לימודים ממפעל הפיס. "לקחתי יום חופש מהעבודה, ובגיל ‭32‬ נכנסתי בדלת של פרויקט 'סטארט־אפ להצלחה'. בהתחלה היו לי חששות שמא אני מבוגר מדי ואולי איחרתי את המועד והחמצתי את ההזדמנות, אך התמזל מזלי ובסוף הראיון הראשון הודיעו לי שאני מועמד מתאים. במרכז הזה יש אנשים מדהימים, שמעבר למימון שהעניקו לי במהלך התואר היו כתף תומכת לכל אורך הדרך. בלי המקום הזה היה לי קשה הרבה יותר לעבור את השינוי הגדול בחיי", אומר לוי.

הוא השלים לאחרונה תואר בכלכלה ומנהל עסקים במכללה האקדמית אשקלון. במשך ארבע שנות הלימודים הוא המשיך לעבוד, וקשה, כדי לפרנס את אשתו ושלושת ילדיו. "עבדתי ללא הפסקה כמפעיל מכונה במפעל. לא פיספסתי אפילו לא משמרת אחת, היו פעמים שפשוט לא עצמתי עין כל הלילה. בבקרים הייתי לומד במכללה ובערבים

עובד במפעל. הכל למען המשפחה", מתאר לוי את שגרת חייו כסטודנט.

חבריו לספסל הלימודים האקדמיים היו צעירים ממנו בכעשור. ניסיון חייו והמוטיבציה האינסופית סייעו לו להשתלב ולהפוך במהרה לסטודנט מצוין. "גם כשהיו רגעים קשים בלימודים, ידעתי שאין דבר העומד בפני הרצון ולא הייתי מוכן לוותר על החלום. המשימה לא הייתה פשוטה, עשיתי הכל תוך כדי תנועה, אבל האנשים סביבי חיבקו אותי ותמכו בי, בעיקר אשתי שדחפה אותי", מספר לוי.

סביבתו לא נותרה אדישה לסיפורו המרגש. בטקס הסיום נבחר לנאום בפני הקהל. "אני בחור ביישן, ופתאום לעמוד על במה ולנאום מול חבריי ללימודים והסגל – זה היה מעמד גדול והישג בלתי רגיל", הוא אומר.

במלאת ‭70‬ שנים למדינה, נדמה כי סיפורו של לוי מתכתב עם חזונו של הרצל ואמרתו הנצחית, "אם תרצו, אין זו אגדה". לוי, נהג המשאית, הילד שלא ידע קרוא וכתוב עד גיל ‭,11‬ מתחיל את הקריירה שלו כיועץ פיננסי. לא אגדה. בהחלט כן סיפור סינדרלה.

(צילום: חיים הורנשטיין)

הכתבה פורסמה ב"ידיעות אחרונות"

בשיתוף מפעל הפיס