שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    המייל הבלתי נראה / פרק ראשון
    ב-1928 השתתפו לראשונה קבוצת רוכבים דוברי אנגלית בטור דה פראנס, דייויד קובנטרי שיחזר בספרו הראשון את אותו מרוץ היסטורי בו המתחרים היו מתקנים את הפנצ'רים בעצמם וצורכים סמים בין מקצים

    אני בספק אם מישהו מאיתנו צפה אי פעם את מבטם של אלפים כה רבים, כל הפנים והגופים האלה מאחור. 50,000 העיניים האלה, חומות, כחולות וירקרקות, כולן נעוצות בנו. אני יושב על האוכף בשעה שהארי מייצב את האופניים. הוא גבוה ועומד ליד הכידון, מביט מעבר לכתפי. עיניו די מרוחקות, הלבן בהן מוצף דם מרוב קפה וסוכר ו-100 סימני שאלה משתנים. ההמתנה לא נוחה לי בגלל אבני הריצוף. אני חושש שהאופניים שלי יתהפכו לפני שנצא לדרך ואעשה מעצמי צחוק מול אלפי הפריזאים. אני שואל מה השעה, אבל איש לא מזכה אותי בתשובה. בשעה הקרובה יתחיל הטוּר, זה כל מה שאנחנו יודעים. 09:20 הוא המועד שנקבע לנו. מתי הוא יגיע, אני לא יודע לומר. הארי מניד לי בראשו אבל אז לסתו מקשיחה כשמשב של רעש עולה מן הקהל. הוא מצמצם את עיניו והצליל הזה שוקע לרגע, הפנים והפיות וכל העיניים הבורקות מתעמעמים, מתקפלים ומתבהרים שוב. אני מכוונן את ידית המעצור. אני משנה למצב דהירה. ואז משנה בחזרה.

     

    מזג האוויר אמור להיות חמים, אבל מובלעות של לילה עדיין רובצות בצללים, אוויר הלילה עובר על זרועותינו, על רשת העצבים שהעלתה פצעונים על העור. נערה יפה רוכנת מן המרפסת שמעל ההמון בניסיון לצוד את תשומת לבו של רוכב, רוכב כלשהו. היא לובשת מעיל אבל נעים לראות שכל הכפתורים החשובים פתוחים. אחד מהקבוצה שלנו אומר, "פיוּ." זה פֶּרסי, והמבטא שלו גס, גס כל כך עד שהצרפתים מביטים בנעליים כשהוא מדבר. הוא עצבני וטופח על גבו של הארי. אף אחד לא מסתכל לו בעיניים. לפחות לא הארי, כי אני יודע מה עובר לו בראש כשהוא מביט אחורה בקהל, מה חצי מהרוכבים שואלים כשהם מכינים את עצמם.

     

    עטיפת הספר
    עטיפת הספר

     

    "מה..." מתחיל הארי.

     

    "מה מה?" אני מחזיר לו.

     

    "אנחנו יודעים...?" אבל הוא עוצר שוב כשקולו נבלע בכל הרעש, צליל הקתדרלה של הטוּר. עוד קבוצה יוצאת מקו הזינוק. אנו מחכים לתורנו, כל איש לעצמו, מושהים ברעש המטרטר של העיר.

     

    אני מסיר את הכובע לעבר הנערה. נראה לי שהיא צועקת משהו. הארי שואל אותי מה שמה, אבל אז ההמון מתחיל שוב. הוא גואה, ודומה שהצליל נע ונאסף, קובע נקודת שיא בעלייתו. הארי רומז לי בתנועת ראש ותוקע בי מרפק. אני מהנהן ורואה על מה הוא מסתכל. כולנו חשים במשקל הדחוס של שמונת הרוכבים העצמאים שעומדים מאחור ומתכוננים לצאת לחימום. כמה מהם אני מזהה. פרנסואה לוּביֵיר ביניהם. אני משתתק. כך גם ההמון. אני צופה בו מותח את רגליו.

     

    הארי מצמצם שוב את עיניו. אני עוקב אחריו כי נראה לי שאני יודע מה הוא חושב, מה הוא עושה: הוא שואל איך החושך ירד מחוץ לביתו בקצה הדרך שבתחילת המישורים, שכן זאת השעה המשוערת שם הרחק בדרום. הוא חושב על החדר שבו עומדת אשתו לצד הרתיחה השקטה של הסיר. אני יודע כמה מנחמות יכולות להיות המחשבות האלה למי שפוחד מהרעש, מצליל היורָה של לחשושים המתגברים לקריאות וצעקות וגניחות. הוא מקיף אותנו, זוחל מתחת לחולצותינו וחולף על עורנו. הבדידות הפתאומית מכה ואתה פונה ומביט סביב וחושב שוב על דברים כמו אוכל ושתייה, על אהבה ושקט. אני יודע, כי כל אחד פוחד מהרעש.

     

    הטור כיום. ב-1928 השתתפו לראשונה קבוצת רוכבים דוברי אנגלית (צילום: AP) (צילום: AP)
    הטור כיום. ב-1928 השתתפו לראשונה קבוצת רוכבים דוברי אנגלית(צילום: AP)

     

    "הֵיי," קורא פרסי אל הנערה. היא נרתעת אבל מחייכת. אנחנו שלושה אוסטרלים ושני ניו זילנדים, ולא יכולים לדעת איך אנחנו נשמעים עמוק כל כך בפריז. ואני אומר פריז, אבל בעצם אנחנו בפאתי העיר, בלֶה וֵזינֶה, אבל בכל זאת, היא כאן.

     

    אֶרני בֵּיינבּרידג' מפהק. הוא מתחיל לזמזם שיר, אבל פרסי קוטע אותו, או ממשיך לקטוע מאחר שלמעשה הוא בכלל לא הפסיק לדבר. זה מונולוג עצבני, מבודח ורציני ואכול ספקות. מילים שכבר אמר קודם, אמר עוד לפני שיצאנו לבריסל, אמר כשהפלגנו מפֶּרת באותו שחר במרס. משהו על בקרים ופֶּרסי אוסבורן.

    "אנחנו הולכים לטבוע," הוא אומר.

     

    "אתה נקבה עצבנית," אומר ארני.

     

    "גשר אחד יהיה חסום ואבוד לכם, ליצנים. אני לא אהיה שם. עד אז אני כבר אפרוש."

     

    הארי מחייך ופותח את פיו.

     

    "אתה עצבני," אני אומר.

     

    "ועוד איך אני עצבני," אומר פרסי. "אני עצבני. אני נורא. אני עצבני נורא." נראה שהחזרה עוזרת, נראה שהיא נוסכת בו קצת אומץ חדש. לא שמתי לב קודם כי הוא שורק לנערה, מסיר את כובעו ומחכה כאשר היא מעיפה נשיקה בתנועה רחבה אל כולנו. היא קורנת, אבל הפעם אני לא יכול לדעת אם החיוך שלה הוא מתנה סודית להארי, לפרסי, לארני, לי, או בעצם לאוֹפֶּרמן שמקשיב ושומר על שתיקה, או אם זאת מתנה למרחב המשתרע של הסצנה שהיא ודאי רואה שם מלמעלה. עשרות אלפי אנשים בוהקים.

     

    "אנחנו יודעים," שואל הארי, "איזה..."

     

    "איזה סימן נקבל?" אני שואל, והארי מהנהן.

     

    "מי?" שואל פרסי.

     

    "אנחנו. איזה סימן נקבל לזינוק?"

     

    "יוּבֶּרט?" אומר הארי ומסתובב למצוא את אופרמן, שמרוכז בסרט הליפוף של הכידון שלו.

     

    "איך נדע שהמרוץ התחיל?" שואל פרסי.

     

    אופרמן משרבב את שפתו התחתונה ומושך בכתפיו. "לא יודע, פרסי. כשנתחיל לדווש. אני אודיע לכם."

     

    פרסי ממלמל דבר מה. בחצי קול שאינו ממש שלו הוא אומר: "ביקשנו קפטן והם שלחו לנו את הילדון הצוער הזה פה." מצחו חרוש קמטים והוא חושב, מופתע מאין בא הקול הזה: מאיזה קצב בסמטה, חייל רצוץ שמוכר בולים ועיתונים בתחנה, אולי קרוב משפחה שהיה כאן קודם. כל זה כאילו בלבל אותו, הצורך הפתאומי להיות אחר מהוא עצמו.

     

    "זה לא סינַי פה," אני אומר.

     

    "אתה מתכוון לסוֹם."

     

    "זין על הסום."

     

    "נגיע לסום?" שואל הארי.

     

    "אופּי?"

     

    המוביל שלנו מפנה בחטף את ראשו לעבר ארני ביינברידג', שמהנהן. "לא ממש," הוא אומר.

     

    הנופים המרהיבים היו שם תמיד (צילום: AFP) (צילום: AFP)
    הנופים המרהיבים היו שם תמיד(צילום: AFP)

     

    "שמישהו יעשה עוד כמה קפיצות פישוק," אומר פרסי, ואופרמן צוחק כשהוא מתכופף לכוונן את תִּפסי הדוושות שלו שלא זקוקים לכוונון. סדרן מנופף לנו לנוע לעבר הקו וההמון נשמע כמו פנימו של גל שמנפץ את עצמו לרסיסים. אנחנו יודעים שאחד מחביבי הקהל זינק מהקו. אנחנו מביטים זה בזה ותוהים מי מיקיריו יצא לדרך. מִסיֶה פְראנס צועק אלינו מלפנים. הוא המנהל שלנו והוא מדבר בלי לבטא מילה אנגלית אחת. מיסטר פראנס. אנחנו מהמרים על שמו הפרטי. "מה הוא אומר?" שואל פרסי - אבל אנחנו יודעים שזה לא משנה מה הוא אומר, לא ברעש הזה. המבט בעיניו הוא שמגלה לנו את מה שאנחנו צריכים לדעת, והמבט אומר שאנחנו הבאים בתור, הבאים שירכבו אל תוך הנהמה שמשמיעה העיר הזאת כשאנשים יוצאים לחופשי.

     

    מועדון האופניים של לֶוואלוּאָה אירח אותנו בלֶה לוֹז' אן ז'וֹזאס. גרנו בעליית גג מאחר שהבקתות היו מלאות עד אפס מקום בנבחרת האולימפית הצרפתית. גם הם הגיעו כדי להתאמן, מכונות אדם. היה ממה להתפעל בתנועותיהם על המסלול. צפינו בהם בבקרים הערפיליים, לפני שהאימון שלנו שלח אותנו לדרכים שאורכן מ 40 עד 60 וגם 95 קילומטרים. הם זרמו סביב המסלול כמו שרשרות על גלגלי שיניים, הם נראו קלילים, תנועה מהירה בחמת זעם שלווה. חיקינו את תנוחתם השפופה מעל הכידון. מסיה פראנס תיקן בגסות את התנוחה שלנו באוכפינו עד שהצבנו את ישבנינו במקום.

     

    חמת זעם שלווה. הארי אמר את המילים האלה בבוקר גשום אחד בוורסאי והן העלו בי חיוך כשהלכנו בגנים, לא הרחק ממקום מגורינו.

     

    שרפנו את השפעות הים בשבועות של ריכוז אינסופי והתמסרות עיוורת. הרתחנו בחדר מים עם עלי איקליפטוס שפרסי אוסבורן ארז בתיק שלו, שמנו מגבות מעל ראשינו ושאפנו את האדים. הסינוסים שלנו היו מעובים מהצטננויות וכל דבר אחר שדבק בנו בהגיענו. ביינברידג' נפגע במיוחד. היו לו בעיות עיכול, ולעתים קרובות עצרנו כדי לאפשר לו להקיא את הארוחה שאכלנו השכם בבוקר. מחזה שנראה לעתים קרובות: ארני ביינברידג', אצבעותיו בפיו, משתעל ומכעכע לצד תעלה במרחק מה משולי הדרך. הוא רצה להיות לבדו ברגעים האלה. פרטיות היתה קשה להשגה.

     

    הם שתו קפה בכמויות ונעצו מבטים בידיהם הרועדות. אני קראתי מכתבים ששלחה לי מלונדון בת משפחה רחוקה שמיותר להתאמץ לחשוב אם היא קרובה בכלל. ראיתי את שמה כתוב כמה עשרות פעמים, את הרוכבים שמתחרים אנחנו רואים מאות פעמים.

     

    צפינו במרוצים, בורדו פריז הקלאסי, צפינו במסלול. רוכבים יוצאים מן הכלל, הצורה שלהם כקבוצה. ניסינו לחקות רכיבה כאיש אחד, כל לחיצה של הרגל מתואמת עם האיש שמלפנים, עם האיש שמאחור. גופנו נוטה קדימה, המקצב. הגענו למהירות חלקה. רכשתי בגדים מחנות בסמטה. קניתי בֶּרֶט. חברי לקבוצה צחקו עלי, אבל עד מהרה התעורר בהם אותו דחף להתמזג כשהיינו מוקפים המון גדול מדי. כן, אנחנו מחקים את הצרפתים, אבל זה מה שעלינו לעשות כדי לשרוד. מנח אוכף, תנוחת ראש. באירוע בן שישה ימים הציגו אותנו בפני הקהל. עשינו הקפה במסלול המקורה וכשנופפנו, גברים ונשים צרחו. אופרמן אמר שאנחנו מתנה משמים למרוצים הצרפתיים, זרים מסוג נוכרי של ממש.

     

    בתשע וחצי בערב כיבו לנו את האור. בלילות שמעתי את ביינברידג' מדבר בשנתו.

     

    בשש היינו קמים לרכוב שוב, ומיד צחקו עלינו עוד צרפתים שהאמינו שנוכחותנו היא איזה סוג של בידור אכזרי. הם הצביעו על הכלים והצמיגים המיושנים שלנו ועד מהרה נאלצנו לקנות חדשים. צמיגים דקים קלי תנועה שלא ראינו לפני שהגענו לאירופה. קנינו כידונים חדשים כדי שכולנו נוכל לחקות את הצרפתים באותה הטיה של הגב. גיבשנו קצב חדש, וכאשר התאמנּו עם חברי הנבחרת האולימפית יכולנו להשתוות להם במהירות בימים הארוכים יותר: הארי ואופרמן פתחו רווחים והובילו מרגע שעברו את קו ה 100 קילומטר. רכבנו בנחישות. הכושר הפך אותנו למכונות שיתאימו לאופניים החדשים שנקבל מהמארגנים אחר כך, לרכיבה בטוּר. כלים שיידרשו לנו שבועות להתרגל אליהם, לכוונן אותם לכלל משהו שיהלום את גופנו ומורכבות צורתו וכישוריו.

     

    לא סמכתי תחילה על הכלי שלי, אף אחד מאיתנו לא סמך על הכלים האלה. האביזרים התפרקו, הכידון סטה ממקומו, האוכף התעקם כשהגברתי מאמץ על הדוושות. לקח לנו שבועיים להפוך אותם לאופניים ראויים למרוץ. כשהצלחנו לבסוף הם טסו. הארי כתב הביתה צרור תלונות. הוא כתב לאושֵיי, האלוף לשעבר שלקח אותו תחת חסותו מאז הניצחון הראשון של הארי בטימארוּ כרייסטצ'רץ', שנתיים אחרי התחרות הראשונה שלי. אושיי היה למכונאי שלו והגדיל את מהירות הכלים שלו. הארי התלונן במכתבים. קרא אותם בקול בעליית הגג לפני ששלח אותם. מלמלנו דברי הסכמה.

     

    טיילנו בפריז והתפלאתי לראות שהיא בדיוק כמו שאחי אמר שתהיה: שדרות מפוארות וסמטאות מכווצות, גיבורים רכובים על סוסים דוממים בפסלים ומיליון חלונות מוגפים רוטטים באור המושלם, שעל פני כולם רכבנו בערב הארוך והיינו לגוף אחד עם האופניים.

     

    לחמנו בקרב הראשון שלנו כשרכבנו מפריז לרֶן. זה היה עדיין במאי, באביב, עונה שזורה בסופות ברד חורפיות וספיחי שלג. בשתיים בלילה רכבנו. השתופפנו ודיוושנו מחוץ לדבוקה. לא באנו כדי לנצח, רק כדי להתאמן ולהתחרות, אף שמצאנו את עצמנו, כל החמישה, בראש. הצרפתים רכבו בעצלתיים, רק שייטו בקצב דומה לטיול בחום הקיץ לאורך שבילים מוצלים. חינוך נִרפה.

     

    האטנו והרגשנו את הלהקה בולעת אותנו. התחברנו שוב בקצב שלהם והקשבנו כאשר הם פטפטו. תחנות הכוח האלה, עם הגוף המושלם והכלים המכוּוננים למופת, פשוט מדברים כאילו הם בדרכם לפונדק כפרי. הם דיברו. צפיתי בהארי המקשיב, עיניו התרוצצו מרוכב לרוכב כשצחוקים הושמעו וסיפורים סופרו. אופרמן, הוא רצה לדהור קדימה אבל ידע איכשהו שזה סתם תכסיס, מין טקטיקת השהיה מדומה. דיוושנו לצד גדולים, אנדרה לֶדוּק, פרנסואה לוּביֵיר האלג'יראי, ניקולס פרנץ מלוקסמבורג, האלוף הנוכחי של הטוּר. הם היו אנשים ותו לא עד שלאחד מהם, לדוק, אירע פנצ'ר ושאר 31 הרוכבים יצאו מדעתם, נשכו את שפתם התחתונה ודהרו הלאה. המשכנו איתם. לפתע זה היה מרוץ. גברים נהפכו לזיעה בשעה ששרירים השתחררו, התהדקו והתעוותו. השיחות נעלמו, כל הכוחות התמקדו בכביש. המובילים התחלפו ביניהם, הניחו לאחרים לנוע על שובל האוויר שלהם לכמה דקות ואז פרשו מהמבנה והניחו לאחר להוביל בראש הלהקה. אנחנו שמרנו על קצב. כעבור 40 דקות חבר לדוק שוב לדבוקה והקצב חזר והואט והשיחה התחילה שנית. ידיים עזבו את הכידון כשאנשים עשו תנועות מחאה או הסכמה. אחוות רוכבים ופניהָ דרום מערבה לעבר ברֶטאן. שמעתי את לדוק מדבר ערבית וזה נשמע מוכר.

     

    הגעתי במקום ה 19, אחד אחרי הארי, 11 אחרי אופּי. הוא רכב יפה והיה בעיתונים. הבעלים של הטוּר, העיתון "ל'אוטו", ציין את שמותינו.

     

    רכבנו לבריסל כששפעת מקננת עמוק בגופי. הברגת הגלגלים של הארי השתחררה והוא נאלץ לעזוב את המרוץ כדי למסור אותם לתיקון. עד שחבר אלינו שוב, אופּי כבר נעלם מהעין. הוא נצמד לניקולס פרנץ והתנדף איתו. הייתי אבוד, השתעלתי וירקתי ליחה. הארי היה קובע המהירות, הפֵּייסֶר. המהירות ההפכפכה של האירופאים לא היתה לרוחו ולא התאימה לטכניקה שלו ואנחנו השתהינו קרוב למאסף עד שהחלטתי לפרוש לפני אזור הגבול. חזרתי לוורסאי ברכבת. במהלך הנסיעה ריחפתי בהקלה, הרכבת ערסלה אותי למצב שלא חוויתי מאז נטמעתי באנשים האלה והיינו קבוצה, שַלווה. שלווה, שכן לא הייתי מוכן לרכוב הרחק כל כך צפונה, עדיין לא. הגעתי למועדון מאוחר בערב ונודע לי שאופרמן הגיע שלישי.

     

    "ל'אוטו" צילמו אותו. החמיאו לנו ושיבחו אותנו באופן מוזר ביותר.

     

    מסתבר שהוא לא המציא את הגלגל. ארמסטרונג (צילום: רויטרס) (צילום: רויטרס)
    מסתבר שהוא לא המציא את הגלגל. ארמסטרונג(צילום: רויטרס)

     

    עם שובה של הקבוצה התאספנו וחגגנו את הישגו. הזמנו את הארוחה הכי טובה שיכולנו להרשות לעצמנו. רבים מהרוכבים הצרפתים הצטרפו אלינו ושתינו יין, דבר שהניע את לבי לקום ולהצדיע. הצרפתים שאירחו לנו לחברה ניהלו שיחה באנגלית רצוצה. זה היה שעשוע לשני הצדדים, ובתמורה ניסו הארי ואופּי את הצרפתית הדלה שלהם. דיברנו עד עלות השחר ואז היין הוציא את כולנו אל הרחובות. שאלנו את עצמנו אם אנחנו מוכנים. לאיש לא היתה תשובה.

     

    כל זה היה במאי. עכשיו כבר יוני. 17 ביוני 1928, ואני אומר לעצמי להתעורר.

     

    הארי בודק את הפנימיות החלופיות שכרך סביב גופו כמו צלופחים מוזרים. אנחנו נושאים ארבע מהן. על כל תֶּקֶר מעל ארבעה ניאלץ לפרום את האבוב משׂק הקנבס שבו הוא שוכן, ואז להשתמש בדבק וטלאי ולתפור אותו בחזרה לצמיג. שמענו סיפורים על אנשים ששיחדו תופרות מקומיות לעשות את העבודה בשבילם, והתחננו שהן לא יספרו לפקחים שחגים סביב המרוץ בתקווה להוסיף שעות לסך השעות של רוכב, לדחוף אותו בחזרה ללהקה בלוויית איחולי כל רע. אני זוכר סיפורים שסופרו בלילה ההוא אחרי בריסל. קרבות בין רוכבים לפקחים. אני חושב על הסיפורים ותר אחר גיבוריהם בין הרוכבים, בטוח שכולם נמצאים כאן איפשהו, גם אם הם לא מתחרים. אני נזכר שאין לי מושג איך הם נראים, אף שהוספתי בדמיוני פנים לראשיהם. אז אני שואל: הגברים המהוללים האלה, מהזיכרונות של מי הם עשויים? כי הרי לא ייתכן שהם אמיתיים. כולם נראים רחוקים שנות אור, גם אם אני מבין שהם לא, הם במרחק אותו דגל הזנקה, או יהיה אשר יהיה הסימן שנקבל להתחלת הדבר הזה. שכן ברגע ההוא נהיה כולנו יחד במרוץ הזה, בעברו ובאותו הרגע, וכל אחד מאיתנו ייחשף לפני האחרים. אנחנו לובשים חולצות כחולות כהות תואמות עם פס ירוק. את מי או את מה הצבעים האלה מייצגים, איש לא אמר.

     

    אני מתחיל להתרכז, מוציא את ההיקף ממיקוד וחושב על צורת גופי המשתלשל מעל השלדה, על כוונון כל זווית של מפרק וגפיים - כל אחד מהם חיוני כל כך, יותר מכל איבר פנימי. למעשה, כל מה שאנחנו צריכים זה לב לדם וריאות לאוויר, כל השאר הוא משקל עודף. בקרוב נהיה מנוֹעים. בקרוב נהיה טייסים, נשרים, עטלפים, כל מין שתרצו. מצחיות לבנות ומשקפי מגן, מלוא הפה חרקים ואבק.

     

    אנחנו יוצאים לדרך עשר דקות לפני חבורת העצמאים הרעשנית, 40 דקות אחרי קבוצת "אַלסיוֹן דאנלופּ". המזניק מהנהן, מוודא שכולנו שם ומכוון את חמישתנו לדרכנו. אנחנו מסתלקים. סוף סוף, כך נראה, עזבנו את ניו זילנד.

     

    למרות זאת, רגלי מסרבות לתפקד. אני מתקדם בגפיים רפות שמסתובבות עם הגלגלים. ארני מסתכל אחורה ורואה אותי נאבק. הוא מדבר אלי, אני שומע כל מילה כאילו היה ליד אוזני. אני מושך בכתפי והוא צועק. אין כלום מלבד הגלישה האטית מהדחיפה שנתן מסיה פראנס לאחורי. תחושה כמו פרפרים בירכי כשהן מסתובבות לאט. הארי מביט אחורה והאחרים עושים

     כמוהו. זעקה עולה מן ההמון. אין שום דבר, ונדמה שלעולם לא יהיה שום דבר. אני סירה קלה שנדחפה לים, מוקפת קול גלים ואנשים טובעים. אני גאות כושלת. אני נע, אבל זאת תנועת אין אונים מוזרה בתוך רעש אמורפי, עוצמת קול של שורות על גבי שורות של פיות צועקים. את פניהם של מי אני רואה? אני תר אחריהם, משפחה, חברים. ברור שאיני רואה אף אחד, עד שאני מבחין בצעיף סביב צווארה של אישה. הוא צהוב, בהיר. הארי נוטה החוצה, אופניו פונים בעקבות מבטו לאחור מעבר לכתפו. אני רואה את המנהל שלנו צועק אלי, הוא רץ לצדי וצועק. אני מחייך אליו. אט אט הכול כמו חוזר אלי, רגלי מתחילות לנוע, מעתיקות אנרגיה מירכי אל הכביש. הארי אומר משהו ואני מוצא את עצמי רוכב אחריו כפי שעשיתי פעמים כה רבות.

     

    מישהו. מישהו עמוק בקהל צוחק ואני מצטרף אליו לרגע.

     

    הללויה, כמו שאומרים המלאכים.

     

    עכשיו אנחנו זורמים לאורך הרחוב, אור השחר ניתז מפלדה ירוקה. מבטם של אנשים נעוץ בנו. אני מתאמץ להתמודד עם ממדיהם ומחשב חישובים בראשי. הֶרגל של מתמטיקאי חובב מושבע. אני מתאמץ לעמוד בפיתוי לתת מספרים לדברים. האוויר נשאר קשה מעומס צליל. אנחנו בתוך קונכייה. ילדים צורחים, אף שאני בספק אם הם יודעים מי אנחנו או מה הדבר שאנחנו עושים. הם צורחים לשם הצריחה, עווית פנים שמאפשרת לאוויר שלהם לחבור לאוויר של האחרים (הוריהם, אחיהם, חבריהם וכן הלאה, עד שכל אדם בקצה כל יד מושטת הוא חלק מהקול הזה). הוא מכל עבר, סביב סביב לנו, אז אנחנו לא מקשיבים. אנחנו רוכבים בתוך דממה שרק אנחנו יודעים איך ליצור אותה.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים