שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    הניצחון הגדול של סמי
    הנאצים עשו עליו ניסויים, בישראל היה לו קשה, בניו יורק הפך להומלס וכל הזמן הזה לא היה מסוגל דיבר על השואה. אבל אחרי נסיון התאבדות, סמי סטייגמן את הייעוד שלו: הוא יספר לאנשים, ובעיקר לילדים, מה קרה לו ומדוע אסור אף פעם לאבד תקווה. סיפור מרגש
    סמי סטייגמן בן 78. נולד ברומניה, עבר לישראל והיום חי במנהטן. בין השורות, קשה להבחין שמדובר בניצול שואה, ישראלי לשעבר שבניו יורק ירד מנכסיו והפך להומלס. כן, חסר בית. משנת 96' ועד היום. "נולדתי בצ'רנוביץ שהייתה אז חלק מרומניה, ומאז עברה כבר כמה מדינות", הוא מספר בראיון מיוחד ל'ידיעות אמריקה'. "אני ניצול שואה, אבל גם ילד של ניצולי שואה, כך שאף פעם לא ידעתי להגדיר את הדור שממנו אני מגיע”.

     

    סטייגמן נולד בשנת 39, עם פרוץ מלחמת העולם השניה. פחות משנתיים אחרי הוא כבר הובל למחנה עבודה של הנאצים עם הוריו, והסיבה היחידה שנשאר בחיים, כך נראה, הייתה הניסויים שערכו עליו הנאצים."הייתי צעיר מדי ולא יכולתי כמובן לעבוד, אז זו התועלת היחידה שמצאו בי. מצבי היה מאוד לא טוב, אבל הורי מעולם לא ידעו אילו ניסויים נעשו בי".

     

    עשרות מבני משפחתו נרצחו ורק אביו, אמו ודודו נשארו בחיים. במסגרת ההסכמים של אותם ימים חזרו לעיירת מוצאו של אביו והורשו לצאת ממנה לארץ ישראל רק בשנת 1961. סטייגמן, על אף גילו המבוגר יחסית, התגייס מיד לצה"ל בגיל 22 כציוני נלהב וזאת על אף הכאבים הגדולים שמלווים אותו כל חייו. "הגעתי, גם בצבא, לכל רופא אפשרי. אף אחד לא ידע מאין הכאבים שלי ואיך לפתור את הבעיה. סבלתי מכאבים בגב, בראש, בצוואר ואיש לא הבין מה קרה לי ומה בדיוק עשו לי במלחמה שהוביל לכאבים הנצחיים האלו, כאבים שאני נושא עד היום".

     

    החיים בישראל לא היו פשוטים. סמי עבד כרואה חשבון עם שחרורו מהצבא ושמע שדודו היחיד חי חיי נוחות באמריקה. הוא קיווה לפגוש בו לראשונה ואולי

    גם להצטרף אליו. כשהגיע לדודו בוויסקונסין, השתקע והכיר אישה קנדית. הם נישאו ולשניים נולד ילד. אחרי 15 שנים וגירושים קשים מנשוא להגדרתו חזר לישראל, אבל לשם, הבין, כבר לא היה שייך. "מצב הרוח שלי היה מאוד ירוד. קשה היה לי להתגבר על הגירושים והמציאות בישראל הייתה קשה. אמא שלי, שהייתה מאוד רגישה, הבחינה שנהייתי יותר אמריקאי מישראלי ופשוט לא התאמתי. היא עודדה אותי לחזור לארה"ב וזה מה שעשיתי".

     

    לניו יורק הגיע לפרק זמן מוגבל שהפך לקבוע. "התחלתי לעבוד, דבר הוביל לדבר והשתקעתי כאן". הוא מעדיף לא לדבר על זה לעומק, אבל בעבר סיפר כי אחד מחבריו הקרובים ביותר הסתבך וסמי החליט לחלץ אותו ולעזור לו. "נאלצתי להלוות סכום גדול מאוד של כסף", סיפר. "זה כואב כי זה היה חבר שאת החיים שלי הייתי מוכן לתת בשבילו. לא בלבד שלא השיב לי את הכסף, נאלצתי להשיב את כולו בעצמי לבנק, וכשלא הצלחתי, יום בהיר אחד, נשארתי הומלס".

     

     

    סמי סטייגמן. "68 שנה לא דיברתי על השואה"
    סמי סטייגמן. "68 שנה לא דיברתי על השואה"

     

    כשהוא מספר על היותו חסר בית, משהו בקולו משתנה. "תארי לך יום אחד למצוא את עצמך ברחוב, בלי כלום, אפילו ללא מסמך מזהה שיוכיח מי את. לא יכולתי לחזור ולקחת דברים מהבית שלי, נותרתי חסר כל".

     

    בתחילה מצא עצמו ישן ברחוב ובמקלטים לחסרי בית. הוא מספר שהרגיש שנכשל, שאין איש בעולם שמכיר ויתמוך, הרגיש בודד ולהגדרתו 'לא שווה כלום’.הוא ניסה להתאבד. בדיוק אז, הוא אומר, קיבל מגורים צנועים מהמדינה, ומאז ועד היום שם הוא מתגורר. בחודש הבא יאלץ לעזוב והוא עדיין לא בטוח לאן.אבל היום, למרות כל אותן עובדות קשות, סטייגמן מגדיר את עצמו כאדם מאושר. הוא גיבש מוטו שלפיו "אני לא מה שקרה לי בחיים, אני מי שאני ואני בוחר להיות שמח”.

     

    סמי החליט להביט בעיניים פקוחות על המציאות ועל מה באמת הוא צריך והבין שמשמעות לחיים שלו תהיה רק אם יצליח להשפיע לטובה על חייהם של אחרים. "מאז שהפכתי להומלס התחלתי להתנדב בכל עמותה שרק יכולתי. היום אני מתנדב ב-11 עמותות, למעלה מ-60 שעות בשבוע. קצת כסף לכאן או לכאן לא יעזור לי באמת לשנות את המצב, אבל לתת לאחרים כוח אני יכול ואני מנסה לעשות את זה בכל דרך. למדתי מהאנשים שאיתם התנדבתי והם ממני. זה נתן לי את מה שנואשתי לקבל וזה מגע אנושי. לא היה לי מערך תמיכה ובגיל 56 בלי מסמכים להוכיח מי אני ומה עשיתי בחיים, נואשתי לזה".

    אחרי עשרות שנים, החל סמי לדבר גם על הטראומה הראשונה של חייו, השואה. "לא דיברתי 68 שנים על השואה כי הרגשתי שזה סיוט של ההורים שלי יותר משלי. אני לא דור ראשון ולא דור שני ולא ידעתי איפה אני עומד.

     

    בנובמבר 2003 מוזיאון השואה בוושינגטון פתח את שעריו רק לניצולים ובני משפחותיהם וגם אני הוזמנתי. לידי ישב אדם בגילי שסיפר שהוא ניצול שואה וסיפורו דומה לשלי. זה גרם לי פתאום להרגיש בנוח להבין שגם אני ניצול שואה, הבנתי שאני כן שייך לדור הראשון".

    עם ההבנה המנחמת הזו, מתחיל סמי להגיע גם לבתי ספר במטרה לאסוף את כל הסיפורים הקשים של חייו ולעודד סטודנטים ותלמידים בתחילת דרכם. "אני זוכר שהפרזנטציה הראשונה שעשיתי הייתה ב-2008 לתלמידי כיתה ו'. לא ידעתי איך לספר את סיפור השואה כי לא היה לי סיפור אישי שזכרתי ולא ידעתי איזו השפעה תהיה לזה על הילדים, אבל זמן קצר לאחר מכן הילדים כתבו לי מכתבים. אחת התלמידות כתבה שהתרגשה מהסיפור שלי והיא תספר אותו לילדים שלה. כך הבנתי מה המטרה שלי. החלטתי שאני אספר אותו לכמה שיותר ילדים”.

     

    כבר עשר שנים כמעט שהוא עובר מבית ספר לבית ספר, מקמפוס לקמפוס ומספרעל השואה. "אני מספר להם איך אדם אחד שינה דברים במציאות הזו וכך כל אחד מהם יכול לשנות. השואה היא הרקע לתת להם מוטיבציה ותמונה חדשה על עולם של תקווה”. סמי מדבר גם על המציאות של חסר בית ואפילו על ניסיון ההתאבדות, הכל כמובן בהתאם לגיל של הקהל. "במהלך השנים היו ילדים שאמרו שההרצאה שלי השפיעה עליהם יותר מהשפעות מקצועיות של מרצה לחשיבה חיובית ומוטיבציה”.

     

    סטייגמן משלב מידע חינוכי למדי בהרצאות ובמקביל מעודד ילדים לא לאבד תקווה ולא לוותר. "אני מתאר בפניהם את סיפורי הקשיים שלי ומתאר כיצד הצלחתי להתמודד ולהתגבר. זה משמח אותי. כשאני מקבל מכתבים מהתלמידים", הוא מוסיף בהתרגשות, "והם מספרים לי על ההשפעה של הסיפור שלי על החיים שלהם, זה בשבילי יותר מכסף. מעולם לא היה אכפת לי מכסף”.

    עם בנו הוא לא בקשר. הוא מספר בכאב שניסה בכל דרך לפייס אותו, אבל זה מסרב לחדש את הקשר וסמי גילה רק דרך הפייסבוק שיש לו שני נכדים.

     

    "אני מספר לילדים שיש לי ילד ושני נכדים ואני לא יכול לראות אותם, כי הבן שלי לא מרשה לי. לכן, אני אומר להם שבשעתיים האלו שאנחנו ביחד, אני אתייחס לכל אחת ואחד מהם כאילו היו נכדיי".

    על ההרצאות, סטייגמן לא דורש שכר. "אני עושה את זה בחינם. אם רוצים לשלם לי זה בסדר, אבל אני מגיע לעשות הרצאות בלי כסף ועבורי זו זכות גדולה ואני מרגיש בר מזל בכל פעם שמזמינים אותי”.

    בשנים האחרונות קיבל אות הוקרה ממדינת ניו יורק ומדינת ניו ג'רזי כ'מקדם הרמוניה', ומספר שהיום, כשבמדינת ניו יורק חצי מניצולי השואה חיים מתחת לקו העוני, הוא משתדל להשמיע את קולם. "היום אני אדם מאד שמח כי אני משאיר מורשת ואני עושה שינוי בעולם. ההכרה שאני מקבלנותנת לי תחושה שחיי לא היו לריק. יש לי את המכתבים שמחממים את ליבי ואני מצליח להעניק לאחרים קצת כוח".

     

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "הניצחון הגדול של סמי"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    "למשך שעתיים הם הופכים להיות הנכדים שלי". סטייגמן
    מומלצים