שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    טירוף מוחלט בהחלט: חייו הפרועים של יוצר חסמבה
    הוא עבד בניו-יורק בתור פועל בניין, הצטרף למרדף אחר פושע נאצי וכתב פטנט על הפקת אנרגיה מגלי הים - יגאל מוסינזון ניהל חיים הרפתקניים בזמן שכתב את אחת מסדרות הילדים העקביות ביותר בספרות העברית. במלאות מאה שנה להולדתו, חזרנו לסיפור של מי שמשך את הפלמ"ח עד שנות התשעים וגם הטיח למדינה הצעירה את האמת בפנים

    ב-1950 הם שיחררו את מפקד "ההגנה" ממעצר הבריטים; ב-57' יצאו למשימה בשטחי ירדן, ביקרו במערת המכפלה והדליקו חנוכייה בכותל; ב-58' הם הצטרפו לקורס טייס כדי לחשוף את זהותם של מרגלים שהסתננו אליו; שנת 60' הביאה איתה הסתבכות בקרבות בסמטאות עזה; ב-66' הם הגנו על הכור-האטומי; 73' הייתה בסימן הצלת טייס שנפל בשבי המצרים; ב-88' הם נלחמו בתוכנית האויב להרוס את מדינה מבפנים באמצעות סמים; 90' כללה הרפתקה על רקע האינתיפאדה הראשונה; וב-92' הם יצאו למשימה בעיראק שמטרתה הייתה חיסול סדאם חוסיין.

     

    קשה לחשוב על סדרת ספרי ילדים אחרת שהייתה כרוכה במידה כזו בסדר היום הציבורי במדינה. העקביות שבה נכתבו ספרי "חסמבה" הופכת אותם למסמך כמעט היסטורי, כשהיום אי אפשר שלא לתהות כיצד עלילותיה של החבורה האמיצה שרדו כל כך הרבה תהפוכות בחברה הישראלית. במיוחד בעצם כך שהן המשיכו להיכתב ולהיקרא כשבבסיסן נוסחה שכמעט לא השתנתה, והמשיכה לממש אידיאלים שתאמו את ספרות דור הפלמ"ח, גם שנים רבות אחרי שזו פינתה את מקומה לתפיסות שונות לגמרי.

     

    קשה שלא לתהות כיצד עלילותיה של החבורה שרדו כל כך הרבה תהפוכות בחברה הישראלית. יגאל מוסינזון (באדיבות חנה מוסינזון, צילום: זאב ספקטור) (באדיבות חנה מוסינזון, צילום: זאב ספקטור)
    קשה שלא לתהות כיצד עלילותיה של החבורה שרדו כל כך הרבה תהפוכות בחברה הישראלית. יגאל מוסינזון(באדיבות חנה מוסינזון, צילום: זאב ספקטור)

    44 הספרים שמביאים את עלילותיה של חבורת חסמבה נכתבו על ידי יגאל מוסינזון, שהשבוע מלאו מאה שנה מאז הולדתו, כמעט ללא הפסקות. אם זה לא מספיק, הוא נהג להשתמש במבנים דומים, מקדמי דרמה צפויים ודמויות סטריאוטיפיות, שבאופן די פלאי אפשרו לו למתוח עוד ועוד את המתכון המנצח שלו. לעומתם, חייו של הסופר היו מלאי תהפוכות, נעו בין לא מעט פרובוקציות וכללו כמה פרקים די מפתיעים. סקירה קצרה של תחנות שונות מחייו מעלה דמות די רחוקה מן הדימוי שהתנסח לסופר לאור הדבקות העקשנית שבמסגרתה כתב את יצירתו לילדים.

     

    להכות את טרזן הלועזי

    אף שדורות של ילדים גדלו עליה, בשנותיה הראשונות סדרת ספרי "חסמבה" לא התקבלה בחיבוק גדול. לא מעט אנשי חינוך התנגדו לעובדה שילדים בגיל כל כך צעיר נקראים לדגל ומקבלים נשק חם לידיהם. כמו כן המשלב הדיבורי של השפה העברית בה מוסינזון השתמש לא היה מקובל אז ונתפס כחתרני. אולם די מהר הילדים הצביעו בקריאתם, והסדרה הפכה קאנונית ופופולארית.

     

    מוסינזון, שהיה אז סופר בתחילת דרכו, הוציא כבר את ספרו הראשון "אפורים כשק", וכמה מחזות בהם "תמר אשת ער" ו"בערבות הנגב", שהוצג ללוחמים במהלך מלחמת העצמאות וחולל מהומה לא קטנה בשל האופן שבו הציג את מפקדי הצבא. הוא היה באותו זמן חבר קיבוץ נען, אך כשהתארח בביתו של השחקן בצלאל לונדון בתל אביב, הספיק להתרשם מבנו הקטן ירון, והחליט להעניק שם זהה לראש החבורה שאת עלילותיה התחיל לכתוב.

    "בקטע המותח ביותר הייתי משלחם לישון. מובטח היה לי כי הם ישובו למחרת שנית" (באדיבות חנה מוסינזון, צילום: זאב ספקטור) (באדיבות חנה מוסינזון, צילום: זאב ספקטור)
    "בקטע המותח ביותר הייתי משלחם לישון. מובטח היה לי כי הם ישובו למחרת שנית"(באדיבות חנה מוסינזון, צילום: זאב ספקטור)

    כך הגיח לעולם ירון זהבי ואליו הצטרפו תמר הסגנית, אהוד השמן, עוזי הרזה, מנשה התימני, דני הישנוני, רפאל האינטלקטואל, שולמית הדאגנית, משה הממושקף ואליהו חרמון, שמצא את מותו בשלב מוקדם מאוד בעלילה. החל מ-1949, הם הופיעו ב"משמר לילדים" ושנה לאחר מכן יצא הספר הראשון בסדרה, "חסמבה או חבורת סוד מוחלט בהחלט".

     

    בריאיון ל"ידיעות אחרונות" מ-1951, לאחר שיצאו שלושה ספרים בסדרה, סיפר מוסינזון שהמטרה שלו הייתה "להכות את טרזן הלועזי, שהילדים כה להוטים אחריו, ולמצוא אקזוטיקה גם ברחוב אלנבי בתל אביב". בהמשך דבריו סיפר גם שחלק מהסיפורים שהופיעו בספרים התחילו בגרסה שבעל פה, בימי הפלמ"ח, בתקופתו במשמר העמק, לשם עבר על מנת לכתוב, כשבקיבוץ נען לא הסכימו שייקח הפסקה משגרת העבודה במשק. "ילדי הקיבוץ היו עולים אל החורשה ברדת הליל, ומסביב למדורה הייתי מספר להם סיפורי הרפתקאות מותחים. בקטע המותח ביותר הייתי משלחם לישון. מובטח היה לי כי הם ישובו למחרת".

     

    לא רק ילדי משמר העמק חזרו שוב ושוב כדי לשמוע על עלילות החבורה. ילדי הארץ היו מהופנטים. רובם האמינו שהגיבורים מהספרים הם אמיתיים לחלוטין. חנה מוסינזון, אשתו בשלושים שנותיו האחרונות, עוד שומרת על המכתבים הרבים שהסופר קיבל מקוראים אדוקים. "הדוור היה מביא לכאן שקי דואר מלאים", היא מספרת ונזכרת בילדים ששאלו היכן בדיוק בסלעים שתחת גן העצמאות נמצאת המערה החשמלית, באיזה רחוב בתל אביב גר ירון זהבי ומה צריך לעשות על מנת להצטרף לחבורה.

     

    "כתב את 'חסמבה' בעיקר לעצמו" (באדיבות חנה מוסינזון, צילום: זאב ספקטור) (באדיבות חנה מוסינזון, צילום: זאב ספקטור)
    "כתב את 'חסמבה' בעיקר לעצמו"(באדיבות חנה מוסינזון, צילום: זאב ספקטור)

    אולם נדמה שלצד הבאזז שהספרים יצרו אצל הקוראים, מבחינת מוסינזון, מה ששמר על גחלת היצירה היה בעיקר ההנאה שהפיק מכתיבתם. "הוא היה אומר לי: 'יאו איך אני נמתח. אני כבר רוצה לדעת מה יהיה הסוף'", מספרת חנה ומסבירה ששגרת הכתיבה של הספרים בסדרה כללה כמה חלקים הכרחיים. "זה היה טקס – הוא היה קונה דפי פוליו חלקים, בא הביתה ובצורה חגיגית מתחיל למספר אותם, עד שמונים או מאה, ורק אז היה מתיישב לכתוב". לדבריה, לפני מותו ב-1994 הוא קנה דפדפת עבור הספר ה-45 במספר, אותו לא הספיק לכתוב. "בבסיסו הוא נורא אהב ילדים. אהב את המפגש איתם תמיד, אבל אני חושבת שהוא כתב את זה בעיקר לעצמו. הוא נהנה מזה הכי הרבה. הוא לא כתב כי חשוב לכתוב. הוא לא תכנן. זה היה חלק מהנשמה שלו וזה הודפס בכמויות של ספרי תנ"ך".

     

    "הודפס בכמויות של ספרי תנ"ך". מתוך הסרט "חסמבה וילדי ההפקר"

     

    שאלת המוטיבציה לכתיבה מעניינת במקרה של מוסינזון שכן ספרי "חסמבה" משתייכים לז'אנר הספרות המגויסת, השואפת להחדיר אידאולוגיה בקוראיה. אולם נדמה שעבורו, לפני המסרים ניצבו ההנאה מהכתיבה, אהבת הילדים והרצון לייצר ספרות מתח עברית לנוער. "זה לא שהיה לו חשוב להעביר מסרים מסוימים", טוענת חנה. "אלה פשוט היו החיים שלו – הנתינה לזולת, הדאגה למדינה, אלה דברים שנכנסו בסוף גם ליצירה שלו".

     

    ביקורתי על הבמה, מתרפק בפני הילדים

    שישה-עשר הספרים הראשונים בסדרה ביססו את מעמדו של מוסינזון כסופר חשוב, כשבאותן השנים הוא כתב גם יצירות אחרות, בהן הרומן "דרך גבר" מ-1953, שכלל נושאים הקשורים לשנותיו בקיבוץ, והכיל לא מעט סוגיות נפיצות. אחרי שפרסם חלק ממנו ב"על המשמר", התגובות בקיבוץ לא היו חיוביות. "אמרו לי: 'אם אתה מדפיס אתה צריך ללכת'", הוא סיפר בתוכנית "חיים שכאלה" שנערכה עבורו ב-1977. "ואני הלכתי, לצערי הגדול. אני מאמין שהיום היו מתייחסים לזה אחרת וגם שאני הייתי כותב את זה אחרת". 

     

    חדר העבודה של מוסינזון בביתו בתל-אביב (באדיבות חנה מוסינזון) (באדיבות חנה מוסינזון)
    חדר העבודה של מוסינזון בביתו בתל-אביב(באדיבות חנה מוסינזון)

    מלבד זאת, חנה מסבירה שהשילוב של חיי המשק עם חיי הכתיבה היה בלתי אפשרי עבורו. "הוא היה עובד ביום וכותב בלילה. היו נותנים להם חצי קוביית חלבה בכל יום והוא ביקש עוד אחת בגלל שעות העבודה הרבות שלו. את זה לא הסכימו לתת. הוא היה אדם מאוד צנוע והסתפק במעט – פלאח אמיתי. לבן עם עגבנייה היה משמח את לבו".

     

    לאחר שעזב את הקיבוץ מוסינזון גר במושב בית שערים עם אשתו הראשונה. בין עבודותיו השונות היה גם דובר משטרת ישראל. לימים סיפר שאותו רקע משטרתי היה משמעותי לו בכתיבת המחזות "קזבלן" ו"אלדורדו". שתי היצירות היו צד לא שגרתי נוסף בדמותו, ועסקו בסוגיה העדתית ובפערים המעמדיים, בשעה שהשיח בנושא בארץ כמעט לא היה קיים. מאוחר יותר רבים התייחסו ליצירות האלה, שגם עובדו לסרטי הקולנוע המוכרים, בתור הקול הראשון שניתן ליוצאי צפון אפריקה.

     

    עיסוק בפערים מעמדיים ותרבותיים בשלב מוקדם בתולדות המדינה. מתוך "קזבלן"

     

    סערה אחרת מוסינזון הצליח לעורר עם מחזה נוסף שלו מאותן השנים, "זרוק אותו לכלבים", שעסק בחדירתה של העיתונות לצנעת הפרט, כשעיתון "העולם הזה" מצא בו מתקפה אישית עליו והגיב בגיליון שלם שעסק בסופר והכפיש אותו.

     

    לעומת המחזות הביקורתיים, ספרי "חסמבה" היו עבור מוסינזון זירת התרפקות על רוח התקופה: "הייתי ילד כשהתחילו ה'חסמבה' הראשונים", מספר גיורא רוטמן, שאייר את רוב הספרים בסדרה. "אני חושב שאלה היו הספרים הכי טובים כי הם שיקפו את קום המדינה, כשהכול היה מתואר בצבעים די הגונים – הוא לא עשה את הצד השני איום ונורא ולא עשה אותנו צדיקים גדולים. ההורים שלי היו ב'הגנה' והדור שלי גדל על העניינים האלה".

     

    בהחלט נדמה שהרצון שהילדים יכירו סיפורים הנוגעים להגנה על הארץ היה משמעותי מבחינת מוסינזון - עניין שהוא החל להתבטא לגביו בציבור בעיקר לאחר נפילת בנו במלחמת יום הכיפורים. עדו, אחד מששת ילדיו (שנולדו מארבע הנשים להן היה נשוי), היה שחקן בתיאטרון "הקאמרי", ועלילות "חסמבה" נכתבו בעיקר עבורו. בפתח הנספח שהוסיף בסוף הספר האחרון בסדרה, מוסינזון מתייחס לעדו ומסביר כי מבחינתו "איבן איבנוביץ', שלא הצליח להרוג את סבא וסבתא של עדו באוקראינה בפוגרומים של תחילת המאה הזאת, הצליח להרוג את עדו על הרמה". לדבריו, החיים במדינה כרוכים שוב ושוב בשיעור המר הזה, של המוות, אלא שלעומת השואה, "כאן אנחנו יכולים לקום ולהילחם".

     

    שם מוסינזון גם מסביר שאת התשובה שלו לשאלה "מיהו יהודי?" הוא מצא בלטרון, בתקופתו בפלמ"ח כשהיה בשבי הבריטים. "יש לי סיבות משלי להתאבל אבל אינני מבין אחרים המסתובבים במרה שחורה מאז מלחמת יום הכיפורים. מעולם לא היה לנו ניצחון גדול יותר. אינני מאמין שעם אחר היה מסוגל לעבור מנקודת שפל לנקודת גובה כמו שעשינו אנחנו בזמן המלחמה. עלינו ללמוד שהמוות הוא חלק מהחיים. רק מטורפים יכולים לעשות מה שעשינו. איפה התחלנו ואיפה אנחנו היום?"

     

    השורות הללו משרטטות דיוקן של אדם אופטימי – עניין שעזר למוסינזון להתקדם בנקודות מורכבות בחייו. ב-1957 לאחר שכיהן תקופה בתור דובר "הבימה", הוא הקים את תיאטרון "סדן", שבחזונו יועד למחזות מקור בלבד. לאחר שהמיזם נכשל, מוסינזון נכנס לחובות כספיים והחליט לעבור לארה"ב על מנת להרוויח כסף. לצד הוראת ספרות באוניברסיטת פנסילבניה, הוא הרוויח את מירב כספו מעבודות בניין בניו-יורק בתור פועל. בשנים אלו בחו"ל כתב את הספר שהגדיר בתור יצירתו הטובה ביותר, "יהודה איש קריות". "אין דבר יותר נורא ואכזרי מגעגועים הביתה", אמר מאוחר יותר על התקופה הזו.

     

    נקלע לחקירות בספרד לאחר המשימה שנכשלה (באדיבות חנה מוסינזון, צילום: זאב ספקטור) (באדיבות חנה מוסינזון, צילום: זאב ספקטור)
    נקלע לחקירות בספרד לאחר המשימה שנכשלה(באדיבות חנה מוסינזון, צילום: זאב ספקטור)

    פרט מפליא נוסף בביוגרפיה שלו הוא השתתפותו במבצע שנכשל בסופו של דבר, לתפיסת הפושע הנאצי הבלגי לאון דגרל, שברח לספרד. מה שמוסינזון לא ידע כשהסכים להצטרף למזימה להברחת דגרל לצרפת, הוא שמדובר ברעיון פרטי שיוזמתו לא נהגתה על ידי המדינה. בסופו של דבר הוא מצא את עצמו בחקירה בספרד, במעין משימת חסמבה שהשתבשה לחלוטין.

     

    כתיבה באלכסון

    ב-1965 מוסינזון חזר לארץ ודי מהר שב לכתוב את "חסמבה". על המבנה המוכר הוא שמר גם בכתיבת הדור השני של החבורה, בו הגיבורים שעתה בגרו וכבר משרתים בצבא חונכים חבורה חדשה של חסמבאים.

     

    "אדם אופטימי. מאמין גדול" (באדיבות חנה מוסינזון, צילום: זאב ספקטור) (באדיבות חנה מוסינזון, צילום: זאב ספקטור)
    "אדם אופטימי. מאמין גדול"(באדיבות חנה מוסינזון, צילום: זאב ספקטור)

    בשלב הזה הצטרף אליו רוטמן, שמספר כי הטלפון הראשון שקיבל ממוסינזון היה כמו משימת גיוס של חבר חדש לחבורה. "הייתי אז סטודנט וציירתי קומיקסים ב'הארץ שלנו'. יום אחד מצלצל הטלפון בבית ואני שומע קול מאוד עבה: 'מדבר גיורא? מהיום אתה המאייר החדש של חסמבה'. הוא היה נותן לי כתבי יד, על ניירות פוליו לבנים בלי שורות. לעולם הכתיבה שלו הייתה באלכסון והיה מאוד קשה לקרוא את כתב היד. הייתי בין היחידים שהצליחו. היינו בחברות מאוד טובה על אף הפרש הגילאים. אחד המשרדים הראשונים שעבדתי בהם בתור אדריכל היה מרחק קצר מהבית שלו. הוא היה עושה הליכות בבוקר ואני הייתי מגיע מוקדם והוא היה באופן קבוע נכנס אלי לשתות קפה. באחד הספרים פתאום עלה על דעתו להכניס את העלילה אלי למשרד וזה מאוד הפתיע ושעשע אותי".

     

    מוסינזון מסביר על פטנט ניצול האנרגיה מהים

    מוסינזון מסביר על פטנט ניצול האנרגיה מהים

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    רוטמן מספר שגם צייר למוסינזון שני פטנטים שזה הגה במסגרת צד אחר ומפתיע בדיוקנו של הסופר, שאליו הקדיש לא מעט ממרצו. בין שלל הפטנטים שחשב עליהם, הוא עלה על רעיון ניצול הכוח של גלי הים להפקת חשמל. מוסינזון בעיקר נהנה מהיצירתיות שבדבר וכשהפרויקט נדד למחוזות פרקטיים מדי, הוא כבר עבר לפטנט אחר.

     

    למרות שהסתקרן מחידושים והמצאות ובמהלך השנים כתב לא מעט יצירות חתרניות, לקראת סוף שנות השישים מוסינזון ייצג בעיני רבים את הדור הישן והשמרן של הספרות העברית. "שברו את הכלים", המחזה שכתב והיה ההצגה האחרונה של תיאטרון "האוהל", עורר סערה כשבפרמיירה שלו כמה יוצרים צעירים בהם חנוך לוין, יונה וולך ויאיר הורביץ, יצרו פרובוקציה שהתפתחה לסאגה אלימה, במסגרת ניסיונם למרוד בסדר התרבותי השמרני במדינה.

     

    יונה וולך מספרת על המחאה בפרמיירה ל"שברו את הכלים"

    יונה וולך מספרת על המחאה בפרמיירה ל"שברו את הכלים"

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    אולם נדמה שבגזרת ספרי "חסמבה" לא היו תלונות על אנאכרוניזם, גם מצד קהלים מפתיעים. "בשבוע הספר כשהוא בא לחתום היו תמיד תורים ענקיים", מספרת חנה. "בין השאר היו גם המון חרדים, גם מבוגרים, עם הקפוטה והמעילים השחורים. פעם הוא שאל אחד מהם איך זה שיש פה כל כך הרבה קוראים מהקהל החרדי, והסבירו לו שאין ב'חסמבה' מוקצה. אהבו מאוד לקרוא אותו שם והזמינו אותו להרצות בהרבה קיבוצים דתיים".

     

    מלבד התפשטותם לפלגים שונים באוכלוסייה, הספרים פלשו לשלל מדיומים. העיבודים לתיאטרון הופיעו כבר משנותיה הראשונות של הסדרה. לצדם יצאו גם הסרטים שבהם כיכבו שלמה ארצי, זאב רווח וספי ריבלין. העיבוד האחרון היה סדרת הטלוויזיה "חסמבה דור 3", בה מופיעים גיבורי החבורה בגיל 70, כשאת תפקידו של ירון זהבי שיחק עודד קוטלר, שגילם את הדמות חצי מאה קודם בעיבוד הראשון לתיאטרון "האוהל".

     

    אף שסדרת "חסמבה" יצאה במהדורות חדשות כמעט ללא שינויים בשנים האחרונות ואפילו חצתה מאה אלף עותקים בהוצאתה האחרונה, גם חנה וגם רוטמן

    מסכימים שתכני הספרים פחות רלוונטיים לדור הנוכחי. "אני יודע שזה לא יעבוד להקריא את זה לנכדים שלי. זה נוער אחר, זה לא אותו הדבר". עם זאת, חנה לא מאמינה שמוסינזון היה מתאכזב ממצב המדינה ומהדור הצעיר של ימינו. "הוא היה מאמין גדול, מאוד אופטימי. אם היו נותנים לו חור להציץ לראות מה קורה היום, לא נראה לי שהוא לא היה רוצה לחזור".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "טירוף מוחלט בהחלט: חייו הפרועים של יוצר חסמבה"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    באדיבות חנה מוסינזון, צילום: זאב ספקטור
    יגאל מוסינזון. "אקזוטיקה ברחוב אלנבי"
    באדיבות חנה מוסינזון, צילום: זאב ספקטור
    7 לילות
    מומלצים