שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    האופרה "חלום ליל קיץ": עונג של ממש - שאינו לשמרנים
    הפקה מקורית, מרשימה ומוצלחת במיוחד עלתה באופרה הישראלית בבימויו של עידו ריקלין. אומנם נותרו כמה כיסאות ריקים ב"חלום ליל קיץ" לאחר ההפסקה, אך מי שאוזנו לומדת את שפתו המוזיקלית המופלאה של בנג'מין בריטן, מגלה עד כמה היא גאונית וחד פעמית

    ההפקה המקורית של "חלום ליל קיץ", אמש באופרה הישראלית בתל אביב, הייתה הפתעה מזהירה לטובה. בלילה הכי חורפי השנה חנכה האופרה הישראלית דווקא הזיית קיץ רעננה, מקורית, מלאת דימיון והומור. ומעל הכל גדושה במוזיקליות שופעת, עם קולות נהדרים - רובם של זמרים ישראלים – שביצעו בהצלחה מסחררת את המוזיקה הגאונית, החד-פעמית, של בנג'מין בריטן.

     

    פיות היער הקטנות - בנות מקהלת מורן. מתוך "חלום ליל קיץ" (צילום: יוסי צבקר) (צילום: יוסי צבקר)
    פיות היער הקטנות - בנות מקהלת מורן. מתוך "חלום ליל קיץ"(צילום: יוסי צבקר)
    "חלום ליל קיץ" של שייקספיר הוא סיפור פנטזיה שמערב קסמים ופיות עם קומדיה של טעויות ומחזה בתוך מחזה. אך בגרסת הבמאי הישראלי עידו ריקלין, יש כאן מהלך מרובע של מחזה בתוך מחזה בתוך מחזה בתוך מחזה. סיפור המסגרת שלו הוא הפקה הוליוודית - בסגנון שנות ה-40 של המאה ה-20. אוברון, מלך הפיות אצל שיקספיר, הוא, בגירסת ריקלין, במאי הוליוודי שחצן. כמו אצל שייקספיר, טיטניה, מלכת הפיות, מתאהבת בגלל מניפולציה שלו - בחמור. אך האם זהו רק "סרט" או קטע מהחיים עצמם, שבו הבמאי הגיי חושק במאהבה של השחקנית הראשית שלו, ולכן משפיל אותה באמצעות הסרט שהוא מביים?

     

    שני הזוגות המאוהבים והמתבלבלים הם, בגירסת ריקלין, צלם הסרט ועוזרו, הנאבקים על חסדיהן של נערת התסריט ונערת המים. אבל בו בזמן הם גם חלק מאגדת הקסם המתרחשת בתוך הסרט שהם מסריטים. יש כאן, אם כן, לא מעט ערבובי תפקידים, ולרגע מי שמצלם את הסרט גם משתתף בו, או למצער מושפע מאווירת הקסמים המתחוללת בו.

     

    להקת השחקנים מהכפר כדמויות הוליווד (צילום: יוסי צבקר) (צילום: יוסי צבקר)
    להקת השחקנים מהכפר כדמויות הוליווד(צילום: יוסי צבקר)
    גם ההצגה שבתוך ההצגה של שייקספיר משתכפלת כאן. חבורת הכפריים המציגים הצגה בתוך הצגה, הם, בגרסתו של ריקלין: שחקנים המשחקים חבורת כפריים שמכינה קומדיית סלפסטיק הוליוודית שכל דמויותיה הן אבות-טיפוסים הוליוודיים קלאסיים: שחקן מערבונים גברי וקצת שוטה, דורותי מ"הקוסם מארץ עוץ" בגירסה טרנסג'נדרית, צ'רלי צ'פלין, גראוצ'ו מרקס והאריה של מטרו גולדין מאייר.

     

    האמת היא שכל הקונספט הזה נשמע אולי לקורא כבליל מקושקש, אבל במופע עצמו המהלך כולו "עושה היגיון" בדרכו - קוהרנטי, חביב וממש מצחיק לעתים, ובהחלט מקורי. ולמרבה השמחה לא חשתי כלל כאילו יש כאן ניסיון להיות מקורי ועדכני בכוח - תחושה מעצבנת שתוקפת אותי לעיתים נוכח גרסאות "עכשוויות" של אופרות או מחזות קלאסיים. זה אכן היה עכשווי ועדכני, אבל מעניין, נינוח ומשועשע.

     

    טיטניה חולקת אמבט עם הנער ההודי. מתוך "חלום ליל קיץ" (צילום: יוסי צבקר) (צילום: יוסי צבקר)
    טיטניה חולקת אמבט עם הנער ההודי. מתוך "חלום ליל קיץ"(צילום: יוסי צבקר)

    וכמובן שהמוזיקה של בנג'מין בריטן שיחקה לידיו של ריקלין. בריטן (1913-1976) העלה את "חלום ליל קיץ" ב-1960, כלומר לפני חמש דקות במונחי הזמן של עולם האופרות. הוא גם כתב את הליברית של האופרה (יחד עם בן זוגו לחיים, זמר הטנור הבריטי פיטר פירס) תוך קיצור ניכר במחזה של שייקספיר. המוזיקה שלו חדשנית לגמרי לתקופתה, מקצתה כתובה בשיטת ה-12 טונים, ועם אלמנטים ברורים של "ציור מילים" (שמדמה מוזיקלית את המשמעות המילולית של קטעי טקסט) ולא מעט הרמוניות אווירה, מקצתן קסומות ממש (כמו בתמונת שיר הערש ששרות הפיות של טיטניה לגבירתן או בסצינת ליל הערפל כשזוגות האוהבים אובדים ביער).

     

    אך האלמנט הכי מסקרן באופרה הזו הוא קול הקונטרה טנור שבריטן העניק לתפקיד הגברי הראשי: אוברון מלך הפיות. הקול הנדיר הזה נמצא במנעד הקול

    הנשי של סופרן נמוך. הוא היה פופולרי במאות 15-17, בין השאר כתחליף לקולות נשיים שנאסרו בשירה כנסייתית. וידוע כי בביצועי האופרות והאורטוריות של הנדל, במאה ה-18, נעשה שימוש בזמרי קונטרה טנור שסורסו בנעוריהם כדי לשמר את קולם הגבוה. אך ב-200 השנים שלאחר מכן השימוש בקול הזה נעלם כליל. לכן, המהלך של בריטן ב-1960 היה מהלך היסטורי ממש. ובעקבותיו – לא רק שחזר השימוש בקולות קונטרה טנור בביצועי מוסיקת ברוק ותפקידים אופראים של הנדל – אלא שמוסיקאים מודרנים אחרים המשיכו את המהלך של בריטן ויצרו מוסיקה לקול הדרמטי והמיוחד הזה.

     

    שחקן הכפר בדמות האריה ההוליוודי הידוע (צילום: יוסי צבקר) (צילום: יוסי צבקר)
    שחקן הכפר בדמות האריה ההוליוודי הידוע(צילום: יוסי צבקר)
    אבל מדוע בריטן עשה זאת? אני לא קונה את ההסבר הרווח כאילו זה היה אקט הפגנתי של מהפכנות מוזיקלית. דומני כי בריטן הבין שהסאונד של קונטרה טנור הוא אידיאלי להמחשת הדמות המיתית של אוברון. ואני גם חושד בבריטן שהוא "נקם" באוברון – לשיטתו מניפולטור מרושע ששיחק בבני אדם – על-ידי כך שבמקום להעניק לו בריטון נמוך או בס – כמצופה מהקלישאה של העריץ הדומיננטי באופרה - הוא נתן לו את הקול הכי נשי האפשרי. אגב, במרקם קול הקונטרה-טנור העכשווי, התפקיד נחשב לנמוך יחסית. כנראה כי יועד לאלפרד דלר, הקונטרה-טנור המוביל באותן שנים, שהיה בעל מנעד מוגבל יחסית.

    כך או כך, הקול הזה שיחק היטב לידיו של עידו ריקלין. שהרי אוברון שלו הוא מחוללה, כבמאי קולנוע, של הזייה הוליוודית קסומה. וככזה הוא סוג של בורא עולם. וכבורא עולם הוא זכאי לקול על-אנושי.

     

    ריקלין הוכיח כבר לפני שנתיים - בשתי האופרות הקצרות שביים בתל-אביב ("האדונית והרוכל" של פרמונט ו"שיץ" של יוני רכטר) - שיש לו את זה. ושאופרה עכשווית זה ז'אנר שמתאים לו ושהוא יודע לחולל בו מעשים. אמש הוא הוכיח זאת שוב. ובהצלחה רבתי.

     

    מלכת הפיות טיטניה מתאהבת בחמור (צילום: יוסי צבקר) (צילום: יוסי צבקר)
    מלכת הפיות טיטניה מתאהבת בחמור(צילום: יוסי צבקר)

    הצלחה מזהירה לא פחות ומשמחת במיוחד הייתה רמת השירה ששמענו אמש. אם מישהו חיפש הוכחה לכך שיש היצע משובח של זמרי אופרה ישראלים, בעיקר זמרות, שיכול לפרנס קאסט להפקה שלמה - קיבל אותה אמש. הקולות הנשיים הראשיים: הילה בג'יו (בתפקיד מלכת הפיות טיטניה), יעל לויטה שופעת החיוניות (הלנה), ענת צ'רני המרתקת (הרמיה) – כולן היו נהדרות, עם קולות רעננים, דינמיים ומלאי חיות. וטובות לא פחות היו קולות המשנה – כל נערותיה של טיטניה: טל גנור, דניאלה סקורקה, אביגיל גורטלר ונופר יעקובי, וכן עידית זמיר (היפוליטה). כולן זמרות משובחות. ומה שמעניין הוא שגם מחליפותיהן בקאסט המקביל - רובן ככולן ישראליות.

     

    יניב ד'אור (בתפקיד אוברון), הקונטרה-טנור הישראלי האולטימטיבי, הוכיח שהוא טוב בשירת אופרה עכשווית לא פחות משמצטיין בהנדל, מונטוורדי או קוואלי. ג'ושוע בלום, בס אוסטרלי-בינלאומי מעולה, היה מקסים ומרשים בתפקיד בוטום, הכפרי החמור. יאיר פולישוק היה מקסים כדרכו, והקולות הנמוכים הקבועים של האופרה – ולדימיר בראון ונח בריגר, הוכיחו בפעם המי יודע כמה שיש על מי לסמוך.

     

    מקהלת הילדים מורן, בתפקיד מקהלת הפיות הזעירות, סיפקה למופע כמה מרגעיו הקסומים ביותר. ואת המהלך כולו הניע המנצח הצעיר דניאל כהן באנרגיה אינטנסיבית ובניצוח אינטליגנטי מאוד.

     

    לא כל הקהל - השמרן למדי והמבוגר למדי - של האופרה הישראלית, אהב את החגיגה הזו. ולא מעט כסאות נותרו ריקים לאחר ההפסקה. חבל שכך. לא רק כי המחצית השנייה הייתה טובה אף יותר מזו שקדמה לה, אלא כי האופרה הזו של בריטן ראוי לה שתתקבל בסבלנות ובפתיחות. מקץ זמן-מה האוזן לומדת לקרוא את השפה המופלאה שלו, או אז המאזין זוכה להבזקי עונג של ממש.

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: יוסי צבקר
    לא לשמרנים. "חלום ליל קיץ"
    צילום: יוסי צבקר
    לאתר ההטבות
    מומלצים