הרופא שכל אמריקה מאוהבת בו

את האהבה שלו לרופאים, בעיקר מנתחים, מצא היוצר הטלוויזיוני דיוויד שור דווקא בבית החולים "וולפסון" בחולון, מכל המקומות בעולם. הוא לא סתם מצא את עצמו מבקר בישראל: שור (58), אחד היוצרים החשובים בטלוויזיה האמריקאית, הוא יהודי ששני אחיו הם דתיים המתגוררים בירושלים. הוא עצמו חי בלוס־אנג'לס, אולם לפני שנים ביקר בארץ ומצא את עצמו מקבל סיור מודרך ורואה ניתוחים. הוא חזר מהופנט. "אני חושב שהביקור הזה שינה את מסלול חיי", אומר עכשיו שור. "עד אותו רגע לא באמת הערכתי רופאים, ובעיקר מנתחים, כמו שמגיע להם. הם גיבורי־על, אנחנו צריכים לחגוג אותם כל הזמן".

"רופאים הם גיבורי־על". דיוויד שור

תחת השפעת מה שראה בבית החולים החולוני, החליט שור לעשות סדרת בית חולים. רק שיש כל כך הרבה והוא לא רצה למחזר, אז הוא החליט ללכת לכיוון ההפוך לגמרי: רופא מבריק שפותר את הבעיות הכי מסובכות, אבל הוא לא גיבור־על ולא מקדרימי, אלא סוציומט עם בעיות התמכרות ובלי חברים. התוצאה הייתה "האוס", שבילתה על המסך שמונה עונות, סדרת בית חולים שונה מכל אנטומיה של גריי, שעל הדרך הפכה את יו לורי לכוכב גדול. אחרי שסיימה את דרכה ב־2012, ניסה שור לעשות עוד דברים שלא הצליחו, עד שחזר למה שהוא, מסתבר, הכי אוהב: סדרת בית חולים על רופא נדיר.

מבריק וסוציומט. ד"ר האוס

מתבססת על מקור דרום קוריאני, "הרופא הטוב", שעולה אצלנו היום ב־HOT ׁ(ימי רביעי ב־20:45 ב־HOT3 וב־HOT VOD) ׁׁׂהיא הלהיט החדש הגדול ביותר של טלוויזיית החורף בארה"ב. היא מספרת על חייו המסובכים של שון מרפי, רופא המצוי על הספקטרום האוטיסטי, שמתקבל לעבודה בבית חולים בסן־חוזה שבקליפורניה. כמו האוס, גם לשון יש קשיים חברתיים גדולים. בניגוד להאוס, אין בו טיפת ציניות. יתרה מכך, הוא כנראה הדמות המתוקה ביותר שיש היום בטלוויזיה.

פרדי היימור, שחקן בריטי בן 25, ממיס לבבות בכל פעם שהמצלמה נצמדת אליו, והקהל האמריקאי מאוהב עד מעל הראש. לצידו מקבל ריצ'רד שיף — לנצח טובי זיגלר מ"הבית הלבן" — הזדמנות לגלם סוף־סוף דמות אבהית חמה, כרופא שמכיר את שון מאז היה ילד והוא למעשה המשפחה היחידה שיש לו.

ההצלחה של "הרופא הטוב" הפתיעה את פרשני הטלוויזיה האמריקאים. הם הניחו כי משבצת מה שנהוג לכנות "טלוויזיית האמבטיה החמה" — שמאלץ משובח שגורם לצופה להרגיש טוב בעולם מחורבן — נתפסה כבר בידי הסדרה This is Us ולא יהיה מקום לעוד סדרה כזו, אבל מסתבר שיש.

"לא רציתי לעשות עוד אנטי גיבור", אומר שור, "לא רציתי עוד סדרה על עולם ציני וקר. לא הכל ציני וקר, ואין סיבה שהטלוויזיה לא תפנה מקום גם לסיפורים שנותנים תקווה".

היה קשה למכור סיפור על רופא אוטיסט?

"לא. לפני עשר שנים הרשתות היו חוששות שזה לא נגיש, אבל לא היום. בעיניי זו עוד הוכחה שהעולם דווקא משתפר למרות שנראה לנו שהוא לא".

יש רגע בו שון שואל, "מה הטעם בסרקזם". הוא הפוך ב־180 מעלות מהאוס.

"נכון. ביליתי הרבה זמן בציניות, אני כנראה יותר קרוב להאוס מאשר לשון מרפי, אבל אני נהנה להסתובב בעולם שבו יש אדם תמים לגמרי שרק רוצה לדעת למה אנחנו מתנהגים ככה אחד לשני”.

התעסקות בדמויות עם מוגבלויות יכולה להיות מסוכנת מאוד. על כל הצלחה של דסטין הופמן ב"איש הגשם", יש עשרה כשלונות כמו של של שון פן ב־I Am Sam. שור אכן חשש. "זו דמות שקל מאוד ליפול איתה למחוזות מביכים של קריקטורה, אבל כשיש לך שחקן כמו פרדי היימור, עם עיניים כאלה ואינטליגנציה רגשית כל כך גבוהה, את בוכה בלי שאפילו תרגישי. הוא מרגש בלי לנסות לרגש".

מה למדת על עולמם של אוטיסטים?

"שאנחנו טועים בכל מה שאנחנו חושבים עליהם. לא נוח לי אפילו לשים אותם בקבוצה. אם פגשת אדם אחד עם אוטיזם, אז פגשת אדם אחד עם אוטיזם, לא יותר. יש כמובן ספקטרום שלם, אבל התפיסה הקונבציונאלית שהם לא מרגישים כלום, פשוט לא נכונה. הסדרה הזו היא על רופא עם אוטיזם, לא על אוטיסט שהוא רופא".