אולטראס - תופעה רחבה שניתן למגר / טור

תופעת ארגוני ה"אולטראס" יובאה לישראל מאירופה ומדרום אמריקה בתחילת שנות האלפיים. נחשפתי אליה לראשונה בקרב אוהדי בית"ר ירושלים, כשקם ביציע המזרחי ארגון בשם "גוב האריות". אני מודה, בהתחלה ראיתי בכך דבר מושך: אוהדים שמתארגנים כדי להוסיף צבע ליציע ועידוד מגוון לאורך המשחק.

אבל עם הזמן האופן בו ניסו לכפות בכוחניות את תרבות העידוד שלהם על כלל יושבי היציע די הרתיעה אותי. מתוך הארגון הזה צמח ארגון "לה פמיליה", שהוקם על ידי פלג בארגון "גוב האריות", שחש כי ההתארגנות המקורית איננה מיליטנטית מספיק.

אולטראס הפועל ת"א. ניתן למגר את התופעה(צילום: עוז מועלם)

מאז הפכה תופעת האולטראס למעין "מכת מדינה". אפילו לכל קבוצת כדוריד שמכבדת את עצמה קם ארגון כזה. הדברים הגיעו לכדי כך שכאשר הגיעה לפני כשנתיים בית"ר נורדיה ירושלים - קבוצה אותה יסדו אוהדי בית"ר ירושלים בתגובה לקיצוניות שהשתלטה על היציעים בטדי - לשחק במבשרת ציון נגד הקבוצה המקומית במסגרת ליגה ג', המתינו לנו על גבעה הצופה למגרש חבורת ילדים מקומית שכינתה את עצמה "Blue Hooligans" ("החוליגנים הכחולים"), שליוותה אותנו בקריאות נאצה והשלכת אבנים.

הכוחנות של ארגוני האולטראס באה לידי ביטוי באופנים שונים. ארגון אוהדי האולטראס של הפועל ירושלים בכדורסל "בריגדה מלחה", מחרים זה זמן מה את יוגב אוחיון, שחקן מכבי ת"א לשעבר, ולא מעודד כאשר הוא על המגרש. כל זאת משום שהעז להשתתף באירוע של אוהדי מכבי ת"א אליו הוזמן באופן פרטי. המסר כאן ברור: מי שלא הולך בדרך שלהם - משלם מחיר אישי כבד.

פנאן. נפל קורבן לשנאה(צילום: ראובן שוורץ)

את אחד הביטויים החריפים ביותר לבריונות הזו ראינו השבוע ביחס כלפי רגב פנאן, מאמן הכושר של מכבי ת"א בכדורסל ובנו של מנהל הקבוצה המנוח מוני פנאן ז"ל, ששם קץ לחייו לפני כשמונה שנים. בפוסט שפרסם הלילה בחשבון הפייסבוק שלו תיאר פנאן את החוויה המצמיתה שעבר מצד חלק מאוהדי הפועל ת"א בשני משחקי הדרבי שנערכו השבוע.

"בושה. פשוט בושה וחרפה. פעם שנייה בשלושה ימים שהרגשתי מושפל.

אבא מת.

למה מוני לא בא לדרבי.

אבא נשרף בגיהנום.

משתין על הקבר של אבא שלך.

אבא נשרף בגיהנום.

תנועת תלייה.

איזה קבר יש למוני.

מת אבא מת.

שמעון רצח את מוני.

מוני הגנב.

מוני תלוי.

איפה אבא של רגב - הוא מת הוא מת הוא מת.

מצתים שזורקים לעברי.

יריקות.

כוסות שתייה.

ככה נראה יום שלי בעבודה. איך שלכם?"

אלו רק חלק מהדברים שכתב פנאן בפוסט הנוגע ללב שלו. ארגוני האולטראס הוסיפו הרבה "צבע" ליציעים. אבל אותם ארגונים, בייחוד עם התרבות הכוחנית והבריונות שהביאו איתם, גם הפכו את המגרשים למקום שאנשים נורמטיביים מדירים ממנו את רגליהם, ואת מקומם תופסים עוד ועוד נערים מוסתים שהתרבות הזו נראית להם מושכת.

אוהדי מכבי אשדוד בדרבי. אפשר גם אחרת(צילום: אבי רוקח)

הנהלות המועדונים ורשויות הספורט מתקשות להשתלט עליהם וניצבות חסרות אונים מול התופעה. רשויות החוק מקלות באכיפה ובענישה ומתייחסות למגרשי הספורט כאל "אקס-טריטוריה" בה לא חלים אותם חוקים החלים על כל מקום ציבורי אחר. בעיה נוספת היא ההתמקדות בפן אחד בלבד של התופעה – ביטויי הגזענות, מה שגורם למתן לגיטימציה, עקיפה וישירה, לגילויי שנאה על רקע אחר, כמו אלו של אוהדי הפועל ת"א למשל.

למיגור תופעת האולטראס יש מחיר. מי שהיה בעשרים השנים האחרונות באצטדיונים באנגליה, מקום בו אין ארגוני אולטראס, בוודאי התרשם שהאווירה שם הפכה להיות "סטרילית" במידה רבה. במועדון הכדורגל של ברצלונה, אולי במהלך המשמעותי ביותר ברנסנס של המועדון בעשור האחרון, הוקיע נשיא במועדון חואן לאפורטה את ארגוני האולטראס מיציעי קאמפ נואו. גם שם, כמו באנגליה, מי שהיה באצטדיון בשנים האחרונות יכול היה לחוש שזו חוויה סטרילית למדי.

אספיליקווטה. באנגליה הוקיעו את האולטראס(צילום: רויטרס)

אבל האם ארגוני אולטראס הם הדרך היחידה להפוך את חווית הביקור במגרש למרגשת? אני סבור שניתן לייצר גם תרבות עידוד שלא מבוססת על בריונות ושנאה. אבל גם אם נגזר עלינו לבחור בין אולטראס לבין משחקים באווירה של "קונצרטים", נדמה לי שזהו מקרה קלאסי של "לא מדובשך ולא מעוקצך".

הכותב הוא פסיכולוג חברתי, החוג למדעי ההתנהגות במכללה האקדמית הדסה ירושלים, יו"ר בית"ר נורדיה לשעבר וממייסדי המועדון.