שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    לא, תודה: הבמאים הפלסטינים כבר לא זקוקים לישראל כדי להצליח
    במאים פלסטינים רבים כמו איליה סולימאן ("כרוניקה של היעלמות"), סקנדר קופטי ("עג'מי") ואחרים, עזבו את הארץ כדי ליצור קולנוע מוצלח בניכר - היכן ששאלת המימון והנאמנות לישראל לא מעניינת אף אחד. האני אבו-אסעד ("גן עדן עכשיו") אף ביים לאחרונה סרט הוליוודי בכיכובם של קייט וינסלט ואידריס אלבה. "ישראלים יכולים להיות גאים בי", הוא אומר בריאיון מיוחד ל-ynet ומודה שדווקא בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות חופש היצירה נפגע
    הם מוכשרים, דעתנים, נחושים, יש להם חלומות גדולים והם שאפתנים. והם גם יוצרי קולנוע פלסטינים. לא, לא ערבים ישראלים. הפוליטיקאים מתעקשים לקרוא להם כך, כינוי שהם מתכחשים אליו מבלי להתבייש. הם שומרים לעצמם את זכות ההגדרה העצמית כפלסטינים שנולדו בתחומי מדינת ישראל. מבחינתם הדבר היחיד שקושר אותם אליה היא תעודת הזהות הכחולה - כתם שחור עבור חלקם. גיבנת שהם נושאים על גבם. כדי להיפטר ממנה היה עליהם לצאת לניתוח כואב בחו"ל. זה עולה הרבה כסף, זה כואב, ודי מפחיד. אבל לפחות בחלק מהמקרים, כמו זה של הבמאי האני אבו-אסעד, אפשר לקבוע: הניתוח הצליח והגולה חי. ולא רק חי, אלא משגשג ומצליח בניכר.

     

    האני אבו-אסעד בריאיון נדיר ל-ynet

    האני אבו-אסעד בריאיון נדיר ל-ynet

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    האני אבו-אסעד בן ה-56 נולד בנצרת, אולם עזב את ישראל בגיל 20 לטובת לימודי הנדסה בהולנד שם השתקע. ארצו החדשה זימנה לו הסבה מקצועית מפתיעה בתחום הקולנוע והטלוויזיה. כבמאי ותסריטאי, הסכסוך הישראלי-פלסטיני המשיך להעסיק אותו ובא לידי ביטוי בסרטיו "החתונה של רנא" (2002), "פורד טרנזיט" (2003), וגם ב"גן עדן עכשיו" מ-2005 שזיכה אותו בפרס גלובוס הזהב לסרט הזר הטוב ביותר וגם במועמדות לקטגוריה המקבילה בטקס האוסקר כנציג הרשות הפלסטינית. מול השבחים שהורעפו עליו מסביב לעולם, בישראל צצו בעיקר טרוניות. דרמה הנותנת ביטוי לעולמם הפנימי של מחבלים מתאבדים הייתה מנה חריפה וקשה מדי לעיכול עבור לא מעט מהצופים הישראלים, ובוודאי עבור הממסד המגונן עליהם.

     

    הטענות, ההשמצות וההכפשות אולי עשו את שלהם בזירה המקומית, אבל כשיש בידך אזרחות זרה, הכרה בינלאומית, ופרסים יוקרתיים - אתה יכול להרשות לעצמך להמשיך הלאה בזירה העולמית (שהיא, גם אם לפעמים נדמה לנו אחרת, גדולה ומהותית הרבה יותר). אבו-אסעד המשיך לעשות סרטים ממוקדים פוליטית, על חשבון התדמית של ישראל, אבל לא על חשבון משלמי המסים שלה. סביר להניח שבממשלת ישראל לא אהבו את זה, אבל קצרה ידם. הבמאי הפלסטיני הצליח בזכות עצמו ללא תמיכת המדינה, ומבלי להתחשב במגבלותיה. הרי אף אחד בישראל לא היה מאשר את הפקת "עומאר" שבעלילתו סיפור אהבה של צעירים מרמאללה שנרדפים על ידי השב"כ. לא נעים, אבל הסרט מ-2013 נכלל בין חמשת מועמדי האוסקר הזר - השני בתולדות פלסטין, ובקורות חייו המקצועיים של אבו-אסעד.

     

     

    אבו-אסעד עם קייט וינסלט. בליגה של הגדולים (צילום: gettyimages) (צילום: gettyimages)
    אבו-אסעד עם קייט וינסלט. בליגה של הגדולים(צילום: gettyimages)

    בלי תלות בקרנות הקולנוע של ישראל ובהתחנפות למקבלי ההחלטות במשרד התרבות, אבו-אסעד לא ממש מחויב לאף אחד מהם. הוא לא משחק במגרש שלהם. נרצה או לא נרצה, זה כבר קטן עליו. קשה להאמין, אבל הילד מנצרת הפך היום לקולנוען הוליוודי. בנובמבר 2014 בחרו בו אולפני פוקס/המאה ה-21 להוביל את הפקת דרמת ההישרדות "ההר שבינינו" כבמאי. הוא אומנם לא כתב את התסריט, המלווה אישה וגבר במאבק נגד הטבע במרומי הר מושלג. אבל הוא היה אחראי על מימושו עם השחקנים קייט ווינסלט ואידריס אלבה. הסרט שהוקרן בבכורה בפסטיבל טורונטו האחרון, אומנם אכזב חלק מהמבקרים, ולא זכה להצלחה כבירה בקופות, אבל הניב כ-55.6 מיליון דולר בבתי קולנוע בכל העולם (מתוכם 29.8 בארצות הברית), יותר מהתקציב הגדול שהושקע בו - 35 מיליון דולר.

     

    "העבודה שלי כבמאי לא השתנתה. בסוף זה הכשרון שלך והמיומנות שלך", אומר אבו-אסעד בריאיון מיוחד ל-ynet שהתקיים במהלך פסטיבל טורונטו, "מה שמשתנה זה ההפקה והפוליטיקה שמסביבה. בעבר הייתי מקבל ההחלטות היחיד. עכשיו כל החלטה חשובה צריכה להתקבל באופן קולקטיבי - אני, המפיקים, האולפנים. כולם צריכים להסכים על הליהוק, על התסריט, על הגרסה הסופית של הסרט. במהלך הצילומים הם אפשרו לי לעשות מה שהייתי צריך לעשות כבמאי אמיתי שיכול לעשות מה שביכולתו".

     

    מתוך "ההר שבינינו" ()
    מתוך "ההר שבינינו"
     

    עם זאת, ההצלחה של אבו-אסעד מגיעה עם אזהרה. לטענתו המגבלות המוטלות על יוצרים בשוק הקולנוע ההוליוודי שנשלט על ידי אנשי עסקים עם מניעים מסחריים ויחצניים שונים, מצמצמים את חופש הביטוי לא פחות מאשר פוליטיקאים בישראל או בכל מקום בעולם. "מה שאני באמת ממליץ זה קודם כל לעשות סרט טוב במדינה שלכם, כי לבוא לכאן אם הם לא מזמינים אותך לבוא, זה מאוד קשה", הוא מסביר, "אני חושב שמבחינה יצירתית אתה יותר חופשי במדינה שלך מאשר בהוליווד. מבחינה יצירתית יש לך יותר מה להגיד כבמאי".

     

    יש הרבה קווי דמיון בין אבו-אסעד המוסלמי לאיליה סולימאן הנוצרי. שניהם נולדו בנצרת, הם בני אותו גיל, ואת ישראל הם עזבו בתחילת שנות ה-80. ושניהם מגדירים את עצמם כפלסטינים. סולימאן עקר לניו יורק ב-1982, עת היה בן 22 בלבד וגילה את אומנות הקולנוע. אחרי כעשור שב למזרח התיכון והקים את החוג לקולנוע באוניברסיטת ביר זית, לפני שעזב שוב – הפעם לצרפת. כיום סולימאן בן ה-57 נחשב לאחד היוצרים המוערכים הפועלים באירופה, וכמרצה מבוקש במוסדות אקדמיים ברחבי היבשת. מאחוריו שלושה סרטים הנחשבים ליצירות מופת כמו "כרוניקה של היעלמות" (1996), "התערבות אלוהית" (2002) שזכה בפרס חבר השופטים בפסטיבל קאן, ו"הזמן שנותר" (2008), וכן פרויקטים נוספים. הוא נודע כיוצר בעל סגנון הנשען על סוריאליזם עדין, וגדוש בביקורת מרומזת ולא מתלהמת.

     

     

    איליה סולימאן (צילום: gettyimages) (צילום: gettyimages)
    איליה סולימאן(צילום: gettyimages)

    הקולנוע של סולימאן מהווה השראה ליוצרים רבים בישראל - יהודים וערבים, אבל עבור הבמאים הפלסטינים אזרחי המדינה, הוא ממש דמות לחיקוי: אומן שבמקום להצהיר נאמנות לשלטון בתוך הטריטוריה הגיאוגרפית שלו, מתעקש להישאר נאמן לטריטוריה הנפשית שלו בניכר. "כשאתה חי זמן רב כל כך בגולה, אתה מתחיל להזדהות עם אירועים גלובליים. אתה מזין את ה'יהודי הנודד' שבך, ולא מתוך המניעים הלאומיים שלך. לכן אני לא רגיש במיוחד לאזור גיאוגרפי זה או אחר", אמר סולימאן בריאיון לאתר Katoikos, עת כיהן כראש חבר השופטים בפסטיבל סראייבו. לטענתו, במדינת ישראל הזהות שלו לא נגזרת מיצירתו, אלא משיוכו הלאומי. "הקהל לא מכיר בקיומי, אני קיים רק עבור שירותי הביטחון", הוא מסביר.

     

    המצב הפוליטי המורכב בישראל גורם לכך שפחות מעניין מה המסר שאתה מבטא בסרט, אלא איך אתה מזדהה בתור יוצר על הפוסטר שמציג אותו. הפרדוקס הזה צץ במיוחד בזירה הבינלאומית, ובא לידי ביטוי בולט במיוחד במקרה של סוהא עראף וסרטה "וילה טומא". הדרמה האישית הנשית הקטנה של מי שמוכרת בעיקר כתסריטאית "הכלה הסורית" ו"עץ לימון" מתרחשת רובה ככולה ברמאללה, ומטיחה יותר ביקורת פנימית על החברה הפלסטינית מאשר האשמות בוטות נגד ישראל. הבעיה נוצרה לא בגלל סוגיות של חופש ביטוי, אלא בגלל הצגתו של הסרט כפלסטיני בפסטיבל ונציה, למרות שהמימון להפקתו הגיע מישראל (לזכות עראף יאמר שהיא העניקה קרדיט למשרד התרבות, והגופים התומכים האחרים בשקופיות הקודמות לסרט).

     

    המקרה של "וילה טומא" הציף מחדש את השאלה: האם הסרט שייך ליוצר או למדינה שתמכה בו? זוהי התלבטות שאינה עומדת על הפרק בתעשיית הקולנוע האמריקנית, שמבוססת כל כולה על כסף פרטי, אבל מתחדדת במדינות התומכות ביוצרים מקומיים מתוך כוונה לקיים פעילות תרבותית עשירה ומגוונת בתוכה. אם באירופה ההכרעה לגבי התקציבים מתבססת בעיקר על שיקולים מקצועיים, אל הקלחת הישראלית המורכבת מתווספים אלמנטים של פוליטיקה, זהות לאומית, הסברה ותעמולה. ההסתערות רבתי על עראף בישראל סתמה את הגולל על פעילותה בזירה המקומית. הבמאית והתסריטאית החיפאית מתדפקת על דלתות גופי תמיכה בעולם הערבי כמו מכון הקולנוע של דוחא בקטאר, כדי למצוא מימון לפרויקט הבא שלה "הפוסטר" – דרמה המתחוללת בכפר ערבי, שתושביו נקרעים בין הצורך לגונן על נשות הקהילה, לבין הסתייעות בשלטונות הישראלים.

     

     

    סוהא עראף, במאית "וילה טומא" (צילום: ראובן כהן) (צילום: ראובן כהן)
    סוהא עראף, במאית "וילה טומא"(צילום: ראובן כהן)

    מכון הקולנוע של דוחא, וגופי תמיכה נוספים בעולם הערבי – בעיקר בנסיכויות המפרץ, הם חלופה מבטיחה עבור יוצרים פלסטינים בחיפוש אחר מקורות מימון לפרויקטים שלהם. בין הדמויות הבולטות בתעשיית הקולנוע המתפתחת באיזור הוא סקנדר קופטי, במאי "עג'מי" – מועמד ישראל לאוסקר הזר ב-2010. הקולנוען יליד יפו זכור בעיקר במלחמת המילים שלו עם שרת התרבות דאז לימור לבנת, לאחר שהצהיר בריאיון לפני הטקס הנוצץ בלוס אנג'לס כי הוא אינו מייצג את ישראל. על רקע הסקנדל ההוא, קופטי עזב את ישראל לטובת קטאר. הוא עומד בראש המחלקה החינוכית במכון הקולנוע של דוהא ומלמד גם בשלוחת אוניברסיטת ניו יורק באבו דאבי. ממקום מושבו הוא ממשיך לעבוד עם יוצרים פלסטינים תושבי ישראל, ביניהם הראפר תאמר נפאר, וגם עובד על סרט חדש – תוצרת חוץ.

     

    עוד קולנוען פלסטיני שהעדיף לארוז את הפקלאות ולחפש מרחב יצירתי חדש מחוץ לגבולות ישראל הוא פיראס חורי, הזכור לרובכם כפליט "פרויקט Y". כיום הוא מתגורר בתוניסיה, ועובד משם על פרויקט בשם "הדגל" שעתיד להיות מצולם בישראל, ובינתיים הוצג בחממת הכישרונות של קאן: סרט שגיבוריו תלמידי תיכון מתכננים מחאה לרגל יום העצמאות. לפי התסריט אין למירי רגב מה לחשוש, שכן חורי מבהיר כי לא צפוי ביזוי של דגל ישראל, אלא דווקא של זה הפלסטיני. בכל מקרה, שרת התרבות לא תידרש הפעם לסוגיית "חופש המימון" החביבה עליה, שכן הכסף אמור להגיע מקטאר ומגופי תמיכה שונים באירופה.

     

    סקנדר קופטי וירון שני באוסקר עם "עג'מי" (צילום: gettyimages) (צילום: gettyimages)
    סקנדר קופטי וירון שני באוסקר עם "עג'מי"(צילום: gettyimages)

    בין יוצרי הקולנוע הפלסטינים הללו שהעדיפו להגיד לממסד הישראלי "לא צריך טובות", והלכו לעבוד בחו"ל, אפשר לציין גם את הבמאים הנצרתים הישאם זרייק שהשתקע בגרמניה, ובאסיל חליל החי ועובד בלונדון. מולם נציין יוצרים כמו תאופיק אבו-ואיל ("עטאש"), מהא חאג' ("עניינים אישיים"), ושאדי סרור ("אוויר קדוש") שמרכז פעילותם היה ונשאר ישראל. בראשם מייסלון חמוד שזכתה להצלחה קופתית וביקורתית בארץ עם "לא פה, לא שם" שיצרה בשיתוף שלומי אלקבץ, והיום עובדת על סדרת פשע קומית.

     

    זה אולי מפתיע, אבל גם השחקן הוותיק מוחמד בכרי נותר קשור לנוף התרבותי של ישראל, ונשאר לדבריו מחויב למאבק מתוכו, למרות המאבקים המשפטיים והציבוריים שהוא מסובך בהם עוד מאז "ג'נין, ג'נין". בניו לעומת זאת - אדם, זיאד וסאלח בכרי – החליטו להציץ החוצה אל העולם תוך כדי הפניית גב לקהילת הקולנוע המקומית. "אני מסרב להשתתף בהפקות שמנוגדות לאני מאמין שלי, או ממומנות על ידי ממשלת ישראל", אמר לאחרונה סאלח בראיון לאל-ערביה. השחקן הזכור לטובה מ"ביקור התזמורת" של ערן קולירין, הבהיר: "אם יש יוצרים ישראלים שמקבלים את התנאים שלי, מתחייבים לא לקבל כסף מהמדינה ולא מתכוונים לייצג את משטר האפרטהייד – אז אעבוד איתם". יותר מכך, גילה כי סירב להצעות מהוליווד, בגלל תמיכתה הגורפת בישראל.

     

    "לא פה לא שם" - טריילר. מייסלין חמוד דווקא נשארת בארץ

    "לא פה לא שם" - טריילר. מייסלין חמוד דווקא נשארת בארץ

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    אז האם מדובר במקרה של בריחת מוחות, כזו שנובעת מהלב, ושכבר בלתי ניתן לגשר עליה? דווקא אבו-אסעד מפגין פתיחות אופטימית בתשובה לשאלה האם אנחנו הישראלים יכולים להרגיש גאים על ההצלחה שלו. "כן, למה לא? ברור", הוא אומר, "הישראלים שמרגישים שהם חלק מהמזרח התיכון, ושהם שווים לערבים, למה לא? אנחנו שווים, אנחנו אחים, אנחנו שכנים. יהיה עלינו לחיות ביחד. אין לנו ברירות אחרות חוץ מלחיות ביחד, אבל עלינו להיות שווים - בזכויות, בהזדמנויות. אז כן, כל ישראלי שמרגיש שווה, הוא יכול להיות גאה, ואני גאה גם בו".

     

     

     

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "לא, תודה: הבמאים הפלסטינים כבר לא זקוקים לישראל כדי להצליח"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים