"השממית": נסים אלוני יוצא ממרתפי הספרייה

אלה הסיפורים שכתב אדם צעיר ושאפתן, כך נראה, שהספיק מצד אחד לזלול כמות אדירה של טקסטים ספרותיים, ומצד שני לחוות על בשרו את החומרים שמהם נולדו הסיפורים הגדולים של המאה הקודמת. בגלל המקום הייחודי לנסים אלוני בזירת התיאטרון בחייו, התזוזות בין הצלחות וכישלונות, המוזרות והאקסטרווגנזה ביצירתו - מי שלא התוודע אליה בזמן אמת נתקל לרוב בשמו כיוצר כאילו נשכח, ביחס לדור הבא של מחזאים ישראלים. בעשור האחרון התיאטרון של אלוני שוב קיבל איזו עטיפה צעירה ולא שגרתית. בימים אלה, למשל, רץ המחזה הקברטי שלו 'נפוליון - חי או מת!' בתיאטרון החאן.

"השממית" מורכב מסיפורים שרובם התפרסמו בעיתונות ובכתבי עת, מסוף שנות ה-40, ולא קובצו בספר. עורכי הספר הדגישו בבחירת הסיפורים את העיסוק בעלילות ובדמויות שקשורות למלחמת העצמאות. אבל מידע יבש וכללי לגבי הספר עושה לו עוול. ספרות המלחמה הישראלית, ודאי של בני דורו של אלוני, נתפסת כחומר קריאה מעיק ומיושן. רצף סיפורי "השממית", עם קווי הדמיון הבלתי נמנעים לעולם הספרותי והחברתי שמתוכו הם בוקעים, מציגים דבר מעניין וייחודי, שקשור לעובדה שאלה הם סיפורים מוקדמים יחסית, באגף צדדי ביצירה של איש תיאטרון. אפשר לראות איך אלוני הולך ומגבש לאורכם סגנון ייחודי, עמידה מקורית מול המציאות שבה הוא חי, מול האופן שהוא עצמו כותב ספרות.

חומר טוב לשערורייה מירי רגבית, עילה לבג"צים, צנזורת סקנדל. "השממית"

התהליך הזה מגיע לשיאו בסיפור הנושא, הארוך והמרכזי בקובץ, 'השממית', שנכתב כנראה בשנות ה-60. מעין ניסוי ספרותי, שבכל זאת יוצר לרוב רושם הדוק ומוקפד. הנקודה הצבאית, ההשפעה הפסיכולוגית והפוליטית של המלחמה, נמצאות יחסית ברקע הדברים. גיבור הסיפור הוא ספרן שכונתי בן 50. איש עם עניבת פרפר. שיטוטיו ברחבי העיר, הזיכרון וההזיה מבוססים על צורת סיפור מוכרת: מהלך חשבון נפש סהרורי שהולך ומתפרע. עגנון, קפקא, א"ב יהושע - מי לא בעצם - שלחו גברים כביכול מהוגנים, מסודרים, למין מסע אל-אס-די ספרותי. יציאה מהכלים שמגלה לעצמם ולקורא שהאישיות היא לא יותר מעיסה צבעונית, חסרת צורה.

לאורך הקובץ, אלוני מתמקד בדמויות חיילים, גברים צעירים וצעירים לשעבר: בהווה המלחמה, בהפוגה בין הקרבות, אחרי מבצע צבאי, או שנים אחרי שכל אלה כביכול הסתיימו, אבל ממשיכים להתגלגל בזיכרון הפרטי, בהזיה הפרטית. הוא נשען על מסורת ספרותית מודרניסטית, פורקת עול, מאשימה, שקשורה למלחמות העולם וזוועותיהן. בניגוד למטען הכבד הזה, סיפור הנושא בקובץ נצמד לאזורים קומיים, קרקסיים, לפעמים מצחיקים ממש. 'השממית' מתאר חיים שהולכים ומתפרקים, אבל הוא בנוי כמעט כקומדיה חרמנית; מבצע צבאי מדומה, שבו הרודף רודף אחרי זנבו שלו. אישה אחרי אישה, מול עיניו או בעיני רוחו, נשים זרות ומוכרות נגלות לגיבור, מסחררות אותו. לעיתים הן חומקות מפניו, לרוב הוא חומק מפניהן. בהדרגה, הסיפור הולך ומתרחק מהקשר מציאותי. שיאיו הופכים לשירה ממש: "והוא אמנם הולך אחר האישה שרגליה בוהקות מולו כשני עמודי קטורת, והוא מספר לעיניו את סיפור ירכיה העירומות... הוא רואה את פרעות שערה על פני סדין צוחק באפלולית לבנבנה, ומפענח מילים סתומות... מילים של שלג וצבאים בעלי קרניים תמימות־למראה, וחוסם את צחקוקיה הבאים היישר מתוך טבורה".

בליל של סגנונות ורגשות - פיוט, קרקסיות גרוטסקית, טראומה נפשית וסלפסטיק קומי - הולך ומבעבע לאורך הסיפורים הקצרים והריאליסטיים יותר בקובץ. גם בהם מורגש הרצון להפוך דבר מוכר, שחוק, ממית על פניו - לדבר מסתורי ומתפרע. הדבר המאוס ביותר - המלחמה עצמה. הכורח לקחת חלק פעיל ומכריע בתופעה העל־זמנית הזאת: הרג, הישרדות, ניסיונות החלמה. היום, אין ספק שרבים מהסיפורים הללו היו חומר טוב לשערורייה מירי־רגבית, עילה לבג"צים, צנזורת סקנדל. אבל בשנות ה־50, ועוד קודם, בשנות המלחמה עצמה - אלוני פירסם (בין היתר) בעיתון הצבאי "במחנה" סיפורים מתריסים. האידיאל של "רעות" ואחוות לוחמים אפורה לא בדיוק מוצג כאן. דבר אחר קושר בין דמויות החיילים ובין הסיפורים: הגועל העמוק ממה שמחייב אנשים צעירים לבצע את פקודות הקרב שמוציאים המבוגרים והקובעים. ויותר מזה, התחושה שדבר מה גדול, עיוור, אלים - נכפה על החייל מבחוץ וגם מתוכו, מרקיד אותו כבובת תיאטרון.

ההתלהבות מהסיפורים הללו לא נובעת דווקא מאיזה יושר פוליטי שהם משקפים. אלוני - חייל וקצין באותה תקופה - לא היה היחיד שהביע עמדה כזאת,

 מתוך קבוצת ההשתייכות שלו עצמו. למעשה, הסיפורים המוקדמים גולשים פה ושם לרגעי פאתוס והטפה. ניכרת בהם שפה מתורגמת, ספרותית מאוד, שהמחבר מלביש על התרחשות מקומית. הסיפור "חלון מול חלון", למשל, משקף את המשיכה של אלוני לסמליות עזה, את ההיקסמות שלו מחומרים מלודרמטיים שהוא מנפח, צובע, מגזים (במקרה הזה, סיפור על פגישה אחרי המלחמה בין הגיבור, חייל לשעבר, פסנתרן חובב שידו נקטעה - לאהובתו, נערה תמימה שעובדת בזנות). ואולי זאת הנקודה: בעיני רוב הגיבורים והמספרים, דווקא החיים הרגילים, המהוגנים, בצד המלחמה, לפניה ואחריה, הם הקלישאה הגדולה, הגלויה הזולה, השקר "הנבזי".

מעניין לראות את התכונה המשותפת לרוב הדמויות - הרצון לפרוק עול, להרוס הכל - הופכת לטכניקה ספרותית כמעט משועשעת בסיפור הנושא. לקוקטייל של אימה ובידור, שירה גבוהה וטמטום אנושי, עצב עמוק וחזירות ילדותית. אם ישנם עכברים ספרותיים דוברי עברית, שמחפשים מציאות נשכחות, לא צפויות, במרתפי הספרייה - 'השממית' מיועד בדיוק להם.

"השממית", ניסים אלוני, כנרת-זמורה-ביתן, 304 עמודים 

הביקורת פורסמה ב"ידיעות אחרונות", מוסף "7 לילות".