שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "למרות המגבלות, אני עדיין אוהב לחיות ולעבוד באיראן"
    הבמאי האיראני קאווה מאזוהרי יצר את הסרט הקצר Retouch שזכה בפרסים בינלאומיים אך לא יופץ בארץ. בריאיון נדיר לגוף תקשורת ישראלי הוא מדבר על הפער בין המדינה השמרנית לאומנות הקולנוע שלה ("זה פרדוקס שאני חי איתו") ועל התדמית של איראן בתקשורת: "מה שמדווח שונה לחלוטין מהיומיום פה". הצצה לחיי היצירה אצל שכנתנו הקרובה - רחוקה שנמצאת בעיצומה של מהפכה

    במהלך טקס הסיום הנוצץ של פסטיבל טרייבקה שהתקיים באפריל האחרון, הוכרז כי דרמת המתח Retouch זכתה בתחרות הסרטים הקצרים וכן בפרס חביב הקהל. שבחים הורעפו מהבמה, מחיאות כפיים הגיעו מהיציע, אבל היוצר שלו לא היה שם כדי לחוות את חדוות הניצחון בניו יורק. גם לא בפסטיבל פאלם ספרינגס בקליפורניה בו זכה בפרס יוקרתי נוסף. הסיבה להיעדרות: הבמאי קאווה מאזוהרי הוא איראני המתגורר ויוצר בטהרן, ועל כן נאסרה כניסתו לארצות הברית בהוראת צו הגבלות ההגירה של דונלד טראמפ.

     

    Retouch - טריילר

    Retouch - טריילר

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    "החמצתי את ההשתתפות בטרייבקה ולא הייתי נוכח במעמד הזכייה שלי בפרס בגלל הצו של טראמפ", אומר הבמאי בריאיון ל-ynet - לא דבר שבשגרה בהתחשב בנתק המוחלט הנכפה על אזרחי איראן בקשר עם כלי תקשורת ישראלים. הריאיון עם מאזוהרי התקיים בחודש שעבר, כש-Retouch נחשב כמועמד אפשרי לאוסקר בקטגוריית הסרט הקצר ולפני שפרצו המהומות שמסעירות את התושבים האיראנים. "אין לי מושג מה יקרה עם האוסקר, זה תלוי בהתפתחויות העתידיות. אני יכול להבטיח שהבחירה שלי תהיה כזו שתשמור על כבוד בני עמי. אבל אין לי מושג האם להתייצב לטקס יהיה הצעד הנכון כדי לכבד אותם, או שאולי דווקא היעדרות". לטובה או לרעה, הסרט לא עבר את הניפוי של האקדמיה האמריקנית, ואינו נכלל ברשימה הקצרה של המועמדים. מה שפתר את הבמאי מהדילמה.

     

    קווה מאזוהרי ()
    קווה מאזוהרי

    מאזוהרי בן ה-36 הוא דמות מוכרת בתעשיית הקולנוע האיראנית וגם בזירת הפסטיבלים הבינלאומיים. הוא מתרכז בבימוי והפקה של סרטים עלילתיים קצרים וגם תיעודיים. Retouch הוא ככל הנראה מצליח ביותר שלו, ולמסלול הניצחונות שלו בארצות הברית אפשר לצרף זכיות בפסטיבלים בשטוקהולם, קראקוב, סאו פאולו ואחרים. מדובר בדרמת מתח אינטימית שבמרכזה אישה צעירה בשם מרים (סוניה סנג'רי), שחיה עם בתה הקטנה ובעלה השוביניסט (מוחמד זיקסארי) בדירה קטנה בטהרן. העלילה מתרחשת במהלך יום אחד שנפתח בבוקר ככל הבקרים, אלא שאימון הבעל נקטע באופן לא צפוי, כשהמשקולות שהרים צנחו על צווארו. מרים מבחינה בכך, אולם במקום לסייע לבעלה במצוקתו, היא מעדיפה לצאת החוצה, לשים את הילדה בגן ולהמשיך לעבודתה כגרפיקאית במגזין מקומי. היא ממשיכה בשגרה במנותק מהאסון המתרחש בביתה, ותוך כדי מנסה לטשטש כל מעורבות שלה בו.

     

    ההשראה הראשונית לסיפור הגיע מסרטון קצר בו נתקל מאזוהרי בפייסבוק, ובו ילד צילם עצמו מתאמן במשקולות עד לאפיסת כוחות, בלא יכולת להרים אותן יותר כשהן מונחות על גופו. "הילד התחיל לפרפר וזעק לעזרה, אבל לא היה אף אחד בסביבה. אחרי חמש דקות הסרטון נקטע, אבל בדיעבד הילד ניצל", נזכר הבמאי, "כשצפיתי בקטע, חשבתי שהוא נוצר כדי לעורר מתח ולגרום לי לצפות בלי למצמץ, אבל בהמשך הסיטואציה הפכה למגוחכת ומטופשת, ואין ספק שזה מקור ראוי לסרט קצר. במהלך השנה שחלפה מאז גיבשתי מרכיבים שונים והתחלתי לכתוב את התסריט".

     

    מתוך הסרט Retouch ()
    מתוך הסרט Retouch
     

    אחד המרכיבים העלילתיים שהצטרפו לסיפור הוא דמותה של מרים המבוססת על אישה שמאזוהרי הכיר מימיו כמבקר קולנוע באחד המגזינים המקומיים. תפקידה היה לטשטש תמונות על פי אמות המידה המקובלות באיראן, וכך למשל אפשר להבחין במרים מכסה בפוטושופ את כתפיה החשופות של אנג'לינה ג'ולי באחת הסצנות המתרחשות במערכת המגזין בה היא עובדת. "נהגנו להתבדח על חשבון הגרפיקאית ההיא", נזכר מאזוהרי, "נהגנו לומר לה שהיא חייטת מוצלחת מכיוון שהיא תופרת בגדים לכוכבות בינלאומיות רבות. העבודה שלה הייתה לתמרן ולעוות את המציאות, מה ששיעשע אותנו, וגם אותה".

     

    ואיך העבודה של מרים כגרפיקאית משתלבת בטשטוש מעשייה?

    "אם אתה עוקב אחר התנהגותה של מרים מנקודת מבט בלשית, אתה מבין שהיא מתנהגת כמתנקשת מקצוענית, אבל למעשה היא עושה כמה טעויות בניסיון לביים את נסיבות המקרה - פשע שעשוי להביא למאסרה. היא מנסה לתמרן את המציאות, ובסוף היא מציגה את הסיפור בדרך שנראית כאילו הכל התנהל כשורה. אבל זה לא באמת המצב. הדברים הנוראיים ביותר שקרו לי בחיי הפרטיים נבעו מהנטייה האנושית של כולנו לשכפל ולתמרן את המציאות ולהרחיב אותה מעבר לקיים".

     

    זו לא הפעם הראשונה שמאזוהרי עוסק בגיבורה אישה. הסרט התיעודי האחרון שלו A Report About Mina ליווה חסרת בית בטהרן, וברוב הדרמות הקצרות שלו יש נוכחות נשית. הוא מצטרף לשורה ארוכה של סרטים היוצאים באיראן ומציגים סיפורים אינטימיים של נשים בהתמודדות עם בעיות במשפחה או מול הממסד. האם מדובר בטרנד פמיניסטי מפתיע היוצא מתעשיית הקולנוע במדינה השמרנית? מאזוהרי סבור שזה רק למראית עין - מערבית.

     

    מתוך הסרט Retouch ()
    מתוך הסרט Retouch

    "צריך להבהיר שהמגמה הזאת היא רק חלק קטן מהקולנוע האיראני כמכלול, אבל הוא זה שזוכה לחשיפה בפסטיבלים בינלאומיים מחוץ לאיראן", הוא קובע, ומזכיר סרטים של במאים ידועים בני ארצו - "פרידה" של אסגר פרהודי, "קלוז אפ" של עבאס קיארוסטמי ו"ילדי גן העדן" של מג'יד מג'ידי שלטענתו רחוקים מעיסוק בנשים, "זה כמו כל מקום אחר בעולם. זה לא מוזר. רוב הקולנוענים בצד האחר של העולם הם גם גברים. ורוב הסרטים ששמים את הנשים במרכז נעשים על ידי גברים. אין לזה שום קשר לאיראן ולקולנוע. אני חושב שהמשיכה לנשים והמורכבות של העולם והנפש שלהן ביחס לעולמם של הגברים היא מה שמניעה את הדחף הזה בקולנוע".

     

    ב-Retouch יש ביטוי ליוזמה ותושייה נשית בסביבה גברית דכאנית, אולם נראה כי הבמאי מנסה לטשטש את המסרים ממש כמו הגיבורה שלו. "בסופו של יום, קולנוען הוא קולנוען, לא פעיל פוליטי או חברתי. במאי בוחר דמות נשית בגלל סיבות פשוטות יותר. מכיוון שהדמות יותר אטרקטיבית לסרט שלו וכי הוא אוהב אותה יותר", הוא מסביר אך מותיר אותנו עם רמז: "לצד הקו הדרמטי של העלילה, יש גם קו נושאי שמתחבר לשם הסרט - ואותו הייתי מעדיף שהקהל יגלה בעצמו".

     

    אם אנחנו עוסקים בעיבוד מחדש של דימויים, אולי סרטים הם דרך לשנות את התדמית של איראן בעולם?

    "איראן האמיתית שונה מהתמונה חסרת הבסיס שהתקשורת העולמית מציגה לקהלים שלה. הנרטיב המקובל במהדורות החדשות הוא זה שמחניף לחשיבה הפוליטית יותר מאשר היותו אמיתי. כמו רבים אחרים ברחבי העולם, גם פה באיראן לאנשים יש שגרה יומיומית, ודאגות רגילות. אבל רוב אמצעי התקשורת מעדיפים להתעלם מהאמת הברורה מאליה. מה שמדווח במהדורות החדשות בארצות הברית שונה לחלוטין מחיי היומיום באיראן. לדעתי גם הקולנוע לא מסוגל לעזור כי לרוע המזל בפסטיבלים הבינלאומיים ממשיכים להתבונן בסרטים שלנו מנקודת מבט פוסט-קולוניאליסטית, בחיפוש אחר אקזוטיקה. אני לא אופטימי בנוגע לשינוי אפשרי בגישה הזאת בעתיד".


    ספק אם התדמית של איראן בעולם תשתנה כל עוד המשטר השמרני ממשיך להגביל יצירה מקומית, ואף להתנכל באופן אישי לבמאים חתרנים כמו ג'פאר פנאהי ומוחמד ראסולוף ואחרים הפועלים במדינה, או לאלו - כמו מוחסן מוחמלבאף - שנמלטו ממנה. איך ייתכן שתעשיית קולנוע עשירה, רגישה ועדינה ממשיכה להתקיים באיראן באווירה כזאת? "אין לי תשובות לפרדוקס הזה, כמו גם לפרדוקסים רבים אחרים", מודה מאזוהרי, "אנחנו נולדנו לתוך הפרדוקסים הללו. חיינו בתוכם וכנראה נמות עם אינספור פרדוקסים שכאלה. באופן אישי, החלטתי כבר כמה שנים להשלים עם הפרדוקסים הפרטיים והחברתיים כעובדה קיימת. קיבלתי את זה שזה חלק מהקיום של העם שלי ושלי באופן האישי".

     

    יש כמובן כאלה שלא השלימו עם הפרדוקס והעדיפו להשאיר את המולדת מאחור לטובת חופש היצירה. מוחמלבאף וקיארוסטמי הוותיקים היו כאלה, וכך גם הדור הצעיר של במאים כמו אנה לילי אמנפור ("נערה הולכת הביתה לבד בלילה", The Bad Batch) או באבאק אנווארי ("מתחת לצל") שזוכים להצלחה בארצות הברית ובאירופה. כשמאזוהרי מתבונן בהם ובעשייתם הענפה, הוא מתמלא הערכה. בו בעת הוא מבהיר כי הוא נשאר נאמן לעצמו ולסביבתו הטבעית. "אני מעריץ אותם כי כל אחד מהם היה חייב ללכת כברת דרך קשה ביותר וגם מסובכת מאוד כדי להצליח בקולנוע", הוא אומר, "ברור שאנה לילי ובאבאק מרגישים שהם יכולים לעבוד בחופשיות רבה יותר איפה שהם גרים כיום".

     

    אתה מקנא בהם אולי?

    "אני לא יכול להגיד שאני מקנא בהם כי כל אחד הולך בעקבות הבחירות שלו בחיים. אף אחד לא הכריח אותי להישאר באיראן, ואני אוהב את ארצי ואת העם שלי. למרות כל המגבלות, אני עדיין אוהב לחיות ולעבוד באיראן. כשאני יוצא לחו"ל לתקופה קצרה של חמישה ימים בפסטיבל כזה או אחר, ואני לא שומע פרסית סביבי, אני ממש מתגעגע לשפה. קולנוע, עבודה והצלחה הם זמניים, אבל מה שבאמת חשוב זה התחושה הפנימית של בני אדם בנוגע לחייהם. נכון לעכשיו, אני מרגיש טוב יותר להתגורר באיראן מאשר כל מקום אחר בעולם ואין לי שום מושג מה יקרה בעתיד".

     

    לילי אמנפור, קיארוסטמי ומוחמלבאף - עברו מאיראן (צילום: gettyimages) (צילום: gettyimages)
    לילי אמנפור, קיארוסטמי ומוחמלבאף - עברו מאיראן(צילום: gettyimages)

    את סרטי מוחמלבאף, קיארוסטמי, פרהודי ואמירפור ראינו בישראל. לרוע המזל, Retouch שהופק על ידי אגודת הקולנוענים האיראנים הצעירים, ויופץ ברחבי העולם במרס 2018 לא יגיע לישראל. "ההפצה פתוחה לכל העולם מלבד ישראל. ההגבלה הזאת נובעת מהחוקים במדינה שלי שאני לא חושב שאני צריך לספק הסברים לגביהם", הוא מסביר.

     

    הפוליטיקה מכתיבה מגבלות על זמינות סרטים בפני קהלים בכל העולם. זה קורה לסרט הקצר והצנוע הזה, אבל גם במקרים של הפקות הוליוודיות אדירות כמו "וונדר וומן", שהפצתו בלבנון, תוניסה וקטאר נאסרה רק בגלל שהכוכבת שלו, גל גדות, ישראלית. מאזוהרי אומר שהוא לא מודע למקרה של גדות, אבל מכיר את הבעיה. הוא סבור שלפחות בכל הנוגע לפן העסקי של הקולנוע, החרמות הללו יכולים אף לסייע לקידום סרט.

     

    "אני לא מכיר את המקרה הספציפי הזה, אבל ראיתי מקרים דומים רבים בארצי ואני יכול להגיד את דעתי לגביהם", הוא אומר, "צריך לעשות הפרדה בין אומנות לקולנוע, כי מה שהתקשורת מתעסקת בו לרוב אין לו קשר לאומנות והוא מתחבר באופן ישיר לתעשיית הקולנוע. כפי שראינו בעבר, המגבלות הללו עשויות דווקא לסייע לקידום של הסרט. זה קורה הרבה גם לסרטים איראנים, בין אם בתוך איראן או מחוץ לה. בעידן הנוכחי, עם קיומן של הרשתות החברתיות, החרמות הללו וההגבלות מסתכמות כמהלך עסקי שמסייע ליוצר לעשות יותר כסף ולזכות ביותר פרסים. כך או כך אני באופן אישי נגד פרופגנדה".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים