התאיידות השרירים: לאן נעלם האתלט הצבר?

די במבט חטוף ומהיר בטבלת שיאי ישראל לגברים באתלטיקה כדי לגלות את העובדה הבולטת: רק חמישה צברים מחזיקים בשיאים לאומיים, מתוך עשרים (!) מקצועות אולימפיים. כל יתר השיאים שייכים לעלייה ארצה - מברית המועצות לשעבר ומאתיופיה, וכן לדונלד סנפורד וחנה מיננקו שנישאו לישראלים. הכול בשלושת העשורים האחרונים.

האם זה מסביר את היכולות הפיזיולוגיות הבעייתיות של בני הארץ, גם בענפים כמו כדורגל וכדורסל? האם זה מוכיח שמהירות, זריזות ופיזיות הן אבני היסוד בארגז הכלים של כוכבים אמיתיים? או שזה מתקשר לחוסר המוכנות של הישראלי לעסוק בענף כה תובעני כאתלטיקה?

צריך להקדים ולומר שכמעט אין מי שלא מברך על העלייה ארצה, ולא רק בתחום הספורט. מצד שני, נותר לתהות מדוע הצברים ברוב מקצועות האתלטיקה נמצאים הרחק מאחורי העולים.

ברור שישנם חילוקי דעות. כך, למשל, ד"ר יואב מקל, פיזיולוג מאמץ במכללה האקדמית במכון וינגייט, טוען הסיבה לא אמורה להיות בתחום התכונות הפיזיות. "אני חושב שזו בעיקר תרבות הספורט של העולים לעומת בני הארץ", אומר ד"ר מקל, שהיה בעצמו אלוף הארץ בריצת 400 מ' בשנות ה-80.

הוא סבור כי ההבדלים הגנטיים המשפיעים יותר הם בין בני העדה האתיופית לילידי הארץ בתחום הריצות הארוכות. "אורח החיים של האתיופים בכלל, לא רק אלו שעלו ארצה, גורם להם לעבוד קשה בכל תחום. והעיקר, הם גדלו בתנאי גובה המפתחים את הכדוריות האדומות בדם, דבר המשנה את מבנה הלב-ריאה שבנוי קצת אחרת. אצלם זו הגנטיקה וגם הסביבה".

אסתר רוט שחמורוב. הייתה עילוי יחיד ומיוחד(צילום: יעקב סער, לע"מ)

סוציולוג הספורט ד"ר עידו נבו, גם הוא מהמכללה האקדמית בווינגייט, מסכים עם מקל ומשלב בין הסיבות לפיגור את הגנטיקה והיסודות. "אחת הבעיות הגדולות, אולי הגדולה ביותר, היא מיעוט השעות שבני הנוער עוסקים בספורט ובבתי הספר בפרט. מדובר בבניית יסודות של ספורטאי. האתלטים מעטים, ואתלטיקה היא הרי המקבילה לכדורגל בכל מדינה. זו גם התרבות של המדינה. הישראלי ידוע כמי שאינו אוהב לעבוד קשה, וכדי לייצר את אתלטים, עם השתקפות לענפי ספורט אחרים, דרושה עבודה סזיפית", אומר ד"ר נבו.

"אתן לך סיפור קטן, שממחיש את בעיית התכונות. לפני כמה שנים שיחק בליגה הבכירה שחקן ניגרי בינוני בשם אוגובונה (משחק גם היום בליגות הנמוכות, א.פ), ואחרי אחד השערים שלו הוא כל כך שמח עד שהתיישב על גג של האמבולנס שחנה במקום. השחקנים האחרים ניסו להצטרף אליו, אבל אף אחד לא היה מסוגל לעלות על האמבולנס. לא היו להם את התכונות לכך. אין היום הרבה שחקנים שעושים סלטות באוויר כביטוי שמחה אחרי שער כמו שעשה בזמנו חיים רביבו. היכולת הזאת משדרגת את תכונות הכדורגלן וזה יבוא לידי ביטוי בביצועים מקצועיים", הוא מוסיף.

אישית, מתוך מעקב של עשרות שנים אחרי ספורטאים ישראליים, אני דווקא סבור שהישראלי הצבר נחות יחסית. ישנם כמה אתלטים טובים שנולדו כאן, אבל לא ברמות הגבוהות. אסתר רוט שחמורוב, עילוי בתקופתה, הייתה עותק יחיד ומיוחד שכבר למעלה מארבעה עשורים וחצי לא נמצא תחליף שיתקרב לרמתה.

אלכס אברבוך. העלייה מבריה"מ שמה את ישראל על המפה במגוון תחומים(צילום: אורן אהרוני)

מדליות עולמיות ויבשתיות באתלטיקה? אלכס אברבוך עלה מרוסיה וזכה בשלוש אליפויות אירופה, דני קרסנוב שהיה האתלט-גבר הישראלי הראשון בגמר אולימפי עלה מרוסיה, דונלד סנפורד הוא אמריקאי שהתחתן עם הישראלית דניאל דקל ונקשר מאוד לארץ, אבל יש לו מבנה גוף של אפרו-אמריקאי. שלא לדבר על המסלול שעבר ברמות הגבוהות בארצות הברית.

פרופ' דני נמט, אלוף ישראל בהדיפת כדור ברזל בעבר וכיום סגן מנהל בית החולים מאיר בכפר סבא, סבור שאמנם יש הבדלים גנטיים בין ספורטאים אירופיים לישראלים, אלא שהדבר "לא היה אמור לגרום להרמת ידיים וביטול הסיכויי להתמודדות, אם שאר התנאים במעטפת ובמערכת היו מתקיימים". הוא מפרט - "אני מתכוון לעבודה, לאופי, למאמנים וליכולת לזהות ולגלות אתלטים וספורטאים בעלי פוטנציאל גבוה".

"בעיות במעטפת". פרופסור דני נמט(צילום: רמי זרנגר)

אתה מאמין ברצינות שאפשר יהיה לגלות בארץ כישרון ברמת הפוטנציאל של אסתר רוט שחמורוב?

"יותר מזה. ייתכן שמסתובב בינינו פוטנציאל כמוה, אבל הוא לא יגיע לאתלטיקה ולספורט בכלל כי אין מי שיזהה אותו. מערכת החינוך לא ערוכה לגלות את הספורטאים הנכונים כמו בארצות ספורט מובילות. ואם מישהו מרגיש שביכולתו להיות אתלט גדול, לא בטוח שירצה להגיע לאתלטיקה מכיוון שההשקעה עצומה והתמורה החומרית מעטה. רבים לא מסוגלים להבין כמה מאמץ ועבודה קשה צריך בחור כמו אמרי פרסיאדו להשקיע כדי לרוץ 100 מ' ב-10.38 שניות. הרבה כישרונות פוטנציאליים מעדיפים קריירות שיש בהן כסף גדול ופחות מאמץ פיזי. בכלל, אנחנו נמצאים במקום נמוך במיוחד בעולם מבחינת השקעת בתי הספר בספורט".

על חנה מיננקו אומר ד"ר יואב מקל: "היתרון שלה הוא ברמת העבודה, המשמעת העצמית והטכניקה, יותר מאשר המבנה הפיזי". כאן אני ממש לא מסכים אתו. איפה תראו ישראלית בגובה 1.79 מ', מהירה וחזקה כל כך? נכון שבלי משמעת ובעיקר יסודות העבודה שלה היא לא הייתה מגיעה לצמרת העולמית, אבל היא לא הייתה עושה זאת גם בלי מבנה גופני מרשים. לא פלא שקידמה את שיא הקפיצה במשולשת בקרוב לשני מטרים.

חנה מיננקו. אין צבריות כמוה(צילום: אורן אהרוני)

ד"ר מקל נאות להסכים רק ש"קל יותר למצוא מובחרים מתוך 200 מיליון בברית המועצות לשעבר, מאשר מ-8 מיליון". צודק, אבל מה עם איסלנד ש-350 אלף תושבים מביאים לה לא מעט תוצאות מעולות? היכולת באתלטיקה זולגת שם לכדורגל המצוין.

גם פרופ' נמט וד"ר מקל מסכימים שמדינה בלי אתלטיקה או נתונים אתלטיים של ספורטאיה תתקשה להצליח, כהשלכה מכך, גם בכדורגל. נמט מספר על ביקור שלו במנצ'סטר יונייטד: "ראיתי איך עובדים שם עם הקבוצות הצעירות ואיך השחקנים מתנהגים. הם מודעים מגיל צעיר להרגלי התזונה הנחוצים, לשינה, ליכולת לתת הכל באימונים. כשהשחקנים האלה יורדים מהאוטובוס, קשה לראות אצלם חיוך. הכל מרוכז סביב העבודה במגרש. אצלנו השחקנים עובדים פחות ומתאמנים פחות".

אמרי פרסיאדו לצד דונלד סנפורד(צילום: אורן אהרוני)

כשאבי כהן ז"ל הגיע לליברפול, הוא נשאל איך נקלט שם ומה חווה באימונים הראשונים שלו. הוא סיפר שאחרי כל אימון בשבועיים הראשונים נהג להקיא. הוא פשוט לא היה רגיל להתאמן ברמות האלה. אחר כך הסתגל. שחקנים שמאוד הצליחו יחסית כמו איל ברקוביץ', חיים רביבו יוסי בניון, חיפו על נחיתות גופנית כביכול בגאוניות במשחק. היה גם את המקרה של טל בן חיים (הבלם) שעבד לא פחות קשה מהאנגלים והשתלב במשחק הקשוח. מקצוען לעילא. בעיה שמנעה ממנו להגיע לשיאים גבוהים עוד יותר הייתה חוסר במהירות בהשוואה לחלוצים מובילים באנגליה.

חוזרים לאתלטיקה. חמשת ילידי הארץ היחידים שהשיאים הלאומיים שלהם מחזיקים מעמד הם:

1. עוז כץ בריצת 800 מ', 1:47.8 דקות, לפני למעלה מ-33 שנים. השיא ניתן לו לאחר ששיאו של מרק הנדלסמן (1:46.46) שעלה מדרום אפריקה והופיע במדי ישראל באולימפיאדת לוס אנג'לס 1984 נלקח ממנו. הסיבה: אחרי שנה בישראל, הנדלסמן היגר ללוס אנג'לס. אגב, כץ עצמו היגר סמוך לאותה תקופה לארה"ב ומאז הוא מתגורר שם.

2. רוגל נחום בקפיצה משולשת, פעמיים 17.20 מ', ממשיך להחזיק בשיא. הסיבה: מדובר בשיא ברמה גבוהה מדי גם עבור העלייה מברית המועצות לשעבר.

3. יוחאי הלוי בקפיצה למרחק, 7.99 מ'. גם זה שיא ברמה בינלאומית טובה.

יוחאי הלוי. מחזיק בשיא הישראלי בקפיצה למרחק(צילום: ראובן שוורץ)

4. איתי מגידי: שיאו בריצת 3,000 מ' מכשולים, 8:24.14 דק', מהווה משוכה גבוהה גם לעלייה מברית המועצות ואתיופיה.

5. ארז מלצר, 7,096 נקודות בקרב 10. תוצאתו של אתלט מכבי נתניה (הייתה פעם קבוצת אתלטיקה בעיר) אמנם אינה ברמה גבוהה, אבל העולים עדיין לא הצליחו לשבור את השיא. אלכס אברבוך, שצבר בצעירותו למעלה מ-8,000 נקודות והוכתר כאלוף אירופה עד גיל 23 במדי רוסיה, עבר בארץ הסבה לקופץ במוט מלבד.

שניים שהתקרבו אליו בשנים האחרונות, אנטולי מיננקו (בעלה של הקופצת האולימפית חנה מיננקו) וקוסטה קרניציקי, לא הצליחו להדיחו. עכשיו סוף-סוף קם אתלט צעיר, אריאל אטיאס בן ה-18, שחלומו לשבור את השיא של מלצר. נראה אם יצליח בשנים הקרובות. המטרה שלו, גם כאידיאל, להראות שהספורטאי הישראלי יוכל לקבוע תוצאות ברמה הבינלאומית, אם וכאשר יהיה רציני.

מעיון בטבלת השיאים האלטרנטיבית המופיעה למעלה, שיאי הצברים, בולט השיא ב-400 מ' - 47.6 ש' (עדיין מדידה חשמלית) השייך במשותף לאתלטי העבר ד"ר עמוס גרוז'ינובסקי ושלמה ניצני. התוצאה של גרוז'ינובסקי הושגה לפני למעלה מ-51 שנה, ושל ניצני לפני 50 שנה. השיא של יובל וישניצר ב-5,000 מ' הושג לפני 43 שנה. כמובן, אלה מקרים קיצוניים ויש גם שיאים טריים, אבל אי אפשר להתעלם מהם.

דיאנה וייסמן. פחות צברים בוחרים לעסוק באתלטיקה(צילום: אורן אהרוני)

ניתן לומר: 'ברור שהעולים החדשים יחזיקו בשיאי המדינה, כי הם באו מרמות גבוהות יותר של ספורט'. זה נכון, אבל רק חלקית. אולי יש מקום לשאול: כמה צברים מוכנים לעבוד קשה ובאופן ממוקד כל כך כדי להעשיר את הישגיהם?