שתף קטע נבחר

אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    דו"ח טאוב: תוחלת החיים של הערבים נמוכה יותר, מהפכת הכיתות של בנט לא הושלמה
    מכון המחקר פרסם נתונים בתחומי הבריאות, החינוך והרווחה בארץ: הסיבות להבדלים בתוחלת החיים ושיעור תמותת תינוקות בין יהודים לערבים, הצמיחה בהוצאה הפרטית של משקי בית על ביטוחי בריאות, הכישלון בצמצום הפערים בחינוך בין יישובים אמידים לעניים, והפריון הבעייתי של העובדים בישראל

    מכון טאוב המבצע מחקרים בנושאים חברתיים וכלכליים מפרסם היום (ד') את הדו"ח השנתי שלו על מערכות הבריאות, החינוך, הרווחה והדיור בישראל. על פי הדו"ח, תוחלת החיים של האוכלוסייה הערבית בישראל עומדת על 79 שנים ונחשבת לגבוהה ביותר בהשוואה לעולם הערבי-מוסלמי. עם זאת, תוחלת החיים של ערביי ישראל נמוכה בהשוואה לאוכלוסיה היהודית שעומדת על 82.7 שנים ולממוצע במדינות המפותחות שעומד על 81.6 שנים.

     

    קיימים פערים ניכרים בין יהודים לערבים בתמותת תינוקות: בקרב יהודים שיעור התמותה עומד על כ-2.7 תינוקות לאלף לידות, לעומת כ-3.4 בקרב דרוזים, כ-3 בקרב נוצרים וכ-7.5 בקרב מוסלמים. גם במדדים אלו נתוניהם של ערבים בישראל טובים בהשוואה למדינות ערביות מוסלמיות אחרות.


    סיבות המוות הנפוצות בקרב ערבים שונות מהסיבות אצל יהודים. בקרב ערבים בולטים במיוחד מומים מולדים, תאונות דרכים ועבודה ושיעורים גבוהים יחסית של מחלות כרוניות. פרופ' דב צ'רניחובסקי, בשארה בשאראת, ליאורה בוורס, אביב בריל וחן שרוני שערכו את המחקר מעריכים שההבדלים בתמותה נגרמים מהפער בדפוסים חברתיים של האוכלוסייה הערבית, כמו נישואי קרובים שמעלים את שיעור המומים המולדים ושיעור גבוה של מעשנים (44 אחוזים מהגברים הערבים מעשנים, לעומת 22 אחוזים בקרב גברים יהודים).

     

    במחוזות שיש בהם ריכוז גבוה של אוכלוסייה ערבית – בחיפה, ירושלים ובעיקר בצפון – ניכר מחסור ברופאים, בכוח אדם סיעודי ובציוד רפואי. כמן כן, המרחק הממוצע מבית חולים ליישובים ערביים הוא כ-22 ק"מ, לעומת כ-14 ק"מ מיישובים יהודיים.

     

    ההוצאה הפרטית על בריאות – מהגבוהות בעולם

    המימון הממשלתי לשירותי הבריאות בישראל נמוך באופן משמעותי מהממוצע בקרב מדינות ה-OECD. במקביל חלה עליה משמעותית בהוצאה הפרטית בתחום הבריאות. על פי הדו"ח בשנת 2000 הוציא משק בית ממוצע בישראל כ-4.5% מסך ההוצאות על בריאות. בשנת 2015 עלה שיעור ההוצאה ל-5.7%. הסיבה העיקרית להגדלת ההוצאה: רכישת ביטוחי פרטיים.

     

    בשנים האחרונות, עם העלייה בתחולת החיים והזדקנות האוכלוסייה, יש דרישה ליותר ויותר טיפולים רפואיים לחולים בישראל. במקביל הצטמצם היצע כוח האדם. מאחר שהביקוש עולה על ההיצע, מחירי השירותים הרפואיים עלה ונוצר פער גדול בנגישות לטיפולים. משקי בית עם רמת הכנסה גבוהה מקבלים יותר שירותים מאלו עם הכנסה נמוכה, תושבים במרכז הארץ נגישים יותר לשירותי רפואה מתושבי הפריפריה.

     

    לאור הזדקנות האוכלוסייה, הממשלה נקטה כמה צעדים לשיפור השירות הרפואי לקשישים. אחת הפעולות הייתה העלאת קצבת הזקנה המקסימאלית לטיפול סיעודי בקשישים ל-5,000 שקל. בנוסף הוחלט לבטל את מבחן ההכנסות של ילדי הקשישים לשם קביעת סבסוד טיפול ממושך במוסד, והסדרת מעבר מיידי של מבוטחים קבוצתיים בביטוח סיעודי של מקומות העבודה לביטוחים של קופות החולים.

     

    למרות הצעדים שנקטה הממשלה, הטיפול הסיעודי בישראל עדיין ירוד בהשוואה למדינות המפותחות. על פי הדו"ח של מכון טאוב צריך לבחון איך נותנים כיסוי של ביטוח רחב יותר לקשישים כמו גם איך מעבירים את כל הטיפול בקשישים לידי גורם אחד בלבד ולא מפזרים את הטיפולי בין משרדי הממשלה השונים.

     

    האומנם צומצם מספר התלמידים בכיתות?

    בחלק שעוסק בחינוך בדו"ח טאוב מציינים הכותבים – פרופ' יוסי שביט ונחום בלס - שהאתגר הגדול ביותר העומד כיום בפני מערכת החינוך הוא צמצום הפערים בין תלמידים המגיעים מרקע שונים. השניים מדגישים כי בשנים האחרונות חלה התקדמות מסוימת בנושא, אבל הדרך לשוויון אמיתי בין כלל התלמידים עודנה ארוכה. הכותבים בדקו את הנושא דרך בחינת החלטות עיקריות שקיבלו שר החינוך לשעבר שי פירון ושר החינוך הנוכחי נפתלי בנט.

     

    כך למשל, האמצעי המרכזי של משרד החינוך לצמצום הפערים בין התלמידים כיום הוא תוכנית לתקצוב דיפרנציאלי שהוביל פירון. בהיבט התקציבי, התוכנית רחוקה באופן ניכר מהיעד שעליו הוכרז תחילה - הגדלת היקף התקציב המוקצה להעדפה מתקנת במיליארד שקל (150 אלף שעות שבועיות).

     

    החוקרים מסבירים שבין השנים תשע"ד לתשע"ו נוספו לתקציב הכולל של החינוך היסודי הרשמי 878 מיליון שקל, מתוכם הוקצו לתלמידים בשני חמישוני הטיפוח הנמוכים 215 מיליון שקל בלבד (24%). בחטיבות הביניים סך התוספות היה 600 מיליון שקל, מתוכם 172 מיליון שקל לשני החמישונים הנמוכים (29%). "למעשה, השינויים שחלו מאז 2014 היטיבו לרוב עם התלמידים בבתי הספר המבוססים יותר מאשר עם התלמידים בבתי הספר המשרתים אוכלוסיות חלשות, בכל רמות החינוך", סיכמו השניים.

     

    נושא נוסף שאליו נדרשו הכותבים הוא הרפורמה של השר בנט לצמצום התלמידים בכיתה, כך שהמספר המקסימלי יעמוד על 34: "מבדיקת בתי הספר היסודיים לפי מגזר וסוג פיקוח, עולה שאמנם בין 2011-2013 חל צמצום, גם אם בשיעורים קטנים, בכל המגזרים וסוגי הפיקוח (למעט החרדי), אך בין 2013-2016 חלה עלייה מתונה בגודל כיתה בחינוך העברי והאטה במגמת הצמצום בחינוך הערבי. במילים אחרות, בשנים שקדמו לקבלת ההחלטה הנוכחית, מספר התלמידים הממוצע בכיתה ירד בקצב מהיר יותר מאשר לאחר קבלתה".

     

    מבדיקתם עולה כי בחינוך העברי, בתי הספר המשרתים את האוכלוסייה החלשה כמעט לא חשו שינוי בעקבות היוזמה (השינוי היה פחות מאחוז אחד, משום שכיתותיהם היו מלכתחילה קטנות יותר). בחטיבות הביניים המצב הורע בבתי הספר המשרתים אוכלוסיות חלשות והשתפר במקצת או נותר כשהיה בבתי הספר האחרים.

     

    באשר לחינוך הערבי - בחינוך היסודי, בבתי הספר המשרתים אוכלוסיות חלשות, ניכר השינוי יותר מבתי הספר האחרים. בחטיבות הביניים המצב השתפר במקצת.

     

    לסיכום נכתב: "נראה שהרטוריקה בדבר צמצום מספר התלמידים בכיתה מתארת שיפור שהוא לעין ערוך רב יותר מהשיפור שהתקיים בפועל, והשיפור היה מכוון לאו דווקא לאוכלוסיות החלשות ביותר. האתגר העיקרי ממשיך להיות חלוקה שוויונית יותר של משאבי מערכת החינוך בין שכבות אוכלוסייה. מבחינה זאת, השינויים שהתרחשו אינם מספיקים ונותרה עוד מלאכה רבה".

     

    פרק אחר בדו"ח בחן את התופעה של חרם ובריונות בבתי הספר, והתמקד בקשר בין הסיכוי להיות קורבן לחרם למאפייני התלמיד או התלמידה. על פי נתוני משרד החינוך, בין השנים 2007 ל-2015 חלה ירידה ניכרת בשיעור הקורבנות לחרם: מ-18% ל-11% במגזר הערבי, ומ-5% לכ-3.4% במגזר היהודי. ב-2015 עמד שיעור המדווחים על חרם על כ-6 אחוזים מכלל התלמידים בבתי הספר בישראל. המשמעות היא שביותר מ-60% מהכיתות יש לפחות ילד אחד שסבל מחרם.

     

     

    עוד עולה מהדו"ח כי בנות יהודיות מדווחות על קורבנוּת לחרם בשיעורים גבוהים במעט מבנים: כ-5.2% לעומת כ-4.7%. במגזר הערבי המגמה הפוכה: כ-13% לעומת 17%, בהתאמה.

     

    הכותבים מציינים כי בקרב תלמידים ממעמד נמוך יותר (הורים בעלי 11 שנות לימוד) מדווחים על קורבנות לחרם 16 אחוזים מהתלמידים הערבים ו-6 אחוזים בקרב יהודים, לעומת כ-11 אחוזים בקרב ערבים ו-4 אחוזים בקרב יהודים ממעמד גבוה יותר (הורים בעלי 16 שנות לימוד ומעלה).

     

    780 דירות חדשות בדיור הציבורי

    על פי הדו"ח, מדיניות הרווחה בישראל נותרה יציבה למדי בעשור האחרון. החוקרים מציינים כי לצד צעדים שנקטה הממשלה להתמודדות עם מצוקה חברתית, רמת ההוצאה החברתית עודנה נמוכה יחסית למדינות רווחה אחרות, ולכן להערכתם לא צפויה ירידה משמעותית בהיקף אי השוויון והעוני.

     

    ההוצאה הממשלתית על רווחה, בריאות וחינוך, המוגדרת "הוצאה חברתית", עמדה בשנת 2016 על 205 מיליארד שקל - 57 אחוזים מהתקציב (ללא חוב ותשלומי ריבית). ההוצאה על רווחה עומדת על כמחצית מסך ההוצאה החברתית, ועל כשליש מסך ההוצאה הממשלתית. על אף היציבות בחלקה של ההוצאה לרווחה מכלל ההוצאה הממשלתית, במונחים ריאליים חלה תוספת של למעלה משבעה מיליארד שקלים בתקציב, המהווה גידול של שמונה אחוזים בשנה.

     

    תקציב משרד השיכון והבינוי הכפיל את עצמו ב-2016 ביחס לשנה שלפניה ועמד על קרוב לארבעה מיליארד שקל. אחד הביטויים לכך הוא התרחבות ניכרת של מערך הדיור הציבורי - נרכשו כ-780 דירות חדשות והוקצו 150 מיליון שקלים נוספים לרכישת דירות למאגר.

     

    בשנת 2017 צפויה ההוצאה על יישום המלצות ועדת אלאלוף למלחמה בעוני לעמוד על כ-30 אחוזים מסך ההוצאה המומלצת, בדומה לשנת 2016, לעומת שישה אחוזים ב-2015. אם מכלילים בחישוב זה את ההוצאה עבור יישום תוכנית "חיסכון לכל ילד", שהופיעה בהמלצות הוועדה אך לא תומחרה ולא נכללה בסך ההוצאה המומלצת - עולה סך ההוצאה עבור יישום המלצות הוועדה לכ-90 אחוזים מסך ההוצאה המומלצת. לצד זאת, מצוין בדו"ח כי הממשלה מתקדמת באיטיות ביישום המלצות אחרות, בעיקר בתחום הבריאות ובחיזוק מעמדם של עובדים עניים.

     

    בהמשך למאבק הציבורי בנושא קצבאות הנכות הוחלט על שינוי מדיניות, וסכום הקצבאות יועלה החל משנת 2018. הסכום המיועד למימוש המדיניות עד שנת 2021 הוא 4.2 מיליארד שקלים.

     

    לא מצמצמים פער מהעולם

    פריון העבודה בישראל נמדד כיחס בין סך התוצר המקומי לשעות העבודה במשק. נכון להיום הוא עומד רק על כ-76% מזה של ממוצע מדינות ה-OECD, ועל כ-64% בלבד מזה של מדינות ה-G7. על פי מרכז טאוב, נתון מטריד יותר הוא שלאורך השנים ישראל לא מצליחה לצמצם את הפערים, וצמיחת הפריון במדינה איטית בהשוואה למדינות מפותחות אחרות.

     

    במקביל, נתוני רמת הפריון הנמוכים שמוצגים בדו"ח לא עולים בקנה אחד עם דימוייה של ישראל כ"אומת הסטארטאפ". כאשר בוחנים את הענפים השונים במגזר העסקי מגלים כי רמות הפריון הנמוך מתעצמות אם מחריגים את תעשיות ההייטק.

     

    בעוד השכר של עובדים בענפי ההייטק בישראל גבוה גם ביחס למדינות עשירות ממנה, התמונה שונה בתכלית כאשר מתבוננים על השכר ביתר המגזר העסקי. כמו כן, הפערים בשכר בין ההייטק ליתר המגזר העסקי גבוהים באופן יוצא דופן בהשוואה ליתר מדינות ה-OECD.

     

    רמת המחירים המקומית

    מאז המחאה החברתית ב-2011 דובר רבות על יוקר המחיה בישראל מול רמת החיים הנמוכה. שני הנתונים משפיעים אחד על השני ומעצבים את חייהם של מרבית העובדים הישראלים. כאשר מתרגמים את רמת השכר הממוצעת למונחים של כוח קנייה במגזר הפרטי מתקבלת תמונה עגומה אף יותר בתרשים שייצר מרכז טאוב ניתן לראות כי ההכנסה השנתית של עובד ממוצע במונחי כוח קנייה נמוכה ממרבית מדינות ההשוואה, אפילו ממדינות עניות ממנה במונחי הכנסה במחירים שוטפים.

     (מקור: מרכז טאוב) (מקור: מרכז טאוב)
    (מקור: מרכז טאוב)

     (מקור: מרכז טאוב) (מקור: מרכז טאוב)
    (מקור: מרכז טאוב)

    ההסבר לפער בין הנתון היבש לתרגום כוח הקנייה נמצא ברמת המחירים הגבוהה של המשק. "ככלל, רמת המחירים במדינות עניות תהיה נמוכה יותר, ולכן ההכנסה לנפש במונחי כוח קנייה תהיה גבוהה מההכנסה בדולרים", מצוין בדו"ח. אותו יחס בא לידי ביטוי גם במדינות עשירות, שם ההכנסה במונחי כוח קנייה נופלת לרוב מההכנסה בדולרים מפני שמחירי הצריכה יקרים יותר.

     

    אלא שבישראל המצב הפוך. אף שההכנסה לנפש נמוכה, רמת המחירים גבוהה מאוד - ועל כן היא מורידה עוד יותר את ההכנסה, ובמונחי כוח קנייה היא נחשבת נמוכה בהרבה.

     

    מרכז טאוב טוען כי "דווקא מצבו הטוב של השוק תורם למעמדו החזק של השקל, ומהווה את הגורם המרכזי לרמת המחירים הגבוהה ביחס לחו"ל. ייסוף המטבע המקומי תורם לעליית רמת המחירים המקומיים במונחי מטבע חוץ, ולכן שער החליפין ממלא תפקיד מרכזי בהשוואות המחירים המוצגות".

     

    לפי הנתונים שמוצגים בדו"ח, "התלות בשער החליפין יוצרת מצב פרדוקסלי: כאשר מצב המשק משתפר - רמת המחירים המקומית מתייקרת ביחס לחו"ל, וכך גוברת התחושה כי יוקר המחיה בישראל מחמיר".

     

    מכך ניתן להסיק כי "רמת המחירים בישראל חורגת במובהק ממרבית המדינות בשתי תקופות המדידה (במהלך השנים 2000–2016 מול טווח השנים שבין 2007-1995), כאשר מביאים בחשבון שההכנסה לנפש במדינה נמוכה יחסית. המסקנה שעולה מכך היא שרמת המחירים הגבוהה בישראל אינה תופעה חדשה, ולא ניתן להסבירה רק באמצעות הייסוף של השנים האחרונות".

     

    בהכנת הידיעה השתתפו רותם אליזרע, שחר חי ואמיר אלון
    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "דו"ח טאוב: תוחלת החיים של הערבים נמוכה יותר, מהפכת הכיתות של בנט לא הושלמה"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים