שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    קסם שחור: הסופרת האפרו-אמריקנית שנמחקה מדפי ההיסטוריה
    היא שילבה פמיניזם עם מאבק בגזענות כשאף אחד לא היה מוכן לזה ומתה בעוני ואנונימיות. היום הרומן "עיניהם צופות באלוהים" הוא קלאסיקה אמריקנית שנלמדת בבתי הספר, אבל במשך חצי מאה אף אחד לא קרא את זורה ניל הרסטון. סיפורה של הכותבת החתרנית ביותר שאתם עוד לא מכירים

    "אני מרגישה שחורה במיוחד כשאני נזרקת אל מול רקע לבן בוהק. לדוגמה, בברנרד קולג'. 'על גדות מי ההדסון' אני מרגישה את השיוך הגזעי שלי. שם, בינות אלפי לבנים, אני סלע כהה שהגלים מתנפצים עליו ומציפים אותו, אבל בתוך כל זה, אני נשארת עצמי. כשהמים מכסים אותי, אני הנני; והשפל רק חושף ומגלה אותי שוב".

     

    בתיאור הזה משתמשת זורה ניל הרסטון כדי להסביר מה גורם לצבע העור שלה לקבל משמעות. היא כותבת את המילים האלה במאמר "ככה זה להיות אני השחורה" ב-1928. 85 שנה אחר כך, טוני מוריסון תעורר מהומה כשבריאיון אצל סטיבן קולבר היא תטען ש"אין דבר כזה גזע". אף שמוריסון בחרה לנסח את דבריה במידה מסוימת של התרסה שהצליחה לגרור כמה כותרות, האמירה שלה הייתה חלק מתפיסה מוכרת במאה ה-21 (שלסופרת זוכת הנובל והפוליצר היה חלק גדול בניסוחה), לפיה גזע הוא מושג חברתי – הבנייה שנוצרה על ידי השפה.

     

    "גיליתי שהעולם בידי החזקים, ולא משנה מה מידת הפיגמנטציה שלהם". זורה ניל הרסטון (Van Vechten Collection, Library of Congress) (Van Vechten Collection, Library of Congress)
    "גיליתי שהעולם בידי החזקים, ולא משנה מה מידת הפיגמנטציה שלהם". זורה ניל הרסטון(Van Vechten Collection, Library of Congress)

    להרסטון לעומתה, היה הרבה יותר קשה לטעון דברים כאלה בתחילת המאה הקודמת, כשהחוגים שהובילו את תנועת הזכויות לשחורים בארה"ב, לא היו מוכנים לשמוע אמירות שלא חרתו על דגלן את המאבק בגזע האחר, המדכא הלבן. "אינני משתייכת לעדת השחורים המתייפחים שמאמינים שהטבע עשה איתם עסקה מלוכלכת ואשר מרוכזים רק בזה", כותבת הרסטון באותו מאמר. "אף על פי שחיי הם מערבולת מסוכסכת, גיליתי שהעולם בידי החזקים, ולא משנה מה מידת הפיגמנטציה שלהם. לא, אני לא בוכה – אני עסוקה מדי בהשחזת סכין הצדפות שלי".

     

    והיא אכן השחיזה את הסכין ההוא, והפנתה אותו לא רק לעבר החזקים שבחרו לדכא אותה בשל צבע העור שלה, אלא גם לעבר אלה שעשו זאת בשל עובדת היותה אישה. הכנסת המאבק הפמיניסטי לזירה האפרו-אמריקנית הייתה כבר צעד ממש לא מקובל על החוגים האינטלקטואליים בתקופה שזכתה לכינוי "הרנסנס של הארלם". כך כתביה החתרניים של הרסטון נמחקו מדפי ההיסטוריה, נותרו ללא קהל קוראים כשהיא סיימה את חייה בעוני ואנונימיות, וחיכו שיגלו אותם מחדש חצי מאה מאוחר יותר, באקלים שבו הצליח אחד מהם – רומן שכעת רואה אור בעברית – להפוך לקנוני, כשהיום הוא נקרא בכל בית ספר תיכון בארה"ב.

     

    פמיניסטית שחורה, אנטי אייג'יסטית

    את "עיניהם צופות באלוהים" כתבה הרסטון לפני 80 שנה. נקודת הפתיחה של הרומן דומה לזו שבה היא התחילה את חייה. הרסטון נולדה ב-1891 ובשלב מוקדם עברה עם משפחתה לעיירה האפרו-אמריקנית הראשונה, איטנוויל פלורידה, בתקופת חוקי ג'ים קרואו, שהנהיגו תפיסה גזענית שסימנה את השחורים כ"נפרדים אך שווים" בימים שאחרי ביטול העבדות. הרומן מגולל את סיפור חייה של ג'ייני, שנולדה כתוצאה מאונס אימה השחורה על ידי המורה הלבן שלה בבית-הספר. שני הוריה הביולוגיים נעלמו והיא העבירה את ימי ילדותה בחצר המשפחה הלבנה שאצלה עבדה סבתה. בגיל שש היא מגלה שהיא שחורה לאחר שהיא מתבוננת בצילום שלה עם הילדים הלבנים של אותה המשפחה. "ואז הסתכלנו בתמונה והצביעו ואמרו איפה כל אחד בתמונה ובכלל לא נשארו עוד פרצופים בתמונה חוץ מילדה קטנה כזאתי ושחורה מאוד עם שיער ארוך שעמדה ליד אלינור. ושם אני הייתי צריכה להיות, אבל לא הצלחתי לזהות את הילדה הכהה הזאת שהיא אני. אז שאלתי אותם, 'איפה אני? אני לא רואה אותי בתמונה'".

     

    ג'ייני מתבגרת ונישאת במהלך חייה לשלושה גברים, עוברת בין מקומות שונים בארה"ב, כשלאורך הדרך היא אט-אט מגלה שביכולתה לכוון את המסלול שבו היא פוסעת על פי בחירותיה. היא לא מסתפקת בחיים שאליהם מייעדת אותה סביבתה ומתעקשת להשמיע, להרגיש ולהבין את רצונותיה. אלה מופיעים בכל פעם כהתגלות מפתיעה עבור הקורא, שנחשף לדמות מלאת תהפוכות, בעלילה לא צפויה כלל.

     

    טוני מוריסון אצל סטיבן קולבר - "אין דבר כזה גזע"

    טוני מוריסון אצל סטיבן קולבר - "אין דבר כזה גזע"

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    אף שהיא מעניקה לגיבורה שלה תפיסת עולם צרה מזו שהייתה לה, הרסטון דומה לג'ייני מהבחינה הזו. התכונה המהותית בסיפור חייה היא עצמאות המחשבה שלה, שאיפשרה לה לכתוב יצירות שהקדימו את זמנן בכל מובן. הביקורתיות הגדולה שבה ניחנה מנעה ממנה לכתוב דברים במטרה שיתקבלו.

     

    "הרסטון לא התאימה לתקופתה מכל מיני בחינות", מסבירה אפרת ירדאי, חוקרת ופעילה חברתית המתמקדת בשדה הזהות האתיופית בארץ, שכתבה לרומן אחרית דבר. "בעיקר מבחינת מקומה של האישה והתפקיד שלה. הכל היה אז מגויס לכיוון המאבק בגזענות ולא דיברו על נשים בכלל. עשו סדרי עדיפויות". אף שהתנועה הפמיניסטית האמריקנית של שנות ה-60 צמחה מתנועת ההתנגדות לגזענות, ההפרדה בין המאבקים בימיה של הרסטון, כשברקע תקופת השפל הכלכלי בארה"ב, הייתה מוחלטת. "היה פחות מקום לנושאים האלה אז. נשים שחורות לחמו נגד אלימות, לינצ'ים והסתה".

     

    הרסטון בחרה לשלב את תפיסת עולמה במסגרת רומן שאופיו לא מחאתי. העלילה משרטטת את מסעה של הגיבורה למציאת מקומה וקולה. השאלות שג'ייני מפנה כלפי העולם לא נטועות רק בדינמיקה של מאבק, ופעמים רבות היא תוהה על עניינים חוצי גזע ומגדר כמו אהבה. "הרסטון פתאום באה והיא כותבת על דברים שהם בכלל לא ברוח הרטוריקה הלוחמנית בגזענות", מדגישה ירדאי ולצד זאת מזכירה שהאג'נדה שהסופרת שאפה לקדם נכנסת ליצירה בין השורות, מבלי התחושה שמדובר בטקסט מגויס.

     

    לצד המבט שהיא מפנה אל מקומם של שחורים ונשים בחברה, הרסטון הכניסה לספר לא מעט סוגיות שיכולות להיתפס כשנויות במחלוקת גם היום, בהן גזענות פנים-אפרו-אמריקנית והבחירה שלא להוליד ילדים. אין שום שלב בספר שבו הגיבורה נכנסת להיריון והנושא הזה לא מוזכר פעם אחת לאורך הרומן. גם להרסטון עצמה לא היו ילדים. "לכתוב סיפור חיים שלם של אישה בלי להתייחס לאימהות זה כמעט בלתי נתפס", מבהירה ירדאי. "גם הביקורת על גזענות בתוך הקהילה השחורה – היום מדברים על ההפנמה של זה, איך מנהיגי המאבק לזכויות אדם העדיפו את הנשים השחורות הבהירות. זה דיון שלא היו מוכנים אליו אז בכלל".

     

    הרקדנית והזמרת ג'וזפין בייקר, 1920. חלק מ"הרנסאנס של הארלם" (צילום: gettyimages) (צילום: gettyimages)
    הרקדנית והזמרת ג'וזפין בייקר, 1920. חלק מ"הרנסאנס של הארלם"(צילום: gettyimages)

    עניין נוסף שהבדיל את הרסטון מהחוגים הפוליטיים-אינטלקטואלים של אותה תקופה קשור ברקע שלה. היא הייתה בת למשפחה בת שמונה ילדים. אימה מתה כשהייתה צעירה ולאחר שנים של עבודת כפיים, ללא רכוש או כסף, הרסטון הצליחה להגיע לאוניברסיטת הווארד ולברנארד קולג'. בדומה לכמה מהתפיסות שהיא מביעה בכתביה, הנקודה הזו גם מפרקת חלק מהאופוזיציות הבינאריות שעמדו בבסיס המחשבה באותה התקופה, וקשרו בין מעמד וכסף ליכולות אינטלקטואליות.

     

    "שלחו אותה מהבית בגיל תשע לבית ספר שלא היה כסף לשלם עליו, וכך יצא שהיא לא קיבלה חינוך מלא", מספרת מתרגמת הרומן, רעות בן-יעקב. "מאוחר יותר, כדי להתקבל לאוניברסיטה, היו חוקים שאפשרו השלמת תיכון והיא שיקרה לגבי הגיל שלה כדי שיאפשרו לה את זה – הורידה לעצמה עשר שנים". כך נותרה הרסטון כל חייה עם גיל מזויף, לאחר שכשהייתה בת 26 היא טענה שהיא בת 16.

     

    גם ב"עיניהם צופות באלוהים" הרסטון נוגעת בסוגיית הגיל. טי-קייק, בן הזוג השלישי של ג'ייני, צעיר ממנה. רק אותו היא באמת מצליחה לאהוב ובשלב די מאוחר בחייה הוא אומר לה: "את כמו ילדונת קטנטנה כל הזמן. אלוהים עשה ככה שאת קודם חיית את השנים הזקנות שלך עם מישהו אחר ושמרת את השנים של הנעורים שלך בשביל לחיות איתי". בן-יעקב מוצאת במקום הזה עוד זווית חתרנית וייחודית לכתיבתה של הרסטון. "הגיל ברומן הוא נון אישיו. יש בהרסטון משהו אנטי-אייג'יסטי לפני שבכלל מישהו חשב על זה", היא מסבירה. "האופן בו שופטים את ג'ייני במהלך הרומן – הקשר בין נשיות וגיל, התוקף שיש לנשיות ומיניות – הרסטון מפרקת את זה לגמרי. זה מאוד מוקדם. דגם הפמיניזם שהיא מציעה דומה לכאלה שמדברים עליהם היום".

