האליסה החדשה
אחרי שבילתה את הילדות מאחורי הקלעים של תיאטרון גשר, השחקנית והדוגמנית אליסה וייסבורד עוברת לקדמת הבמה, עם תפקיד מרענן בסדרה "פולמון". הצעירה שנולדה להורים שעלו מסנט–פטרסבורג ועזרה לאמה לנקות חדרי מדרגות מקווה לשים מאחוריה את התקפי החרדה והסיוטים בלילות ‑ ולהפוך לדבר הגדול הבא
תיאטרון גשר ביפו שימש עבור השחקנית והדוגמנית אליסה וייסבורד (22) על תקן ג'ימבורי במהלך ילדותה. "אבא שלי עבד שם כסאונדמן, והייתי עולה על הבמה עם כבלים ובודקת את המיקרופונים בשבילו", היא נזכרת. "בזכותו נחשפתי כבר בגיל שש להצגות כמו 'העבד', שזה לא בדיוק מיכל הקטנה או יובל המבולבל. אני זוכרת שהרגשתי כמו בלונה פארק, כולל המתקנים המפחידים. ילדה קטנה שיושבת באולם גדול, בחושך, ומקשיבה לבמאים יבגני אריה ולנה קריינדלין שואגים הוראות לעבר הבמה. אבל כשהיו מתחילים עם צעקות וקללות ברוסית, בלהט היצרים והתשוקה של אנשים שמחויבים לתיאטרון טוטאלי, אבא שלי תמיד היה אומר: בלי קללות! יש פה ילדה באולם".
השעות הרבות בתיאטרון לא השאירו לה כמעט ברירה, היא אומרת, אלא להפוך לשחקנית בעצמה. היא הופיעה בהצגות של גשר כילדה, הצטלמה לסדרות נוער ("יוני והמחנונים" ו"יומני החופש הגדול") במהלך התיכון והלכה לאינספור אודישנים. "שמעתי המון לא", היא מודה. עכשיו, עם תפקיד בולט בעונה השנייה של הסדרה המצליחה "פולמון" (א'־ד', 20:45 ב־HOT בידור ישראלי ו־VOD HOT), היא בטוחה שהיא בדרך הנכונה להגשים את החלום.
ואיך מגיבים החברים בגשר?
"כשיבגני אריה רואה אותי הוא תמיד שואל מיד ברוסית: נו, את עדיין רוצה להיות שחקנית? אבא שלך לא סיפר לך מה זה? ואני תמיד עונה: כן, הוא סיפר, אבל נדבקתי בחיידק. החלום שלי הוא לשחק שם, אבל אני רק בשנה א' בלימודי משחק עכשיו. אבל יבגני, אתה עוד תפגוש אותי. הבטחה שלי".
מהפכה במטווח
היא נולדה בארץ, למאשה ומיכאל שעלו מסנט־פטרסבורג. כשהייתה בת חודשיים, התגרשו הוריה וילדותה עברה עליה בצל מאבקים להישרדות כלכלית. "אמא שלי עבדה מאוד קשה בניקיון כדי לפרנס אותי ואת אחותי הגדולה. המצב הכלכלי בבית לא היה טוב. מגיל עשר עזרתי לאמא שלי לנקות מדרגות בחולון. החברים שלי מהשכונה הלכו לטייל ואני הלכתי לעבודה עם אמא. לא ממש רציתי, אבל אז היא הייתה עושה את המבט הזה ואומרת לי: אליסה, את חייבת".
סופי מצטנר לא לבד.
"כן, אבל אצלה זה נגמר בסוף בדוגמנות לדיור בפריז. אני עדיין לא שם. אמא שלי עובדת במשקי בית עד היום, למרות שהיא סובלת כבר מדלקות פרקים".
איך התבטאה המצוקה הכלכלית?
"בגדים קנינו אולי פעם בשנה ורוב הארון שלי היה מבוסס על בגדים שעברו במשפחה. הרהיטים בבית הגיעו מהרחוב או ממישהו שנפטר מהם. כשהיה משהו חדש — הייתה חגיגה. היה לי קשה להביא לשם בחורים, כי הבית תמיד נראה כמו מחסן. האגרנות היא תכונה שמאפיינת את המשפחה שלנו, לדעתי בגלל הטראומות שעברו בירושה מהמצור על סנט־פטרסבורג בזמן מלחמת העולם השנייה. דווקא לאחרונה למדתי לחבב את זה, זה חלק מאיתנו".
מה היה לך הכי קשה?
"הכי כאב לי בעולם שילדים צחקו על אמא שלי. הם היו לועגים לה ואני לא ידעתי איך לענות להם. אמא שלי היא אישה מאוד מיוחדת, שבכלל לא שמה עליהם, אבל אותי זה שבר. במשך שנים היא לא ידעה מה זה לשבת בבית קפה. לצאת למסעדה פעם בשנה היה עבורה לוקסוס גדול. יש לה חלק גדול ברצון שלי להצליח. החלום שלי הוא לקנות לה דירה ולא לבכות כשאני מסדרת שוב את החשבונות בקלסרים. אני נורא רוצה לעשות תפקיד גדול ולקחת אותה לטיול בעולם".
סבלת גם מגזענות?
"פעם או פעמיים קראו לי רוסייה מסריחה, אבל בתגובה פשוט גיחכתי. גם אין לי מבטא רוסי. בברים עד היום מתחילים איתי באנגלית".
היא לא מצאה את עצמה גם בבית הספר. "הייתי ילדה חננה, אבל חננה לא ממומשת, עם ציונים לא ממש גבוהים. נורא סבלתי שם. התייחסתי לכל תפקיד שלקחתי על עצמי, כמדריכת נוער או בלהקת בית הספר, ברצינות. הייתי גם דקיקה כזאת, ספורטאית, וייצגתי את בית הספר בתחרויות אתלטיקה קלה. לא הבנתי למה כל התלמידים לוקחים את הלימודים ב'חאווה'. לא היה להם חשק ללמוד, רק לעשות צחוקים. כשהיה רעש בכיתה, הייתי מעירה להם: 'שקט, שקט, תנו ללמוד', והיו עונים לי: 'יאללה, אליסה, תסתמי'".
בגיל ההתבגרות החלה לסבול מהתקפי חרדה תכופים. "הייתי חוזרת הביתה מבית הספר ולא מצליחה לנשום. בגיל 16 ההתקפים החמירו והתאשפזתי בוולפסון. הרופאים עברו על הבדיקות ואמרו לי: את בריאה לחלוטין. אולי חסר לך קצת ברזל. ואולי איזה בורג".
ומה הם הציעו?
"שאלו את אמא שלי אם אני נמצאת בתקופת מבחנים או סובלת מלחץ. כשאמרתי שכן, הרופא הציע מנוחה של שבוע בבית וטיפול פסיכולוגי וטען שאני כנראה סובלת מחרדות. בבית התחלתי לקרוא על התקפי חרדה ולמדתי איך להתמודד איתם. הבנתי שהם חלק מהחיים שלי עכשיו".
אבל כשהתקרב מועד הגיוס לצה"ל, המצב שוב הידרדר. "התחלתי לסבול מסיוטים ליליים", היא מספרת. "חלומות איומים שחזרו שוב ושוב. הייתי מתעוררת מזיעה כולי ומטלטלת את האקס שלי כדי שירגיע אותי. עד היום אני ישנה עם בובה של פטריק מ'בובספוג' במיטה".
במהלך הטירונות ההתקפים החמירו. "לפני המטווח הראשון חלמתי שאני מתחילה לירות בניגוד לרצוני. האצבע שלי פשוט לוחצת על ההדק ואז בסלואו מושן אני רואה את הכדור נורה מהקנה ופוגע באבא שלי. הוא מסתכל עליי המום, כאילו הוא שואל למה, וקורס מולי. אבל אני ממשיכה לירות ואחד־אחד אני מורידה את כל בני המשפחה האהובה שלי, כאילו הם מטרות במטווח".
נשמע נורא.
"ואתה יודע איזה אימג' הופיע לי בין ירייה לירייה? ליצן בשחור־לבן! לא שיתפתי את ההורים בחזיונות האלו. ביקשתי כמה פעמים לראות קב"ן, אבל אמרו לי שזה רק לחץ טבעי לפני מטווחים. ואז יום אחד קיבלתי התקף קשה וקרסתי מול המפקדת. באיזשהו שלב הפנו אותי לקב"ן, ואחרי עשרה סשנים הפסיכיאטרים הצבאיים המליצו לי לקחת כדורים. לא רציתי".
אז איך תיפקדת במהלך השירות?
"סבלתי בטירוף. הייתי יושבת במשרד, מקבלת התקף חרדה ויוצאת החוצה עד שהייתי נרגעת, חוזרת, מניחה את הראש על המחשב והולכת לישון. החרדות גם גרמו לי לאבד כל רסן. פעם אחת, במהלך התקף, צעקתי על מפקד בדרגת סגן־אלוף: 'לא מעניינים אותי שני הפלאפלים שלך, אתה לא תדבר אליי כאילו אני מספר'".
לאחר כמה חודשים זומנה לפגישה אצל הקב"ן. "ישבתי מול שני פסיכיאטרים שאמרו לי: אליסה, הגענו להחלטה — או שאת משתחררת מהצבא, או שאנחנו משחררים אותך. אמרתי להם: סליחה, מה זאת אומרת? אני רוצה מאוד להמשיך לשרת. הם אמרו לי: את לא מסוגלת להתמודד עם המסגרת, זה לא בשבילך, והגישו לי טופס המלצה לשחרור".
איך הרגשת?
"פרצתי בבכי נוראי. באמת רציתי לשרת, מה פתאום להפסיק באמצע, זו בכלל לא הייתה אופציה עבורי. החלטתי להילחם. צילצלתי לאבא של האקס שלי, שהיה עורך דין, אבל הבנתי ממנו שאין מה לעשות".
איך הגיבה הסביבה?
"ניסיתי להסביר להם כמה רציתי להמשיך ולתרום למדינה, אבל הייתי זקוקה גם לעזרה. משהו לא טוב קרה לי שם. החלטתי להתנדב בעמותות לנזקקים. הרגשתי ששם אני תורמת הרבה יותר מאשר בשירות צבאי".
דוׄדוׄ ואני
אחרי השחרור המוקדם הרגישה אבודה. בעצת אחותה, החליטה להירשם לבית הספר למשחק של יורם לוינשטיין והשתלבה גם בעולם הדוגמנות, "למרות שבתיכון הבנים קראו לי 'שטוחה' ו'קרש חיתוך'. אני לא מצפה להיות אסתי גינזבורג, אבל בא לי להתנסות". כיום היא מופיעה בתצוגות (גולברי, שנקר), מצטלמת לקטלוגים (רנואר) ועושה פרזנטציות להלבשה תחתונה (טריומף). "כל מי שחושב שאני דוגמנית קלולסית רק יופתע בהמשך מהעומק והמורכבות שלי".
התייעצת גם עם החברים מגשר לפני תחילת הלימודים?
"אבא שלי התחתן מחדש עם אחותה של יבגניה דודינה, שהפכה עבורי לסוג של דודה. היא גם משמשת לי אוזן קשבת לפני אודישנים. אפילו שיחקנו ביחד, כשהייתי בת 12, בהצגה 'אדם בן כלב'".
איך זה לעבוד מולה?
"מדהים! דודו, ככה אנחנו קוראים לה, היא שחקנית אדירה ונותנת המון השראה".
אבל גם בלימודים לא הצליחה למצוא את עצמה. "בדיוק נפרדתי מהחבר שלי לאחר שלוש שנים והייתי בדיכאון. זו הייתה הפעם הראשונה שהסכמתי לקחת כדורים, לתקופה קצרה. לא הייתה ביני ליורם לוינשטיין כימיה. גם האווירה בכיתה בין הסטודנטים הייתה עוינת, הרגשתי שאנחנו מתחרים ומתנגשים זה בזה".
לאחר חצי שנה עלתה לוועדת הדחה. "היום אני יכולה להודות בזה שהעיפו אותי מהלימודים, אבל אז חוויתי את זה ככישלון נוראי. שאלתי אם יש דרך לערער ואמרו לי: לא. רוצה, תיבחני שוב בשנה הבאה. מיד קיבלתי התקף חרדה, עם בכי היסטרי, לא הצלחתי לנשום. לא הבנתי למה מעיפים אותי, למה לקטוע לי את החלום".
איך התמודדת?
"הייתי ממש באבל. כדי להעסיק את עצמי, לקחתי מלא עבודות: הייתי סדרנית בתיאטרון גשר, עבדתי במלצרות, בדוגמנות, באירועים. ואז הסוכנת שלי הודיעה שיש אודישן לסדרה חדשה בשם 'פולמון'. אמרתי לעצמי, כבר שנים שאני לא מצליחה לעבור אודישן ותמיד אני מאוד רצינית ולחוצה, אולי הפעם אני פשוט צריכה לבוא וליהנות ומה שיהיה יהיה".
זה עבד. וייסבורד מגלמת בסדרה את אנה, בתו של מאפיונר רוסי שהשתלט על מלון באי קסום בתאילנד, המנהלת רומן עם אחד מחייליו הבכירים, בגילומו של השחקן העולה דין מירושניקוב. "כאסח של עבודה, כל יום הייתי מקבלת טקסט ל־30 סצנות שצולמו למחרת. גם התרגום לרוסית היה בעייתי בהתחלה, נראה כאילו השתמשו בגוגל טרנסלייט. ישבתי כל לילה עם אמא שלי ותירגמנו את הטקסטים מחדש. במקביל עשיתי משמרת במלצרות, וכשכולם ישבו לאכול, למדתי טקסטים בארבע בבוקר. רעל בעיניים".
ואיך היה על האי בתאילנד?
"איזה תאילנד? התפקיד שלי צולם בישראל. אבל לפחות קל"ב, בחולון".
במדורי הרכילות התפרסמו תמונות שבהן את ודין נראים קרובים מאוד ורמזו על רומן ביניכם.
"רומן? קאם און. הוא פרטנר מדהים. מאוד עזר לי על הסט. לפני כל סצנת נשיקה היינו שותים צ'ייסר כדי להקליל את האווירה. דין הוא גם ג'נטלמן מושלם. כשהיינו מסיימים לצלם סצנה שבה הייתי רק בהלבשה תחתונה, הוא היה מכסה אותי מיד בפוך ומתיישב בקצה השני של המיטה".
הביטחון העצמי, שחזר אט־אט, גרם לה לגשת שוב למבחנים לבית ספר למשחק, הפעם בניסן נתיב. "עברתי יומיים של בחינות וסדנאות ודווקא בשלב המונולוג הדרמטי, החשוב ביותר, הכל התפקשש. שכחתי את הטקסט, הלך לי הקול. ברגע שהודיעו לי שהתקבלתי — לא האמנתי. יצאתי מהחדר ואמרתי לעצמי: אוי, מה עשית לעצמך. עוד שלוש שנים של לימודים".
קופיקו בבר–מצווה
כרגע היא נטולת זוגיות ומעידה שיש פער גדול בין מה שהיא משדרת למה שהיא מרגישה. "בחורים בטוחים שיש לי ביטחון עצמי בשמיים, כי אני שחקנית ודוגמנית, אבל האמת הפוכה. בדייטים אני תמיד נלחצת, מברברת, אומרת שטויות ואז מתביישת. אינטימיות מאוד חשובה לי, אבל גם מאוד קשה לי. עד היום היה לי רק בן זוג אחד רציני".
איפה פגש אותך קמפיין Metoo#?
"בעולם הדוגמנות שמעתי לא פעם ולא פעמיים הערות לא במקום והרגשתי נעיצת עיניים מוגזמת. באים אנשים, מציגים את עצמם כבעלי קשרים בתעשייה ואומרים לך: תבואי איתי לסופ"ש ואני אסדר לך משהו. חושבים שמותר להם. במציאות, כשאת שומעת דבר כזה בזמן אמת, קשה להגיב כמו שצריך. זה לא כמו בסרטים שאת שופכת עליו מים ויוצאת בסערה. את בעיקר מאוד נבוכה. היום כשזה קורה לי אני אומרת בנחישות: 'תודה רבה, לא תודה!' בשילוב מבט חודר ומלא שנאה של איך אתה מעז. למדתי להיות כל הזמן בכוננות. אם יש בן אדם שלא נראה לי טוב בעין, אני שומרת מרחק. אם אני רואה מישהו שרוצה לחתור למגע, אני מיד מקיפה את עצמי באנשים שאני סומכת עליהם. בדרך כלל אני מזהה את הגברים האלו מרחוק, יש לי רדאר".
לווייסבורד יש ניסיון מר בנושא. "בגיל שש היה שכן מהרחוב שהטריד אותי. זה לא הגיע למגע פיזי, אבל אני זוכרת בעיקר מעקבים ודברים שהוא היה זורק לי. זה נמשך בערך עשר שנים. הייתי עושה עיקופים בדרך הביתה כדי לא לפגוש בו. יום אחד הוא עקב אחריי, והחברים הרוסים שלי הקיפו וכלאו אותו במגרש, אבל הוא המשיך להגיד רק: 'למה את עושה לי את זה' ו'אני אוהב אותך'. רוב הזמן הרגשתי שאני לא בסדר, כי נוצר בלגן בגללי".
סיפור מטריד מאוד, בלשון המעטה. לא עירבתם את המשטרה?
"בשלב מסוים אחותי התעמתה איתו ואיימה להזמין משטרה. עד היום אני הולכת בלילות קרוב לכביש ולא על המדרכה, כי באמצע מדרכה מישהו יכול לתפוס אותי פתאום. גם כשאני יוצאת החוצה מאוטו, אני תמיד חוששת שאולי מישהו יארוב לי. אולי כל הסיוטים שמהם אני סובלת בחיים התחילו משם".
היא עדיין מתגוררת עם אמה בחולון ועושה ככל יכולתה לעזור בפרנסה. בערבים היא עוטה על עצמה תחפושת של קוף, עולה על קביים ומבדרת חוגגים בבר־מצוות ובחתונות.
"בגיל 16 נבחרתי להיות מלכת העדלאידע בחולון ואחר כך הצטרפתי לתיאטרון רחוב. במשך שנתיים הייתי ליצנית ואז הציעו לי להצטרף לצוות בידור שמתחפש ומופיע על קביים. אוי, כמה שהגב כואב בסוף הערב. בהתחלה הייתי רובוט ועכשיו אני מאנקי בננה. רוקדת, גונבת מאנשים אלכוהול ובורחת, מחטטת להם באוזן ובאף".
זה לא מוזר לעבוד כשחקנית, לדגמן לקמפיינים ואז להתחפש לקוף בערבים?
"אין לי זכות להיות בררנית. אני סטודנטית וצריכה גם לעזור בבית. מסיימת את הלימודים ורצה לעבודה, ישנה בסוף המשמרת על כיסאות בר. אני גם ממש לא אוהבת את כל אלה שתופסים פתאום תחת. מה אני, סלב בוגר ריאליטי שעובר מהשקה להשקה וחי בעולם דמיוני? אין בעיניי שום בעיה שאנה מ'פולמון' תגיש לך בירה וצ'יפס, או שהדוגמנית מהתצוגה של רנואר תלבש תחפושת של קוף ותתרוצץ על קביים בבר־מצווה".
