משחק סכום אפס
למה כדאי לכולנו להיפטר מהדחף הישראלי העז והבלתי נשלט לא לצאת פראיירים
(צילום: מתן טורקיה)
האם מדינת ישראל צריכה לחלק את הארץ בינינו לבין הפלסטינים? ומה עם חלוקת ירושלים? לרוב הישראלים יש תשובה ברורה וחד־משמעית על השאלות האלה, ובמידה רבה התשובה שלהם מגדירה את המחנה הפוליטי שאליו הם משתייכים.
ההבדלים בין ימין לשמאל בכל העולם בשאלות של מדיניות כלכלית, מדיניות רווחה וזכויות הפרט מול זכויות הרוב, כל אלה הרבה פחות חשובים אצלנו מאשר שאלת חלוקת הארץ. לא לחלק - את ימנית. כן לחלק - אתה סמולן, וגם שכחת איך להיות יהודי. אז מה החלטנו בסופו של דבר בשאלה הקיומית הזאת?
התשובה המעניינת היא שלפני 50 שנה, זמן קצר אחרי מלחמת ששת הימים, החליטה מדינת ישראל לעשות משהו מקורי: "ללכת עם ולהרגיש בלי". כלומר, סיפחנו את מזרח ירושלים, ביחד עם אוסף מרשים של כפרים עוינים סביבה. אבל עשינו את זה בלי לתת אזרחות מלאה וזכות הצבעה לכנסת לתושבים שגרים שם, בכיכר השוק הריקה. ביטוח לאומי וקופת חולים - כן, הצבעה לכנסת - לא.
אם זה נשמע לכם מוזר, אז עוד הרבה יותר מוזר מה שעשתה ישראל בשאלה של חלוקת יהודה ושומרון: נכון להיום, וזה נכון לגבי כל ממשלות הליכוד וכל ממשלות העבודה, בכל 50 השנים האחרונות, ישראל החליטה חד-משמעית ובצורה נחרצת - לא להחליט. אנחנו בונים, מתיישבים, מגדרים, סוללים והורסים, ואפילו פותחים אוניברסיטה ביהודה ושומרון - אבל לא מספחים. ישראל היא המדינה היחידה בעולם, ככל הידוע לי, שמסרבת בעקשנות להתוות חלק חשוב מן הגבול שלה. יש לנו גדר, אין לנו גבול מזרחי. אבל השאלה עדיין מעניינת אותנו.
נדמה לי שרוב הישראלים, הן מימין והן משמאל, מתייחסים לשאלת חלוקת הארץ / חלוקת ירושלים כאל משחק סכום אפס: כפי שכתבתי בשבוע שעבר, כשפוליטיקאים ישראלים אומרים "ירושלים שלי", הם בעצם אומרים "ירושלים רק שלי". או שירושלים שלנו, או שהיא של הפלסטינים. וכמה שהיא יותר שלהם, ככה היא פחות שלנו. זה מה שחושבים אצלנו, ולדעתי זאת טעות.
הטעות הזאת נובעת לדעתי מטעות גדולה הרבה יותר, שהשתלטה עלינו בשקט-בשקט ובלי שהרגשנו: רובנו מתייחסים לחיים עצמם כאל משחק סכום אפס. לא, לא בכל מקום: לא בתוך המשפחה ולא בין החברים. שם אנחנו יודעים להיות נדיבים ורחבי לב. אבל בכל מקום אחר - בדרך כלל כן. ועוד איך.
זאת לדעתי הסיבה העיקרית למגוון התנהגויות ישראליות טיפוסיות ומעצבנות מאוד - אנחנו נדחפים בתור, עולים על הנתיב השמאלי בכביש ולא יורדים ממנו, ולא מפנים את הנדנדה לילדה שמחכה בצד כבר עשר דקות. למה? כי אנחנו יכולים. כשיש סכנת חיים אנחנו מגלים לעיתים קרובות גדלות נפש ונחלצים לעזרת אדם זר לחלוטין. אבל כל מי שבילה בוקר בהמתנה במשרד הרישוי יודע שבכל שאר הזמן אנחנו די בלתי נסבלים. מדוע, בעצם?
לדעתי, מה שמשותף לכל ההתנהגויות האלה הוא רצון ישראלי עז, חזק ובלתי נשלט לא לצאת פראיירים. בשום אופן לא. כי החיים הם משחק סכום אפס, ואם אין אני לי מי לי? אם אתן לך, מה יישאר לי? אז כמה שאתן לך פחות, ככה יישאר לי יותר. כי אני לא פראייר. זה חוק הטבע. האומנם?
אז זהו שלא. הרעיון של האדם כיצור הנוהג "באופן טבעי" באנוכיות, דואג רק לעצמו ולקרובים לו ומוכן לנצל ולעשוק את כל שאר העולם - הוא רעיון עתיק מאוד בתולדות החשיבה האנושית. היו פה ושם אנשי דת, פילוסופים, מדענים ומדינאים שחשבו אחרת, אבל הם היו במיעוט. כמעט כולם, מקיסרי רומא ועד תומס הובס, ומספר בראשית ועד זיגמונד פרויד, חשבו שחוק הטבע הוא "אדם לאדם זאב".
אבל בשנים האחרונות הולך ומתברר שבתנאים שאינם תנאי מצוקה, בני אדם רגילים לגמרי יכולים להיות אלטרואיסטים ולתת לאחר, גם במקרים של משחק סכום אפס, ועוד עם זר גמור. הפסיכולוג הישראלי חתן פרס נובל דניאל כהנמן נתן לנבדקים שלו לשחק משחק שנקרא "משחק האולטימטום": אחד משני המשתתפים מקבל סכום כסף, והוא מחליט כיצד לחלק אותו עם המשתתף השני. המשתתף השני יכול לקבל או לדחות את הצעת החלוקה. קיבל - היא מתבצעת לפי מה שהחליט המשתתף הראשון. דחה את ההצעה - שניהם לא מקבלים כלום ("גם לי גם לך לא יהיה"). את המשחק משחקים כל פעם שני נבדקים והם משחקים אותו רק פעם אחת, כך שאין הזדמנות לפעולות תגמול, והמשתתף המחלק לא צריך לחשוש מזעמו של המשתתף השני.
אם נחשוב על זה רגע, נראה שלמשתתף השני כדאי לקבל כל הצעת חלוקה שאינה הכל או לא כלום. כלומר, אם קיבלנו מאה שקל, ואתה לקחת לעצמך 99 ונתת לי שקל, אתה בן אדם מגעיל, אבל עדיין כדאי לי לקבל את ההצעה. מה שמעניין (ואולי גם צפוי) הוא שכאשר החלוקה הייתה לא הוגנת (למשל 90 שקל למחלק ועשרה שקלים למשתתף השני), היו מקרים רבים שבהם המשתתף השני "שרף את המועדון" ולא קיבל אותה.
אבל בגרסה פשוטה עוד יותר של המשחק, שנקראת "משחק הדיקטטור", מקבל אחד המשתתפים סכום כסף ומחלק אותו לפי ראות עיניו, כשהמשתתף השני פסיבי לחלוטין וחייב לקבל מה שהוצע (גם אם זה אפס לו ומאה למחלק). גם כאן, כאשר המחלק היה יכול להחליט כטוב בעיניו ולדפוק את המשתתף השני, באמא של כל משחקי סכום האפס, רוב המחלקים נתנו משהו למשתתף השני. ולא רק זה: מחקרים כלכליים בקהילה מראים שגם בחיים האמיתיים, אנשים שנוקטים אסטרטגיות של נדיבות במקום משחק סכום אפס מצליחים יותר: "טוב להיות טוב".
על המשמעות של התוצאות האלה מתחולל ויכוח בספרות המקצועית, ועל הרלוונטיות של מה שכתבתי כאן לשאלת חלוקת הארץ / ירושלים עוד יהיה ויכוח בטוקבקים. אבל אם כבר שרפתי את עצמי, אז אלך צעד נוסף ואגיד שלדעתי הטרגדיה של מדינת ישראל היא שהיום אנחנו יכולים להרשות לעצמנו להיות נדיבים, ואפילו טוב לנו להיות נדיבים, אבל אנחנו עדיין מתנהגים כאילו החיים הם משחק סכום אפס.
אולי זאת הסיבה שבגללה אנחנו גם מצביעים לפוליטיקאים שמספרים לנו שאין לנו ברירה ואסור לנו לוותר על אף שעל. ואנחנו מאמינים להם גם כאשר, כדוגמה אישית, חלקם משחקים בעצמם משחק סכום אפס בכספים שאינם בדיוק שלהם. כי הם לא פראיירים. ומה זה אומר עלינו?
לפנייה לכתב/ת 
פרופ' יורם יובל
מומלצים