     

    המוזיקה של הדיבור האפרו-אמריקני

    לדברי בן-יעקב, הספר לא תורגם עד עכשיו לעברית בגלל השימוש שהוא עושה באנגלית. "הילית חמו-מאיר, עורכת 'הכורסא', שבה יצא הספר, פנתה אלי כי ראתה שתרגמתי את המאמר של הרסטון שצירפנו אליו, 'ככה זה להיות אני השחורה'. היא שאלה על 'עיניהם צופות באלוהים' ואמרתי לה שזה לא תרגים". חלקים נרחבים מהרומן, בהם שיחות בין הדמויות השחורות, כתובים באנגלית מדוברת של אפרו-אמריקנים, שמוגדרת כדיאלקט נבדל. הייצוג הזה היה צד נוסף לדחיית הספר באותה התקופה, כשבעיני רבים הוא הנציח סטריאוטיפים שמנהיגי המאבק התכחשו להם.

     

    לאחר שהשתכנעה לנסות, בן-יעקב הצליחה לחשוב קודם כל על הדברים שהיא לא רוצה בתרגום שלה. "חשבתי שלכתוב את כל קיצורי וחיבורי המילים זה לא יעבוד, לכתוב בתעתיק, בז'רגון שאין בעברית יהיה לא ברור, ולהשתמש בסלנג שכבר קיים בעברית זה לא מתאים". בסופו של דבר ההבדל שיש במקור בין השפה החיצונית שבה הסיפור מסופר ובין השפה המדוברת עזרה לה לעשות מעין אדפטציה של המערכת הזו לעברית. "בחרתי לתת להם שפה מאוד יומיומית, כמו שאנחנו מדברים, כשלעתים רחוקות יש גם טעויות. היה לי חשוב לא להנמיך יותר מדי. התחושה היא שמדובר באנשים שכנראה לא למדו לקרוא ולכתוב. את השפה שלהם הם חושבים בתמונות, בציורים - זה מאוד חזק ברומן. לא הייתה אפשרות לייצר שפה מדוברת שתיתן את המנגינה שיש לדברים כמו שזה במקור ומצד שני יש אופי מסוים של דיבור שניסיתי להעניק להם".

     

    הורידה את הגיל בעשר שנים כדי להתקבל לבית ספר ונשארה איתו כל החיים (צילום: gettyimages) (צילום: gettyimages)
    הורידה את הגיל בעשר שנים כדי להתקבל לבית ספר ונשארה איתו כל החיים(צילום: gettyimages)

    המתח בין שפת השיחות וזו שבה מובא הסיפור, מורגש לכל אורך הרומן. נקודת המבט חיצונית לכל הסיטואציות ובכל פעם מתמקדת בתודעה אחרת. בן-יעקב מתארת את השימוש של הרסטון במבנה הזה כגאוני, כשלתחושתה השפה התקינה והלבנה בהדרגה זולגת, משתבשת ומתערבבת בשפה המדוברת השחורה, באופן עדין, שהקורא כמעט ולא שם לב אליו.

     

    נקודת התצפית הייתה מהותית עבור הרסטון. לצד יצירתה הספרותית היא הייתה אנתרופולוגית שהתלבטה כיצד עליה להיות עדה מול מושא המחקר שלה. "מהבחינה הזו ביצירה הספרותית היא קצת נפלה בין הכיסאות – כי לא ידעו איך לאכול את זה", מאירה ירדאי. "יש בספר התמחות בכתיבה של השפה המקומית. כשקראתי את זה באנגלית, הייתי צריכה לקרוא בקול חצי מהדיאלוגים, כדי להבין את הקיצורים ולהרגיש את המוזיקה".

     

    מצד אחד אנתרופולוגית ומצד שני סופרת - "נפלה בין הכיסאות". אפרת ירדאי ()
    מצד אחד אנתרופולוגית ומצד שני סופרת - "נפלה בין הכיסאות". אפרת ירדאי

    מלבד סיפורת ותיאוריה, הרסטון כתבה גם מחזות ומסות. הספרות האמריקנית ממשיכה לגלות אותה היום, 60 שנה לאחר מותה. בשבוע שעבר הודיעה הוצאת "הארפר קולינס" שבמאי יתפרסם ספר של הסופרת שעוד לא ראה אור, המבוסס על סדרת ריאיונות שהיא קיימה ב-1931 עם אדם בשם קוג'ו לואיס - בן 90, שהגיע ליבשת במשלוח העבדים האחרון מאפריקה. "ההתייחסות שלה למושא היצירה לחלוטין הקדים את זמנו", מסבירה בן-יעקב. "יש מקבילות לספרות כזו, אבל דיקנס למשל לא כותב על בני מעמדו והרסטון כותבת על האנשים שלה ועל המקום שממנו היא באה. הקהל הרחב לא היה מוכן לקרוא אותה באותו הזמן כסופרת עדה או מספרת סיפורים ובתוך הקהילה שלה היא נחשבה מורדת, כזו שלא מייצגת טוב ולא עוזרת בקידום המטרות".

     

    שקר הייצוג

    מי שהפיחה חיים ביצירתה של הרסטון לאחר שננטשה, הידרדרה לעוני ומתה במוסד סיעודי ב-1960, הייתה הסופרת האפרו-אמריקנית אליס ווקר. ב-1975 היא נתקלה באחת מיצירותיה ופרסמה את המאמר "In Search for Zora Neale Hurston", שבו הציפה מחדש את הכתבים שנמחקו מדפי ההיסטוריה. ירדאי מספרת שאת הרסטון היא הכירה דרך קריאתה את ווקר או סופרות אחרות כמו זיידי סמית, שהגדירה את "עיניהם צופות באלוהים" בתור אחד הרומנים הגדולים ביותר במאה ה-20. "באוניברסיטאות בארץ הרסטון עוד לא נקראת יותר מדי אבל בארה"ב הרומן הפך לקלאסיקה. מלמדים אותו בשיעורי ספרות בתיכון, בחוגים למגדר, ובמחקר פוסט-קולוניאלי".

     

    אליס ווקר מדברת על "עיניהם צופות באלוהים"

     

    "יש כל כך הרבה דברים שאנחנו לא יודעים עליהם מהתקופה הזאת", ממשיכה ירדאי. "דברים לא נגישים כי אנשים התעסקו אז במטרות שהיו נראות להם חשובות יותר מלספר את הסיפור האישי. ככה זה כשאתה מנהל מאבק אידיאולוגי", היא טוענת ומסבירה שאת המאבק שלה היא דווקא מנסה לקדם באמצעות סיפורים אישיים, קצת כמו הרסטון. "אני נותנת הרצאות לפעמים לגבי העלייה מאתיופיה והסיפור הזה מוכר בצורה מאוד חלקית ונוטה לכיוון זה שמדינת ישראל הצילה את האתיופים. בהרצאה שלי אני מספרת על 'מבצע משה' בעשר דקות האחרונות של ההרצאה. 40 דקות לפני כן אני מספרת על ההיסטוריה של אבא שלי".

     

    מעריצה. זיידי סמית (צילום: gettyimages) (צילום: gettyimages)
    מעריצה. זיידי סמית(צילום: gettyimages)

    מבחינת סוג השיח הזה, שירדאי הייתה רוצה לקדם, היא רואה חשיבות גדולה ביציאת הרומן של הרסטון בעברית. "הספר הזה נוגע

     בשאלות של ייצוג, שלצערי הן עדיין מאוד רלוונטיות. הכוח של מי שמדבר ומי שנמצא על הבמה מרוכז במקום אחד. יש רמות שונות של ייצוגים, מהספרות, עד סדרות טלוויזיה, פרסומות או פאנלים. עכשיו זה נהיה כמו בדיחה כזו: יהודי נוצרי ומוסלמי יושבים בפאנל, כי צריך למלא כמה כביכול-ייצוגים. אבל בסוף זה מזויף. למשל על כובע האתיופית יכולים בכל פעם להזמין אותי ואני באמת מגיעה להרבה פאנלים. בסוף זה תמיד אותם האנשים שמגיעים למקומות האלה, שבונים ויוצקים תוכן. ראש המחלקה הוא אותו ראש מחלקה והסגל הוא אותו סגל. זה עושה אשליה של כאילו ייצוג, אבל מי שמחזיק בכוח באמת לא תמיד נמצא על הבמה. לפעמים לא מכירים אותו, אבל הוא מחליט מה ילמדו בכיתה".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "קסם שחור: הסופרת האפרו-אמריקנית שנמחקה מדפי ההיסטוריה"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    Van Vechten Collection, Library of Congress
    זורה ניל הרסטון. הקדימה את זמנה מהמון בחינות
    Van Vechten Collection, Library of Congress
    7 לילות
    מומלצים