שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    השנה של #MeToo, ולאן אנחנו הולכות מפה?
    שנת 2017 תיזכר יותר מכל כשנת ה-#MeToo - השנה שבה קמו נשים ואמרו "גם אני", אך למעשה העבירו את המסר "לא עוד". נועה בנוש בדקה האם נרגיש את השפעת הקמפיין מעבר לשנה הנוכחית, או שמא מדובר במגמה חולפת שתעלם מן העולם

    שנת 2017 תיזכר יותר מכל כשנת ה-#MeToo - השנה שבה קמו נשים ואמרו "גם אני", אך למעשה העבירו את המסר "לא עוד". מה שהחל כתחקיר של עיתון ה"ניו יורק טיימס" שחשף עשרות תקיפות מיניות של שחקניות ידועות בהוליווד על ידי המפיק הארווי ויינשטיין, המשיך בקריאתה של השחקנית אליסה מילאנו לנשים לשתף בטוויטר את העובדה שהוטרדו או הותקפו, והוביל לנהר שוצף וקוצף של עדויות ספונטניות של נשים מכל קצוות העולם ובכל סוגי המדיה, עד שמהר מאוד הסכר נפרץ ואיש לא נותר יבש.

     

    אחד-אחד נותצו האלילים, וללא הינד עפעף נשחטו פרות קדושות. לאחר שלויינשטיין הצטרפו גיבורי תרבות כגון קווין ספייסי, לואי סי.קיי, דסטין הופמן ואחרים, ואף בארץ קמו עיתונאיות ושחקניות שהיפנו אצבע מאשימה אל ראשי התעשייה המקומית, הדרך אל מחוץ לתעשיית הבידור היתה קצרה. היא היתה רצופה בנשים מוערכות שנתנו לשאר הנשים את חותמת ההכשר לשתף ולחשוף כי הטרדות קורות בכל מקום ובכל מקום עבודה. שהן אינן נחלתן הבלעדית של הידועניות, ואינן מוגבלות לתעשייה כזו או אחרת. הן מהוות את מציאות חייה של כל אישה באשר היא אישה.

    2017 היא יותר מכל שנת ה-#MeToo (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
    2017 היא יותר מכל שנת ה-#MeToo(צילום: shutterstock)
     

    לכל הנשים ששיתפו, בין אם מדובר באישה פרטית המשתפת את המשפחה והחברים, ובין אם באישיות ידועה המשתפת את התקשורת והציבור הרחב, מכנה משותף אחד: כולן נפגעו מינית. כולנו עוברות את זה, אחת מתוך אחת. ויחד עם ההכרה הציבורית בכך שזה קורה לכולנו, מגיעה גם ההבנה שזו לא אשמתנו, שמקור ההטרדה אינו במשהו שאישה אחת עשתה, אמרה או לבשה, כי לא יתכן שכולנו עושות משהו לא בסדר. זה קורה לכולנו מתוקף היותנו נשים.

     

    חיפוש האשמים, אם כן, החל במעבר איטי מהנפגע אל הפוגע, ועורר פאניקה חסרת אחיזה ממשית בקרב גברים. פאניקה שניתן לזהותה במשפטים כגון "כבר אי אפשר להתחיל עם נשים בלי להיחשב כמטריד", שמתעלמים מהעובדה שהגבול בין התחלה להטרדה הוא כלל אינו דק, ומנסים להחזיר את האשמה לרשות הנשים.

     

    אפרת אנזל על הטרדות מיניות    (צילום: אלי סגל)

    אפרת אנזל על הטרדות מיניות    (צילום: אלי סגל)

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    מה הופך אדם למטריד מינית?

    יש שחיפשו את האשם באמצעות מניעים פסיכולוגיסטיים כדי להסביר מה גורם לאדם מסוים להטריד אחרים. ניתן למצוא מחקרים מרתקים שנעשו במהלך העשורים האחרונים, ובחנו במה נבדלת אישיותו של המטריד מאישיותו של גבר "רגיל". כך למשל, בסדרת מחקרים שערך פסיכולוג אמריקאי בשם Pryor, נמצאו שלושה משתנים שמעלים את הסבירות של גבר להטריד מינית: חוסר אמפתיה, אמונה בתפקידי מגדר מסורתיים ונטייה לדומיננטיות וסמכותיות.

     

    בנוסף לכך, קבע החוקר, למרכיבי הסביבה יש השפעה על הנטייה להטריד, כך שכשגברים בעלי מרכיבים אישיותיים אלה נמצאים בסיטואציות שמאפשרות להם להטריד מבלי שיצטרכו לשלם על כך את המחיר, הם יעשו זאת. מחקרים אחרים מנסים להסביר את ההטרדות דרך מיקומם של גברים בעמדות כוח ושליטה, כמו מחקר שמצא שלאנשים הממונים כמנהיגים יש סיכוי גבוה יותר לחשוב שהכפופים להם מעוניינים בהם מינית, על אף שהדבר רחוק מהמציאות.

     

    הבעיה במחקרים מסוג זה היא שהם מפנים את הזרקור אל הפרט. בכך הם פוטרים את החברה מן האחריות לקיומה של תופעת ההטרדות המיניות, וכפועל יוצא גם מן האחריות לתיקונה. "היותו של אדם מטריד מינית, במידה רבה, אינה תוצר של נתון ביולוגי או פסיכולוגי גרידא, אלא חלק מתופעה חברתית רחבה", אומרת ד"ר שלומית ליר, חוקרת מגדר באוניברסיטת ברנדייס בארצות הברית.

    נשות השנה של TIME הן הנשים שלקחו חלק בקמפיין #metoo ()
    נשות השנה של TIME הן הנשים שלקחו חלק בקמפיין #metoo
     

    "סימון דה בובואר אומרת 'אישה לא נולדת אישה. היא נעשית אישה', וזה נכון גם לגבי גברים", היא מסבירה. "תרבות האונס, המתבטאת בישראל בסרטים כמו 'מציצים', במוזיקה כמו 'כשאת אומרת לא למה את מתכוונת', ובשלל בפרסומות שבהן נשים מוחפצות ומופיעות על תקן של אובייקט למבט, ייצרה תפיסה של נשיות פסיבית ומיניות גברית אגרסיבית וחוצה גבולות. הבניות חברתיות ומסרים תקשורתיים מעניקים במקרים רבים סוג של לגיטימציה לתפיסה של מיניות ככוח המופעל על נשים, גם ללא הסכמתן. עד לא מכבר, המושג 'שיח חדר המלתחה של גברים' נועד לציין מקום שבו התרברבות על התנהגות מינית כוחנית ויחס מחפיר כלפי נשים נחשבו לדבר מקובל ומובן מאליו".

     

    אלון קסטיאל וספירלת השתיקה

    על אף חשיבותו הרבה של קמפיין #MeToo בחשיפת היקף תופעת ההטרדות המיניות, המסר החשוב ביותר שהוא מעביר נוגע להסרת מעטה השתיקה ולשבירת מעגל ההשתקה. השנה הקודמת הסתיימה בסימן פרשת אלון קסטיאל, שבה נחשפו בזו אחר זו, בשם מלא ובפנים גלויות, נשים שסיפרו בקול רם את אשר נעשה להן, ובכך העבירו את המסר שהבושה היא מנת חלקו של הפוגע ולא של הנפגע. השנה הנוכחית, במובן זה, המשיכה מאותה נקודה, והמאורעות בהם חזינו לא היו מתאפשרים לולא הותר כבר, בידיהן של אותן חלוצות, קשר השתיקה ההיסטורי.

     

    "לוקח לנשים זמן לאזור אומץ, להפר שתיקה ולספר מה קרה להן", מציינת ד"ר ליר. "יש מושג שנקרא 'ספירלת השתיקה' - את לא מדברת על מה שחווית כי את חושבת שזה עבר רק עליך. התחושה היא שהדיבור על מה שקרה עלול להוציא אותך ממעגל השייכות, בנוסף לכך שאת מסכנת את מעמדך, בעבודה למשל. זה לא פשוט להשמיע קול ויש מחיר להשמעת הקול. לכן, במקרים רבים, נשים נדרשות למרחב שייכות אלטרנטיבי המעניק להן תחושת ביטחון שמאפשרת להן ולבוא ולהגיד מה קרה. אנחנו נמצאות כעת בגל של נשים שהרשו לעצמן להפר את השתיקה, וכל אחת שמפרה את השתיקה נותנת אומץ לנשים נוספות להשמיע את קולן".

    אלון קסטיאל. כנראה שזה יסתיים ללא אישום אחד באונס (צילום: מוטי קמחי) (צילום: מוטי קמחי)
    אלון קסטיאל. כנראה שזה יסתיים ללא אישום אחד באונס(צילום: מוטי קמחי)
     

    קמפיין #MeToo ללא ספק יכנס לדפי ההיסטוריה כרגע מכונן במאבק הפמיניסטי. בינתיים הוא כבר זכה בתואר "איש השנה" של מגזין טיים. אך האם נרגיש את השפעתו מעבר לשנה הנוכחית? האם הוא מבשר על מהפכה, על שינוי מרחיק לכת בעל השלכות מטיבות על חייהן של נשים, או שמא מדובר במגמה חולפת שתעלם מן העולם? אם השנה הקודמת הסתיימה בפרשת קסטיאל, הרי שגם זו הנוכחית, אלא שבכל הנוגע לפרשה הזאת לפחות, נראה שעשינו צעד גדול אחורה. מה שהחל בקול תרועה רם עם 15 מתלוננות כלפי קסטיאל, עתיד להסתיים בשקט-בשקט, בחדרי החדרים של הפרקליטות, בעסקת טיעון הכוללת רק ארבע מהמתלוננות, ואינה כוללת אפילו אישום אחד באונס.

     

    אז אם היתה לנו אשליה לרגע קט כי קמפיין #MeToo מסמן שינוי חברתי עמוק בכל הנוגע ליחס כלפי פגיעות מיניות בנשים, הרי שהתבדינו, וגילינו שבכל הנוגע לטיפולה של מערכת החוק בנושא, לא חל אף שינוי מינורי. טיפולה של מערכת המשפט בנושא מעורר דאגה, שכן ניכר שאין באפשרותה לתת תמיכה ממסדית לשינויים שהיינו עדות להם השנה, כך שנראה כי נשים תאלצנה להמשיך לחצוב בסלע הפטריארכיה בדם וביזע, עד אשר התפישות המנחות את פעילות המוסדות האמונים על שמירת החוק יעמדו בהלימה לרוחות השינוי.

     

    כישלונן המהדהד של הרשויות

    ד"ר אורית קמיר, מרצה למשפטים והראש האקדמי של המרכז הישראלי לכבוד האדם, ומי שיזמה וניסחה את החוק למניעת הטרדה מינית בישראל, מצביעה על הכישלון של אכיפת החוק: "אילו רשויות אכיפת החוק טיפלו כהלכה בתלונות על הטרדות מיניות, אזי כל אישה או גבר היו יכולים לזהות הטרדות אסורות, להתלונן עליהן ולקבל מענה. העובדה שכל כך הרבה נשים בוחרות לספר על הטרדות מיניות שחוו בכלים חוץ-משפטיים, מעידה על כך שהגופים הממונים על אכיפת החוק אינם משכילים להמציא פתרונות המניחים את דעת הציבור.

     

    "כישלונן המהדהד של רשויות אכיפת החוק ליישם את החוק באופן שייטע בנפגעות עבירות מין תחושת אמון ובטחון, הוא שדוחף נשים לפרסם פגיעות מיניות ברשתות החברתיות במקום לפנות להליכים משפטיים. מה שצריך לעשות זה לכוון את המחאה הציבורית לרשויות המגוונות האחראיות על אכיפת החוק: מעסיקים, ממונות על הטרדה מינית במקומות עבודה, בתי דין לעבודה, בתי משפט, משטרה ופרקליטויות. כל הרשויות הללו חייבות להתעורר, לקבל אחריות על כישלונן ולהשתפר".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: shutterstock
    2017 היא השנה שבה נשים העבירו את המסר של "לא עוד"
    צילום: shutterstock
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים