שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    ילדה בת 14 מסתובבת לבד בעיר הגדולה
    מה קורה כשילדה בת 14 מסתובבת לבד בניו יורק סיטי? תלוי את מי שואלים. חן (אנני) דודקביץ בטור מיוחד

    כשגדלתי מעבר להדסון בשנות ה-80, חיי היום יום שלי כללו אופניים עם כידון גבוה, תספורת אפרו ג׳ינג׳ית מאוד אופנתית ותמונות שחור לבן של ילדים על קרטוני חלב. שני הראשונים מאוד שמחו אותי. השלישי הסיר שינה מעיניי אימי לשלוש שנים עד שחזרנו לארץ בפעם הראשונה וגם אז האימה לא משה.

     

    למי שגדל בארץ בשנות ה-80 עם פוסטרים של וואם ממעריב לנוער ותיקי שרוך שקרעו את הכתפיים תנו לי להסביר: בחוף המזרחי של ארצות הברית מטורף אחד חטף ילד ששמו אדם ואחרי ציד מכשפות חסר כל קצה חוט מצאו את שרידי הילד בתחתית אגם דלוח כשגם אז זיהו אותו רק לפי צילומי השיניים שלו. ואז החלה מגיפת חטיפת ילדים. לא אפרט פה לאיזה מטרות. כל מיני.

     

    סליחה על התיאור האפל והנוראי. לא מתכוונת להפחיד, אבל כן קצת לזעזע.

    אז אני גדלתי עם שריטה רצינית של לחץ כזה. גם כילדה, כל שניה כשלא ראיתי את הורי בהמון או כשנשארתי לבד בבית וכמובן, בתור אמא.

    אבל לא בארץ. רק בחו״ל. בארצות הברית. במיוחד בניו יורק.

     

    שלושה ילדים על אמא אחת ברחבי מנהטן. נכון שהמקום הכי בטוח בעולם (אני אובייקטיבית לחלוטין) וילדי הם מלאכים (גם פה אני לגמרי מציאותית..) אבל עדיין תמיד היה בליבי מימד היסטריה לא גדול (או כמו שחבר אחד נהג להזכיר לי גדול מאוד) לגבי כל דבר שקשור לילדים, המונים, טנדרים לבנים אטומי חלונות ואנשים שישבו על המדרכה לידנו ללא שום דחיפות לקום וללכת.

     

    אבל אז הילדים גדלים, וצריך לשחרר. ממש לשחרר את הרצועות המסולסלות בורוד וירוק זוהר, האלו שרואים כל מיני הורים היסטרים אחרים מחזיקים בהם שלישייה היפראקטיבית באיזה טרמינל לקראת טיסה של 17 שעות עם 4 קונקשנים. רצועות כאלו שאת מסתכלת עליהן מצקצקת בקול רם ומסננת לכל מי שיוכל לשמוע ׳מסכנים הילדים׳ ׳ההורים האלו נפלו על הראש', אבל דיפ דאון מתה לשאול את האמא אם היא קנתה את זה באמזון פריים או סיים דיי דליברי.

     

    אניוויי.

     

    אז הילדה שלי גדלה פתאום ושחררה את המושכות הוירטואליות והחלה להסתובב לבד בעיר. בניו יורק. במנהטן. בחושך. בלילה. יחפה בשלג. בדרך לבאר.

    סתם, לא היתה באר. זה הצד הפולני שלי לוקח את זה כבר לאקסטרים.

    למה? כי ׳אמא, זה מה שכולן עושות׳ תשובה טיפוסית לילדה שאמא שלה אמרה לאמא שלה כשהיא שאלה אותי למה אני מגלגלת 3 גרביני ניילון זרחניים מהברך עד לקרסול אי שם בשנות ה-80.

     

     (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
    (צילום: shutterstock)

     

    ״טוב, אז אמא אני לוקחת את ה-1לפרנצסקה, אחרי דינר איתה אני עולה עם ה-2 לתמרה לרחוב 86 ומשם רוז פוגשת אותי ברחוב 14 ואנחנו עוברות לווילאמסבורג ואח״כ אני אפגוש אותך לסיבוב בסוהו.

    סבבי?״

    אמממממ….לא ממש סבבי, אפילו לא סבבוש או סבבה או כל הטיה אחרת של שורש ס.ב.ב. ממש לא. אני רוצה שאת או תשארי בחדר עם הברביות שלך או שאדביק אותך בסופר גלו לירך השמאלית שלי עד שתתחילי קולג׳ וגם אז – אני שוכרת לך שומר ראש הכי אבהי שיש…אולי זה בכלל יהיה אבא.

     

    שקט.

     

    טוב, לא ממש אמרתי את זה.

    רק הנהנתי עם הראש לכיוון שלא היה ממש ברור אם זה טוב או לא, לא שזה ממש עניין אותה, והגרון שלי קצת נחנק, הייתי צריכה לשבת וקצת להרים רגליים.

    והיא קיפצה לה להנאתה. כל כולה מטר שבעים, שרוך וחצי, שיער זהב גולש, שפתיי דובדבן ופס שחור בעיניים. מדלגת בשיק ניו יורקי כאילו היא בטיול שנתי במערת הקמח, oblivious לגמרי להמון סביבה שבמצמוץ עיניים אחד נראה לי כמו הזומבים בקליפ של מייקל ג׳קסון.

    בא לי למות.

     

    אבל שחררתי. לפחות למראית עין.

    שאר היום שלי עבר בעננה אחת גדולה. היו לי שלוש פגישות בקצוות שונים של היער, אה…העיר (ממש טעות פרודיאנית)

    ואין לי מושג איך הגעתי לאף אחת מהן או מה בדיוק היה שם. כל כולי הייתי עסוקה בלבדוק וואטס אפים, סמסים, אימיילים וסימנים מיוני דואר לראות אם היא הגיעה . כל20 דקות בערך סימסתי לה ושלחתי אותות טלפתיים. כשהיא התעכבה ולא ענתה לי כשהווטס אפ עוד היה באויר, כבר ראיתי את עצמי פותחת חמ״ל מקומי עם אוהל יוטה על ברודוואי והאוסטן, עם מכשירי קשר משנת׳ 67 ולוח שעם עם המון חצים ונעצים לנסות לחקות את מסלול המתבגרת. הFBI, CIA ,יחידת צוות חילוץ והצלה (אילו עם הכלבים) וצוות סיורי הלילה של אבן יהודה כבר היו לי ב speed dial כשהיא נזכרה לחזור אלי אחרי28 דקות בהן זוג יפני עמוס מצלמות, (סליחה על הסטראוטיפ) שהרגע נחת בעיר,היה צריך לטפל בי באמצע המדרכה בלואר איסט סייד כשהם ראו ג׳ינג׳ית חיוורת מחווירה עוד יותר וחוטפת חלושס לקראת עילפון בין שלולית דלוחה לשל טno parking any time כי ביתה בכורתה החליטה לנשל אותה מחייה, להעלם עם לויאיג׳י בן ה- 28 שהיא בדיוק פגשה על הרכבת, ולרכב אל עבר השקיעה בצדמבר בלי מעיל פוך, או לפחות סוודר.

     

    ״אמא, relax’ בדיוק הייתי בברנדימלוויל (רק השם עושה לי צמרמורת, ולא במובן הטוב של המילה) ומדדתי שם סקיני אפורים, כאלו משופשפים כאילו גירדו עליהם אבנים, טוב, נו את בטח לא מבינה (הלו…..אני בערך המצאתי את הסטון וואש …כן, עדיין בשנות ה-80….אבל אני לא אכנס לזה עכשיו…כרגע עדיין בהיסטריה כללית) ולא היתה קליטה בfitting room כי בדיוק העלנו סטורי לאינסטוש. סבבי?״מה, לא, רגע, שניה. למה את בברנדימלוויל? (את אמורה להיות אצל תמר באפר ווסט ולפי חישובי אפליקצית ׳eema maps׳ את בסוהו… ), למה את מודדת בגדים? (אתמול רוקנו את H&m, זארה ואמריקן איגל בשעתיים..), למה את מצלמת את עצמך בחדר הלבשה? (אלוהים ישמור….), ו-(!!!) מיזה אנחנו???….(קוראים לו במקרה לואיג׳י???)

     

    בא לי למות.

    אז ככה הגברת גובה שנים מחיי, כל יום מחדש, כל נסיעת סאבוויי בלעדי ליעדים ידועים, או לא ידועים, מראש. אני מנסה לשמור על פאסון קולי ורק עיניי הכלב מסגירות מבט של טאמגוצ׳י ששכחו להאכיל אותו (אם עוד לא הבנתם…גם זה משנות ה-80 המהוללות). והיא, היא עדיין מתרוצצת בעיר חופשיה ואני עושה נשימות, עם קלטת ג׳יין פונדה ברקע, מחבקת חזק חזק את בובת הכרוב שלי.

     

    *אין שום דבר מצחיק או מבדר בנושא חטיפת ילדים. בכתוב אין בכדי להקל ראש בעניין או להמעיט בחומרתו. הנושא חמור, מפחיד, נוראי, ומדאיג כל הורה בכל מקום בעולם. גם בניו יורק וגם באבן יהודה.

     

     

    חן (אנני) מתעדת את חייה בניו יורק כבר ארבע שנים.

    משהו בין סקס אנד דה סיטי עם תוספת כבדה של שלושה ילדים היפראקטיבים וזוגיות הייטקיסטית לאמהות פולניה שכוללת שניצלים וקציצות.

     

    הבלוג שלה www.beemasheli.com מלא בהמלצות, סיורים, קיטורים, שופינג ועוד.

    באמאשלי | חוויות משפחה בעיר הגדולה


    פורסם לראשונה 22/12/2017 04:45

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים