שובו של הטווס: אופיר משרקי המשופר
הוא פיתח שכבה של אירוניה והפסיק לנסות להיות הגרסה הגברית של יונה וולך - וזה מצוין. לספר השירה השני של אופיר משרקי יש סטייל של טווס מיזנטרופ, שגורם לכל מילה שהוא מניח על הדף להיראות טוב
משהו טוב קרה לאופיר משרקי בדרך מ"יותר מ־7", ספרו הראשון שראה אור לפני כשלוש שנים, ל"יומני היקר", ספרו החדש. משהו התבהר אצלו, נעשה מדויק יותר, גלוי יותר, ובעצם פשוט יותר - רק לטובה. הנטייה הבסיסית של שירתו - המשחקית, התיאטרלית, המבוססת על כישרונו להיות מין משורר־שחקן, כזה שמעצב ומציג דמות - לא נעלמה, אבל נעשתה נינוחה יותר, מודעת יותר לעצמה. לא רק להבטחות הגלומות בה, אלא גם לגבולותיה ואפילו לחולשתה.
צריך לומר שמודעות עצמית הייתה תמיד חשובה למשרקי, כמו שמעיד השיר הקצרצר שהודפס על כריכת ספרו הקודם: "כל המילים שאי פעם אמרת / מישהו אמר אותן קודם / ואתה חי עם זה // איך תוכל להתנגד לשיטה / להתנגד זו מילה, שמישהו / פעם אמר לך". צריך גם לזכור שבמודעות עצמית כזאת יש משהו מכביד מאוד, ובעיקר כשמצטרפת אליה, כמו אצל משרקי, אינטליגנציה חדה. המשורר מתבונן בעצמו כל הזמן מבחוץ, והופך בעיני עצמו לדמות במחזה שמישהו אחר, לא ברור מי, כתב, והתשוקה לכתוב את המחזה בעצמך, להיות המחזאי ולא רק הדמות, הבמאי ולא רק השחקן - כלומר: להפוך למשורר מהזן הרומנטי, זה שניחן בכוח לברוא עולמות בצלמו - הופכת להיות מניע מרכזי. אלא שדווקא אז מתגלה המודעות העצמית כמכשול: המשורר מבין שהוא רק מפנטז את גדולתו, ששום עולמות אינם נבנים ונחרבים בשיריו, ואפילו את עצמו הוא בקושי מסוגל להמציא. ושם בדיוק משרקי קצת הסתבך בספרו הקודם: ניסיונו להכתיר את עצמו כמשורר גדול מהחיים, פורץ דרך, נחרת בזיכרון - למשל, לברוא את עצמו כגרסה גברית ופוסט־מודרנית של רחל או יונה וולך - נותר מאולץ מדי, נטול שוליים חיוניים של אירוניה, לא לגמרי משכנע.
בספר החדש, לעומת זאת, משרקי מצליח לשחק את הדמות היחידה שהוא נועד לשחק: את עצמו. לא במקרה שם הספר הוא "יומני היקר", שכן הוא מלא בשירים שמספרים סיפורים זעירים, ממש סיפורונים, מחיי המשורר. ברור שמדובר ביומן מעובד, משוחק, פואטי. ברור גם שהמרחק בין משרקי־האיש ומשרקי־הפרסונה נותר, כמו תמיד, בלתי מגושר. ואף על פי כן העונג הכרוך בקריאת הספר קשור במישרין לאפשרות להתוודע באמצעותו למשורר שכתב אותו - לגאוותו, לעברית הנהדרת שלו, למיזנתרופיה המעודנת שלו, לאהבתו הגדולה לתחפושות, לטווסיותו המסוימת, לבדידותו, לקשת הדימויים העצמיים החביבים עליו (הוא מעדיף להיות כפיל של דיאנה רוס ולא של סקאר ממלך האריות, ואולי דווקא להפך), לחרמנותו, לכמיהתו הלא־לגמרי מוצהרת והלא ממש נענית לאהבה, לריק שמקנן בו, ולכל המעשים הקטנים שהוא עושה כדי למלא איכשהו את הריק הזה: לכתוב שירים, למשל.
"יומני היקר" הוא ספר שכולו סגנון. סגנון במובן הכי טוב. יש למשרקי סטייל שגורם לכל מילה שהוא מניח על הדף להיראות טוב. וכמו אצל משוררים דומים לו - נתן זך
המוקדם, למשל, או חזי לסקלי - הסגנון הזה נולד בעיקר כדי להתמודד עם אימת הריק; לכסות עליה, ובה בעת לחשוף אותה באופן העדין והמדויק ביותר. ונדמה שזה בדיוק מה שנאמר בשיר שפותח את הספר, שהשירים מתרכזים במה שהמשורר עושה בזמן שהוא לא עושה את מה שהיה רוצה לעשות - לומר לאהבה "בואי": "כתבתי בקדחתנות, ואכלתי בקפדנות והלכתי בזקיפות / והתלבשתי בניראות ודיברתי ברהיטות ובכיתי בפיחות וטעיתי בזהירות / והבטתי בפראות ושמעתי בפתיחות ומשכתי בציות חוטים חוטים, / במקום לומר לאהבה בואי". וההרגשה היא שכל שירי הספר שקולים כנגד המילה הזאת, המודפסת על גב הכריכה ללא שום תוספת, נתונה בבדידותה המזהרת, ככה בדיוק: בואי.
"יומני היקר", אופיר משרקי, ספרי עיתון 77, 85 עמודים
הביקורת פורסמה במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות".
לפנייה לכתב/ת 
