שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    לצאת מהארון ולהשאיר מלחמת אזרחים מאחור: פרק ראשון מ"נדנדת חבלי הכביסה"
    אל-חכוואתי מספר סיפורים מהעבר על מיטת אהובו הגוסס - מהילדות בדמשק, דרך היכרותם ועד ההגירה מסוריה שסועת הקרבות אל ונקובר השלווה. "מבחינתנו משחק מקדים לא היה נגיעות מתוקות ונשיקות רכות; הוא היה מציאת מקום שבו לא יגלו אותנו שוטרים, הורים זועמים או שכנים חטטנים". קראו את הפרק הראשון מספרו של אחמד דני רמדאן

    סיפורו של אל־חכוואתי על עצמו

     

    סביבנו יש רטטים; כמו יצירה מוזיקלית שלא נכתבה. המנגינה הנסתרת הזאת יוצרת עבורנו שגרה. כל מעשה שאנחנו עושים בחיינו הוא כמו נגיעה עדינה במיתרי כינור. אנחנו יוצרים סימפוניה של מסורות ושל מנהגים יומיומיים שמחקים את החיים; אבל אלה אינם חיים, אלא תנועה בסולם מוזיקלי. קול צעדיך כשאתה קם מהמיטה בשעות הבוקר המאוחרות והולך לחדר האמבטיה; שריקת הקומקום החשמלי כשאני מכין לך קפה; אנחות הכאב שאני משמיע כשאני עולה במדרגות לחדרנו - כל אלה מצטרפים לאינספור הצלילים שבוקעים מכל פינה בביתנו הישן. הם יוצרים חיים שאנחנו יכולים לחוש אותם בתוכנו גם כשאיננו שמים לב לרעש.

     

    נעשיתי מכוונן למוזיקה הזאת, וכעת איני יכול לדמיין את חיי בלעדיה. מקור חדווה חשאי שלי הוא להניח למחשבותיי לשוטט, לשרטט בעיני רוחי תמונות של גבותיך העבותות, הלבנות, כשאתה מחפש במראה את עצמך היפה משכבר הימים, שאבד. גם כשאני יושב בגינה עם הכלבות אני יכול לראות אותך מנסה לעשות באיטיות עוד צעד במעלה המדרגות; המדרגה החמישית תמיד חורקת קצת, אני צריך למצוא זמן לתקן אותה.

     

     רוצים לקרוא את "נדנדת חבלי הכביסה" בגירסה הדיגיטלית? הורידו את האפליקציה לאייפון, לאייפד ולאנדרואיד .

     

    הגינה שלנו ענקית, עצים ושיחים חמדנים צומחים סביבה כמו צמיד סביב מפרק יד. בימי השמש הספורים בוונקובר היא מוריקה, והפרחים עושים זה לזה עיניים, מתכוננים לעוד עונת רבייה. בימים הגשומים של החורף, שנמשכים זמן רב מדי וכובלים אותנו אל הבית, היא נעשית בוצית, ובריכות מים קטנות מצטברות בפינותיה. הגשם הכבד מוסיף לסימפוניה, מפיק מקצב של תופים אינסופיים כשהוא מכה בבריכות שסביב הגינה שלנו.

     

    כשקנינו את הבית, לפני עשרים ומשהו שנים, הוא היה לבן. אז צבענו אותו באדום. חשבנו שהוא נראה מלא חיים וחמוד, ואחר כך החלטנו לשנות את צבעו לירוק. הצבע הזכיר לך את בית משפחתך בדמשק. בסופו של דבר, כשהזדקנו, נטשנו את הצבעים השמחים והסתפקנו באפור כהה לקירות, אותו צבע שאני רואה בעיניך בשעות הבוקר המוקדמות כשאתה מתעורר, מבקש את התרופה שלך ואת ארוחת הבוקר.

     

    פעם הייתה הרוח מכה בצידו הדרומי של הבית, פותחת חלונות וגורמת לדלתות לחרוק. היא הבהילה את הכלבות והעירה אותנו באמצע הלילה. הרוח שרקה כמו זר משועשע שמשמיע שריקת חיזור ברחוב. היא הכניסה הביתה את ניחוחות אינגליש ביי וחוף סאנסט. היא נשאה את טעמי הדונאטס מהסניף הקרוב של טים הורטון ועוררה את תשוקתך אליהם כמעט כל בוקר.

     

    אנחנו כבר לא מרגישים את הרוח מכה בבית, וכך נשלל מאיתנו כלי מרכזי בסימפוניה שלנו. גורדי שחקים גבוהים התגודדו סביב ביתנו הקטן, הדו־קומתי, במשך השנים והקיפו אותו באיטיות אך בתוקפנות.

     

    פעם היית ממלא את הבית בציורים, בפיסות פסיפס ובפינות ישיבה מסורתיות, כמו בבית הוריך בדמשק. היית מבלה שבועות בהעברת רהיטים ממקום למקום, ואחר כך היית עומד בפינה, מחשב בראשך חישובים לכל המפגשים החברתיים האפשריים שמעולם לא קיימנו. היית תוהה אם התצלום השחור־לבן הממוסגר של סבך צריך להיתלות במרכזו של קיר אחד או בקרן זווית של פינת העבודה שלך. הצעת שטיח כחול לסלון, אחר כך החלפת אותו בשטיח צהוב כהה, וגם עליו התחרטת כעבור ימים אחדים. נהגת לעבוד בגינה ונהנית להשקות את הצמחים.

     

    אתה כבר לא תוהה. אתה כבר לא מגנן. לא הזזת אף רהיט כבר חמש שנים. בסלון אין שטיח, והתצלום של סבך סופח אבק במקום שבו השארת אותו — פינה נטושה בחדר האחסון שלנו.

     

    בלילה צלילי חיינו נעלמים, מפנים את האוויר לצלילי הלא־נודע המתגנבים לתוך ביתנו מבעד לחלונות. בלילה אתה ישן ואני נשאר ער, מקשיב לקולותיהם ומנסה לפענח את המסרים שלהם. האם יספרו לי סיפור בשבילך? לפעמים הם מספרים, לפעמים לא. השאיפות והנשיפות הקצביות שלך משאירות אותי ער, ואני תוהה. האם אתה חולם על גן העדן הפרטי שלך?

     

    כשהיית ילד ציפית שהעולם יהיה שלך, רק תושיט יד ותקטוף. פתחת את ליבך בצחוק וסיפרת בדיחות. הראית לי סרטון ישן שלך, שהוסרט במצלמה ששאלתם ממארגן חתונות שאביך הכיר. עמדת והקשבת בשקט לקצב של שיר רגאיי שהתפרסם יתר על המידה בסוריה בשנות התשעים המוקדמות. לבשת ז'קט לבן ועניבת פרפר אדומה. פתאום התחלת לרקוד, לא מודע לאנשים סביבך, לא מוטרד מצחוקו של אביך. התחלת לחקות את התנועות של הרקדנים בקליפ, התנודדת לשמאל ולימין לצלילי השיר, חזרת על הפזמון שלו בקול רם. הזזת את הרגליים מהר ככל שיכולת ונענעת את ראשך לפי הקצב.

     

    זה, אמרת לי, גן העדן שלך. זאת הייתה התקופה שבה עוד היית עצמך, לפני שנמלטת ממציאות חייך וכלאת את מחשבותיך בתוך הגולגולת. כשהזדקנת השארת מאחוריך את הצחוק ואת הריקודים ואימצת הומור סרקסטי שאתה חולק עם עצמך בלבד, תשוקה למרחב אישי וצורך שיניחו אותך לבדך עם מחשבותיך.

     

    הנשימות שלך נעשות כבדות יותר ולרגע הלב שלי מזנק בפחד. סוף־סוף אני רואה אותך פוקח עיניים. אתה מחייך אליי. "הפעם אני אצליח לספר לך את הסוף?" אני שואל ומושך אותך אל החזה שלי; אתה מניח את מוחך העייף, העולה על גדותיו מתרופות, על החזה שלי. אני שומע את החריקה הקטנה שמפיקה הצלע השבורה שלי כשהיא כואבת תחת משקל ראשך. אני מתעלם ממנה כפי שהתעלמתי בשישים השנים האחרונות. גם אתה שומע את החריקה.

     

    "אני לא רוצה להציק לך," אתה אומר ומזיז את ראשך. "הצלע השבורה הזאת שלך אף פעם לא ממש החלימה."

     

    אני מושך אותך קרוב יותר אליי. "תשכח מזה. אני כמעט לא מרגיש אותה יותר." אני מגרד בחזה, באותה נקודה של הצלע השבורה.

     

     

    בשנות העשרים המוקדמות שלי גרתי זמן־מה בקהיר. סיפרתי לך את הסיפור הזה פעם, לפני שנים, אבל מעולם לא חזרתי עליו. אני לא נהנה לספר סיפורים ישנים על צלעות שבורות ועל חוויות מכאיבות. אני לא מרגיש שהם סיפורים שלי; הם סיפורים של אנשים אחרים, שחיו אותם במקומי. כל שלב בחיי הוא כמו סיפור של איש אחר, כל אחד מהם הוא איש שאינני מכיר היטב. איש שאני כבר לא מבין.

     

    הסיפור הזה הוא על איש שחי במצרים בשנות העשרים המוקדמות שלו. הוא זה שברח מהמשפחה שלו בסוריה ועבר לארץ שהכיר רק מסרטי מומיות ומספרי נעורים. למה קיבל האיש ההוא את ההחלטות האלה? מה גרם לו להתעלם מכל הסימנים ולפסוע ברחוב הריק, האפל, בפאתי קהיר, בודד ותמים?

     

    לאיש הזר ההוא עשו אאוטינג כהומוסקסואל מול קבוצת חברים מצרים. אתה מכיר את הסיפור הזה: יום אחד אחרי הצהריים הוא קיבל שיחת טלפון מאחד החברים האלה. הוא הוזמן למרכז קניות והלך לשם. ברחבה של דוכני מזון מהיר, ליד הארוחות המסריחות של מקדונלד'ס, ישב הזר ההוא עם חבריו.

     

    "שמענו עליך סיפורים," אמר אחד מהם. הוא היה איש גבוה, כהה עור, ולו שפם כבד וכרס של סנטה קלאוס. "אנחנו רוצים שתדע שאנחנו תומכים בך, אתה יכול לסמוך עלינו, אנחנו נעמוד לימינך."

     

    "מה אתה? אקטיבי או פסיבי?" שאל פאדי, שהאיש הזר היה קצת מאוהב בו. "אני מתכוון, אם אתה אקטיבי, פשוט תתחתן עם בחורה ותעשה לה מה שאתה רוצה."

     

    הזר לא השיב על חקירותיהם; הוא חש מרומה, הרגיש שדחקו אותו לפינה. הוא רצה לקום מהשולחן ולא להביט לאחור. לברוח לתוך הפנטזיות שלו. בתוך ראשו הוא אחז בידיו של פאדי, ופאדי הבין, אפילו קיבל בברכה את גישושיו הרגשיים. השניים חלקו נשיקה, מגע ולחישה.

     

    הקבוצה, כל השמונה, עדיין דנו בחיי המין של האיש ההוא; הם ניסו להסכים על תוכנית להצלת מה שנותר מנשמתו. "אולי כל אחד מאיתנו יוכל להרשות לעצמו לתרום סכום כסף קטן בשבילו," אמר פאדי על האיש שהיה פעם אני. "ונוכל להכין אותו לחתונה."

     

    סוף־סוף מצא האיש הזר תגובה בתוכו.

     

    אחמד דני רמדאן. "כשהזר ההוא ואני - עדיין בגוף אחד - הסתובבנו, ראינו אותם באים. הם באו מהר. שבעה. פאדי לא היה ביניהם. על פניהם המוכרות היו הבעות לא מוכרות. הבעיטה הראשונה פגעה בדיוק בין הרגליים. 'חוול', אמר אחד מהם. 'הומו!'" ()
    אחמד דני רמדאן. "כשהזר ההוא ואני - עדיין בגוף אחד - הסתובבנו, ראינו אותם באים. הם באו מהר. שבעה. פאדי לא היה ביניהם. על פניהם המוכרות היו הבעות לא מוכרות. הבעיטה הראשונה פגעה בדיוק בין הרגליים. 'חוול', אמר אחד מהם. 'הומו!'"

    "לא ביקשתי מכם אישור או הבנה," אמר. הוא דיבר על אינספור הלילות שבילו כולם בביתו, על הפעמים הרבות שחלקו כולם את מיטתו ודיברו על אהבה ועל אובדן עד שתמו השעות הקטנות של הלילה. הוא חש שכל הרגעים הללו, שֶׁיָקרו לליבו, מתרוקנים ממשמעות. "ישנת לידי," הצביע על סנטה קלאוס, שפניו היו אדומות עכשיו. "אני נגעתי בך? הטרדתי אותך? גרמתי לך איזו אי־נוחות, ולו הקטנה ביותר?" כולם נאלמו דום.

     

    האיש הזר נמלט מהשולחן; הוא קפץ מעל גרם המדרגות ומצא את עצמו עומד לפני בית קולנוע. הוא הסתכל בכרזות והחליט לצפות ב"ונדטה".

     

    בדרכו לאולם מצא את עצמו פותח בשיחה עם סדרן. הסדרן היה צעיר יפה תואר, בעל שיער כהה, בן גילו בערך. הם החליפו משפטים קצרים בזמן שהאיש חיכה שדלת האולם תיפתח. האיש הזר תהה אם הם מפלרטטים, וכשהשיחה נמשכה הבין שאמנם כן. "ראיתי את הסרט הזה כמה פעמים," אמר הסדרן ושיחק בפנס הקטן שבידו. "הוא מעולה."

     

    הסדרן הסביר מדוע הסרט ריגש אותו. "וי הוא זאב בודד," אמר, מביט בפניו של האיש בעיניו הכהות, הגדולות. "החֶברה נוטשת אותו ואנשים דוחים אותו מעליהם רק בגלל מי שהוא." באותו רגע האיש רק רצה לאחוז במותנו של הסדרן ולטבול אותו בנשיקה עמוקה.

     

    "אבל הוא הצליח לשנות את החֶברה שלו ולגרום לה לקבל אותו כמו שהוא," הוסיף הסדרן חרש. שפתיו היו מושכות, חמימות זרחה מעורו. "זה היה מעשה מהפכני."

     

    "אני לא יודע איך החמיצו את זה," לחש הסדרן לזר, "אבל בסרט רואים שתי נשים מתנשקות, ואלוהי הצנזורה של מצרים לא חתכו את הסצנה."

     

    כשפסע הזר לעבר המושב שלו, עקב אחריו הסדרן בעיניו; באולם החשוך, בין תמונות הסרט שהיה בעיצומו, חמק הסדרן אל המושב הריק שליד האיש הזר. הוא לחש "שלום" חפוז וישב לו, צופה בסרט.

     

    רגעים חלפו, וידו של הסדרן מצאה את דרכה לגעת בקצות אצבעותיו של הזר. הזר משך את היד אליו ואחז בה בידו. שתי הידיים לפתו זו את זו בשעה ששתי הנשים שעל המסך חלקו נשיקה מתוקה. אצבעותיהם שיחקו במחבואים בזמן שווי ואיווי רקדו לצלילי ליבותיהם הפועמים במערכה השלישית. בשקט שמעו שניהם את וי לוחש, "אין טעם במהפכה בלי ריקודים."

     

    כשכולם החלו לצאת מהאולם והאור נדלק התנתקו ידיהם זו מזו. הם הביטו זה בזה וחייכו. "אפשר לקבל את מספר הטלפון שלך?" שאל הסדרן בביישנות, והאיש הזר חייך. הם החליפו טלפונים והרגישו שהדם גועש אל פניהם. הם נפרדו בהבטחה להיפגש.

     

    הרוח המדברית הקרה חדרה אל תוך בגדיו של הזר; הוא רעד כשהלך הביתה ברחובות הריקים אחרי שלא הצליח למצוא מונית. הוא הרגיש בטוח, רוחו הייתה מרוממת בגלל ההבטחה לפגישה עם הסדרן החמוד בעל הידיים הרכות. הוא שמע צעדים מאחוריו. צלילי הלילה הזמינו אותו לריקוד סלואו. הוא הלך, שיכור מהרוח הקרה.

     

    זה היה הלילה שבו נולדתי מגופו של האיש הזר ההוא; השתברתי מתוכו. הילד־איש התמים ההוא היה חי כשיצא מבית הקולנוע, ומת כשהתעוררתי למחרת בבית החולים עם כתף פרוקה, עם צלעות שבורות.

     

    כשהזר ההוא ואני — עדיין בגוף אחד — הסתובבנו, ראינו אותם באים. הם באו מהר. שבעה. פאדי לא היה ביניהם. על פניהם המוכרות היו הבעות לא מוכרות. הבעיטה הראשונה פגעה בדיוק בין הרגליים. "חַוַול," אמר אחד מהם. "הומו!"

     

    הזר ואני לא התווכחנו; פשוט עמדנו במקומנו, ניסינו להגן על הפנים שלנו. חבטה בחזה הובילה לכאב חד בריאות. בעיטה בברך הפילה את שנינו לארץ. ואחר כך באו הבעיטות הרבות. "אני עושה את זה בשבילך," אמר סנטה קלאוס. "אתה צריך לדעת מי אתה באמת."

     

    ידיו של הזר נחלשו. הוא כבר לא יכול להגן על פניו. לאט, הן נפלו אל צידי גופו. החזה שלו חטף בעיטה מסוליית נעל. כשצלעו הסדוקה נכנעה ונשברה לגמרי, הוא שמע את קול הפיצוח מהדהד בראשו. גם אני שמעתי אותו.

     

    המחשבות דהרו בראשו, מקוטעות. הבעיטות שלהם ריסקו את איבריו הפנימיים בכל פעם שפגעו בו. הוא ניסה לנשום נשימה עמוקה. הוא ניסה לדבר. המילים גוועו על לשונו. הוא ניסה להתחנן לסליחה על חטא שלא האמין בו. הוא שמע את נשימותיו שלו. הוא השתנק, אבל לא הצליח להכניס את האוויר לגופו. הוא חש שהוא נחנק. הוא ייחל שיפסיקו. הוא ייחל שישמעו את עצמותיו נסדקות. הוא ייחל לרחמים.

     

    בעיני רוחו ראה את פניהם המחייכות כשהיו מתאספים בדירתו הקטנה בסופי שבוע; מישהו היה מביא נרגילה, אחר היה קונה קוּשַׁארִי או גרעיני חמנייה בכמות מספקת לכולם. הם שיחקו יחד "רֶד אלֶרְט", לפעמים באינטרנט, לפעמים בשני מחשבים שהרכיבו בדירתו. הוא היה מכין להם תה. הם היו שואלים את ספריו וקוראים את סיפוריו הקצרים.

     

    הכאב החל להתפוגג מגופו. הוא לא חש בו עוד. נעשיתי תא האחסון לכאב שלו; נעשיתי כלי הקיבול לצערו. הוא החל לאבד את אחיזתו במציאות. אני נשארתי מאחור, ספגתי מהלומות, ואילו הוא החליק לתוך הפנטזיות שלו.

     

    בדמיונו, הוא יטלפן והסדרן יענה. הם ייפגשו שוב לקפה במקום כלשהו על גדות הנילוס. הוא יקנה לסדרן ורד ממוכרת פרחים שלובשת צעיף מלוכלך. הסדרן ייקח אותו וייבש אותו בין דפי רומן גרפי שקנה כמה שבועות לפני כן. לנצח ידיף הספר ניחוח פרחים, והוורד ייעשה אלמותי כמו ורד מזכוכית.

     

    בכל סוף שבוע ילכו יחד לקולנוע ויצפו בקומדיה או בדרמה. הם יתווכחו על סרטי גיבורי־על ויחזיקו ידיים באולם החשוך. כשילכו הביתה, יתנשקו נשיקת לילה טוב. הם יזדקנו יחד ויום אחד, כשיישן בזרועות אהובו, בחדר שינה שקירותיו מכוסים כרזות של סרטים, יחליק בשלווה אל שנתו האחרונה.

     

    בעיטה אחרונה שנחתה על פניו החזירה אותו לסמטה החשוכה. הוא השתעל דם, ירק אותו הצידה. "בַּס," התחנן. "די, בבקשה." הצלע הסדוקה כנראה ניקבה את הריאה שלו; חשתי שהיא משתרשת שם. היא צמחה כמו עץ בתוך הריאה שלו, עם ענפים צחיחים שלא נשאו עלים. היא הגיעה לפינת ליבו וגירדה את כלוב הצלעות שלו מבפנים. סוף־סוף, הוא גסס. "בַּס," לחש, אבל קולו השנוק נשמע כלחישת נחש, מצופה בדם.

     

    באותו לילה התקיים המפגש הראשון שלי עם המוות.

     

    הוא בא במהירות, פני השלד שלו מחייכות. הוא נופף באצבעותיו והעולם נעצר; טיפת דם מזווית עיני קפאה על פניי, כמו דמעה שלא בכיתי. הפרצופים נעשו מסכות זעם; הרגליים קפאו מילימטרים ספורים מגופי. "אתה יכול להרפות עכשיו," אמר המוות. "פשוט תכריז שאינך עוד, ולא תהיה."

     

    המוות עטה ברדס שחור, כמו בקריקטורה; אצבעותיו, שנגעו רכות בפניי, היו מקלות קרח. באותו לילה הראה לי הכול: הוא הראה לי את העתיד שנכון לי, את הסיפורים שאספר ואת הגברים שאפגוש. הוא הראה לי אותך, אהובי, וראיתי אותך. "אלה החיים שלך," אמר לי. "אתה תשב ליד מיטתו של אהובך כשימות, ולאט־לאט תספר לו סיפורים, תנסה לשמור עליו ממגעי האחרון."

     

    כשהחשכה בלעה אותי הוא שאל אם אני מוכן להרפות מכל זה ולהיעלם איתו אל הלא־נודע. לא הייתי מוכן. "אתה לא מספר את הסיפורים כדי שהוא יישאר בחיים," אמר לי. "אתה מספר את הסיפורים כי אתה לא רוצה להתמודד עם החיים בלעדיו. זה יהיה מעשה אנוכי, מצער, של שימור עצמי."

     

    שחרזאדה לא אהבה את הסולטן. היא לא רצתה לרפא אותו. היא לחשה את סיפוריה כדי למלט את צווארה מידי הסייף.

     

    העולם סביבי היה אפל וראיתי רק את האור בעיניו של המוות. הושטתי את כף ידי, תפסתי את פניו של המוות בידי. הטבעתי נשיקה מדממת על שיניו הלבנות והתחננתי בפניו שיניח לי להישאר.

     

    אז הפשיט ממני המוות את האיש התמים ההוא. זה היה רגע מכאיב; הרגשתי כאילו חלק מנשמתי הוסר. המוות חייך אליי, ומתוך־תוכי לקח דמות רפאית, איש־ילד שהייתי פעם ועכשיו הוא זר לי.

     

    האיש הזה מבקר אותי לפעמים, כשאני שוכב איתך במיטה. הוא מזכיר לי סיפורים שעברו מזמן. הוא לוחש שירים באוזניי כשאני מחכה שתתעורר כדי שאדע שאתה עדיין חי.

     

    "ספר לי סיפור," אתה אומר עכשיו. המוות מציץ מאחורי הדלת הסדוקה; בתוך גלימתו אני רואה את האיש הזר ההוא. הוא נראה מאושר. הוא מזג את כאבו לתוכי ועזב את העולם הזה לטובת גן עדן תמים. את כאבו שבתוכי אי אפשר להשתיק. הוא עולה מדי פעם בפעם. קולו נעשה רם יותר בתוך עצמותיי. כמו צעקה של ילד שאמו נטשה אותו. לפעמים הוא מהדהד בראשי. הוא נטרק כנגד צלעותיי השבורות ונחבט בכתף הפרוקה שלי. הוא מושך אותי הרחק ממך ומטיל אותי אל מקומות אפלים שלא מוצאים חן בעיניי, אבל אני שומר זאת לעצמי.

     

    אני מחייך אליך, אהובי, ומתחיל לספר לך סיפור. "פעם איש אחד סיפר לאהובו סיפור ששמו 'ההתאבדות היפה ביותר', על אישה ששמה אֶוֶולין מֶקהֵייל."

     

     

    אוולין מקהייל מתה זמן רב לפני שפגעה במכונית. בדרכה השלווה מטה, בנפילתה מקומה 86 של מגדל אמפייר סטייט, עזבה נשמתה את גופה ועלתה מעלה־מעלה, בעקבות צעיפה הלבן — שאותו הפילה מקצה הבניין לפני שקפצה.

     

    אני מניח שרוחות הרפאים רודפות אותנו בקבוצות. בעת שאני מספר לך את סיפורה של אוולין, רוח רפאים אחרת נחלצת מאחיזתו של המוות. היא עומדת בפינת חדר השינה שלנו, מצותתת לסיפור שלי על אישה, שכמוה נטשה את העולם.

     

    אני מכיר את ריח בגדיה; אני מכיר את המבע העמוק בעיניה. רוחה של אמי עומדת שם בדממה. אני שומע את הדהוד קולה הבוקע מתחת למיטה, שם הוא מתחבא כמו מפלצת. "נשאתי אותך בגופי תשעה חודשים," חוזר הקול ואומר, אבל הרוח נשארת דוממת. "אתה חלק ממני."

     

    נולדתי בדמשק, ילד בודד. עוד לפני שנולדתי אמרו שדבקה בי עין הרע. באחד הימים הטובים שלה סיפרה לי אמא שכשהרגישה בבעיטה הראשונה שלי, דודה אחת שלי, בתולה זקנה, נגעה בבטנה. "הוא יגדל ויהיה ילד חזק," אמרה, ועיניה נצצו מקנאה ירוקה. "את צריכה לטפל בו יפה." מאז אותו יום היה החלק האחרון של ההיריון קשה על אמא. כשנולדתי היה החלב שלה יבש ומלוח. גדלתי חלש, הציקו לי הרבה, הייתי בודד.

     

    היא מסתכלת בי בעיניים מאשימות ואני רועד. אני מיטיב מדי להכיר אותך, אמא. את גונבת אותי מאהובי המאזין, מהמיטה שלי, ואת משליכה אותי לבור קפוא של זיכרון. אני רואה אותך יושבת בפינת הסלון המאובק שלנו, ממתינה לשובי מבית הספר, מחזיקה את תיק הסריגה שלך ועובדת על סוודר חורפי כחול־צהוב. הסוודר מכוער כמו הלילה אבל אני בכל זאת אצטרך ללבוש אותו. הסלון מואר קלושות, אבק בכל מקום, והטלוויזיה משדרת איזו אופרת סבון סורית מטופשת. אני שונא את האבק, אני שונא את אופרת הסבון, אני שונא את הסוודר, ויותר מכול — אני שונא אותָך.

     

    לאוויר יש עובי משלו; החלונות בעלי מסגרת העץ לא נפתחו כבר חודשים ואני מרגיש חנוק ברגע שאני פותח את הדלת ונכנס, נושא את ילקוט בית הספר הכבד. את מביטה בי מרחוק, את רואה את החשכה מאחורי עיניי ואת יודעת עד כמה אני מפחד ממך. את מתחילה לחייך; החיוך שלך הופך לצחוק, כאילו את מתענגת על הפחד שאת נוסכת במעיי. הצחוק שלך מהדהד בכל הבית. הוא פוגע בספרי הלימוד שבחדרי, בקלטות הישנות שלי ובתמונות שאני מסתיר ממך.

     

    "שלום, אמא," אני אומר לך.

     

    "לך תזדיין!" את אומרת.

     

    היא לא שמעה את החבטה הרועמת שהשמיע גופה כשהתנגש בלימוזינה מסוג קדילק שחנתה לפני הבניין; היא לא ראתה את האנשים שהתאספו סביב גווייתה. היא לא ראתה את עצמה, אלגנטית כהרגלה, קרסוליה שלובים, הפנינים מונחות יפה סביב צווארה, כפפותיה הלבנות נקיות ומבהיקות. היא לא חשה במתכת של המכונית שהתקפלה סביבה כמו ענן בדמיונו של ילד; היא לא התאבלה על אובדן נעליה גבוהות העקב, שנעלמו באמצע הנפילה.

     

    כמו צלופח מורנה ירוק את מתגנבת לחדרי באמצע הלילה. בגדייך סתורים. באהבה שלך אין שמץ אלגנטיות. יד אחת מסובבת לאט את ידית הדלת והאחרת מחזיקה סכין מטבח. חושיי המאומנים מעירים אותי, עיניי מסתגלות לחשכה בן־רגע ואני רואה אותך. את עומדת מעליי, כמו פסל של רעל ושל שתן.

     

    "העיניים שלך זוהרות בחושך כמו שד," את אומרת לי, ואני קופץ מהמיטה, הודף אותך מעליי. את נופלת, מפילה איתך שני מדפים ועליהם ספרים שלי, חבריי היחידים בעולם, ואני צולל ובורח. יחף, בתחתונים, אני ממהר לדלת.

     

    "תחזור לפה, חרא קטן!" אני קופץ במורד המדרגות, שלוש־שלוש. ליבי בן הארבע־עשרה מזרים דם בגופי הצעיר. השרירים שלי נדרכים בפחד, והדמעות על פניי שוטפות כמו נהר. אני מבוהל, מפחד. בעיני הילד שלי אַת אֵלָה, ואלה מסוגלת לכול. את דיקטטורית שרוחצת בדמי, ואני חלש, חסר אונים ולא מסוגל להגן על עצמי מדקירות הסכין שלך.

     

    אני עדיין שומע את הרעש שאת מקימה כשאת מתרוצצת בבית כמו נמר בכלוב, שואגת בבדידותך. אני רץ על פני החנויות הסגורות, פונה אל מקום המסתור האהוב עליי מאחורי פחי האשפה בפינת הרחובות, שם גרם מדרגות ציבורי מגן עליי מעיניהם של העוברים והשבים ומרוח הלילה הקרה. אני מעביר את הזמן בספירת מכוניות וכוכבים, מחכה שההתקף הנוכחי שלך יעבור.

     

    אני מסתתר שם ומתמסר לבכי רם. אני מרגיש שאני שרוי בנפילה חופשית, שנדחפתי והושלכתי אל תהום רעבה. אַת אֵלָה, ואמונתי בגדה בי. ליבך היה אמור לייצר אהבה לילדייך, כשם ששדייך היו אמורים לייצר חלב בשבילם.

     

    בין הבניינים שמשני צידי הרחוב הצר שלנו, הנשענים זה על זה כמו חברים ותיקים, כנראה נרדמתי. ולא בפעם הראשונה. בבוקר אני אוסף את עצמי ופוסע בחזרה הביתה, חומק מעיני שכנים סקרנים ובעלי חנויות. אני מעלה את גופי העייף במדרגות. אני מצותת בשער שלנו, מקווה לשמוע את נחירותייך ממלאות את הבית. כשאני משוכנע שאת שקועה בשינה, אני חומק לתוך החדר שלי.

     

    לרוח הרפאים שלך, העומדת בפינת חדר השינה שלי, גונבת את הרגעים החמקמקים ואת הלילות האחרונים שלי עם אהובי, אני מזכיר שזאת לא הייתה הפעם האחרונה שצעדתי בנתיב הבושה הזה.

     

    כמו הירח העולה מתוך החשכה, היא מופיעה לפניי בתמונה שצולמה ארבע דקות אחרי שמצאה את מותה. אני מנסה להתעלם מאוולין מקהייל, אבל היא רודפת אותי. היא שוכבת לה כמו בת של אלה שהקריבה את עצמה כדי לכפר על חטאי אחרים. "תגידו לאבא שלי," כתבה במכתב ההתאבדות שלה, "שיש לי יותר מדי מהנטיות של אמא." היא חששה לאהובה וליוצא־חלציה הרך, וכיפרה בקורבן דם. היא קוראת בשמי, תוהה אם נזקקתי לחיבוק, לנשיקה או לסיפור לפני השינה. עפעפיה הסגורים, שערה, שמלתה, שאני מניח שצבעה כעין היין האדום, כולם מוטבעים בתאי המוח שלי; הם זוהרים, מותירים תשליל של דמותה בשולי תודעתי.

     

    כמו האנשים המתקהלים סביב גופתה של מקהייל, אני ערני. אני יכול להריח את העשן שבא מחוץ לחדרי בשעות הבוקר המאוחרות. מה עכשיו? אני שואל את עצמי ופותח את הדלת, חושש רק שמא נתיב הבריחה שלמדתי היטב נחסם באש. אני פוסע בבית, מרחרח את האוויר באפי, מנסה למצוא את הכיוון שממנו באה האש. אני הולך למטבח. אולי שכחת עוד ניסיון לא מוצלח לבשל משהו בתנור. המטבח נטוש, הכיור מלא עד שפתו בקליפות הביצים שהשארתי שם, לצד צלחות מלוכלכות מהמספר האינסופי של חביתות שהכנתי לי. בפינה אשכול של בננות רקובות שזבובים מתעופפים סביבו, ותפוחי האדמה שבסלסילת הפלסטיק הצמיחו שורשים ארוכים, מפותלים. ריח שמן שרוף ממלא את התקרה. דלת המקרר נשכחה פתוחה, אבל המקרר ריק.

     

    הלב שלי מחיש את פעימותיו. אני תוהה אם את שורפת את דלת הבית. המחשבה על מוות חונקת אותי כמו אפר.

     

    העשן בא מהמרפסת. את עומדת בפינה, לפנייך מכל גדול; אני רואה להבות עולות ממנו. הלהבות משתקפות בעינייך; הן לא ממצמצות לעולם. על פנייך גדל חיוך; את משועשעת, כמו ילד שמטיח שוב ושוב את הבובה של אחותו בקיר ומרסק את פניה.

     

    אני מחליט לחקור. אני מתקרב. אני פוסע לעברך ומשתעל בקול רם, מקווה לנער אותך מהטראנס שאת שקועה בו. את לא מכירה בקיומי. בסופו של דבר אני חוצה את המפתן ומצטרף אלייך במרפסת הישנה, המאובקת. תמיד דימיתי שהמרפסת הזאת היא מפלט; הצטערתי שאינה רחבה מספיק כדי שאוכל לבנות בה נדנדה.

     

    עמוק בתוך האש נשרפות לאיטן עשרות תמונות. אני משתנק כשאני מבין שאלה התמונות שלי: תמונות שצילמתי בקייטנה כשהייתי בן שתים־עשרה; תמונת מחזור שבה אני נראה חולה לגמרי; תמונה שלך, ורד בשערך, מאחורייך מנצנץ הים; תמונה שלי ושל בני דודי בבגדי העִיד שלנו; תמונה שלי צוחק מכל הלב בעת שאני משחק בדלגית עם ילד אחר. הפנים הקטנות שלי בתמונה נשרפות. האש מאכלת את צידי התמונה, שורפת את הדלגית, מעוותת את תווי פניו של הילד האחר, מגיעה אל גופי, שורפת את זרועותיי, את אוזניי, את השיער שלי, את המצח שלי ואת עיניי, ולבסוף מגיעה אל פי הצוחק, משתיקה זעקת כאב.

     

    מצידו האחר של הרחוב הצר שכן נועץ בנו מבט סקרני, ואנו עומדים שעה בשקט. האש לוקחת אותך אל איזו ארץ דמיונית; עינייך עוקבות אחרי הלהבות. הנה הלכו לאבדון #ThrowBackThursday* ותמונות הילדוּת החמודות.

     

    לעזאזל, אני לא אתן לך סיבה לסטור לי. אני אשמור על שקט; מצידי תשרפי את כל הבית. לפחות העשן מכסה על ריח הריקבון במטבח שלנו.

     

    אבל השכן לא היה חכם כמוני. "קרה משהו?" הוא שואל ממרפסתו שמעבר לכביש. שני אנשים מביטים מעלה מהרחוב ותוהים. את לא מגיבה. את נכנסת בשלווה הביתה ולוקחת ספר מהחדר שלי — התרגום הערבי ל'דיוקן האמן כאיש צעיר'. אני שמח שכבר קראתי אותו.

     

    את מכוונת וזורקת את הספר אל הצד האחר של הרחוב; ידך החלשה לא מועילה לך. אבל המחווה התיאטרלית מבהילה את השכן והוא מחליט להתעסק בעניינים שלו. "תזדיין מפה," את לוחשת לעצמך. הספר פוגע בבניין שממול, שתי קומות מתחת לשכן, ואחר כך ממשיך במסעו מטה אל הרחוב, מנופף בדפיו כמו ציפור מבוהלת.

     

    "תמונות הן חַרַאם, הן חטא, כולן," את אומרת. "הן פתחים לגיהינום ויביאו איתן רוחות ושדים."

     

    לרגע אני מביט בספר שלי, שם למטה ברחוב. איש אחד דורך עליו, אחֵר בועט בו, עד שהוא נעלם.

     

    הקפיצה ממגדל אמפייר סטייט העניקה לה חיי נצח. היא קפצה כדי להישכח. דיוקנה האחרון מעיד רק על המאבק שלה, על ההקלה שהביא קיצה של הכמיהה להשתייך. היא נראית כאילו הלכה הליכה ארוכה בג'ונגל של חציר והחליטה לנוח על הדשא, בעטה מעליה את נעלי העקב והתענגה על אור השמש בעיניים עצומות, נוגעת קלות בסנטרה בחיננית שקטפה במסעה הארוך. אלא שהדשא הוא מיטת מתכת, הגוף הוא גווייה, והחיננית היא שבר זכוכית חד.

     

    מתי החלטתי לברוח? בכנות, אני לא זוכר. זה היה כמו אביב לא־צפוי אחרי חורף ארוך, הרעיון התחמם כמו חומה של השמש באפריל, פרץ מבעד לסערות של צרחותייך. הוא הזדהר בתוך הערפל האפל של ההזנחה שלך והבידוד.

     

    אותו רגע אחרון, בדחיפותו, יהיה תמיד חברי למסע. את אומרת לי שאת יוצאת לטיול. את יוצאת לטיול ארוך מדי יום; את נעלמת למשך שעות. איש לא יודע לאן, ונראה שלאיש לא אכפת.

     

    את מתאפרת, מושחת על עינייך ערפילֵי צבע ירוק בהיר, מעט אדום על השפתיים וצעיף לבן, ואת יורדת במדרגות צעד־צעד, עקבייך הגבוהים מכים ברצפה, יוצרים מקצב מהפנט. ברגע שהוא נעלם אני רץ למרפסת; אני רואה אותך הולכת ברחוב, הז'קט הכחול המפורסם שלך, הגרביים האהובים עלייך, תיק היד הלבן שלך. האף שלי מלא בריח זיכרונותיי השרופים, שאפרם עדיין נח בתחתית החבית ההיא. את הולכת בצעדייך היציבים עד סוף הרחוב ונעלמת. השמש שלי זורחת. אני עוזב. הספרים שלי ניתנים להחלפה. אני לוקח רק את הספר האהוב עליי. אין לי הרבה בגדים; אני בוחר את אלה שנקיים מכתמי דם ומכתמי זיכרון. הילקוט, שהיה ילקוט בית הספר שלי, מתמלא במהירות בחפציי. יש לי כסף בכיס. הנעליים שלי מחכות לי על יד הדלת.

     

    אני מעיף מבט אחרון בחדר שלי, שבו מיטת היחיד, המזרן הכחול, חלונות העץ, מדפי הספרים שלי — אחדים שבורים, אחדים שלמים. הספה הלבנה הקטנה והאח הקטנה. אני נפרד, ולעולם לא אראה אותם שוב.

     

    כבדיחה אחרונה, אני סוגר מאחוריי את דלת הכניסה ומסובב את המפתח, שובר אותו בתוך המנעול. אני מחייך ברשעות.

     

    עשר שנים חלפו מאז אותו יום שעזבתי, אמא. נמנעתי ממך בכל פינה של חיי; הבריחה שלי נמשכת זמן שנראה כנצח. איך אדם יכול לברוח מהדי־אן־איי שלו? איך הוא יכול להביט לאחור, לחשוב לעצמו "לעזאזל עם החרא הזה!" ולעבור הלאה?

     

    בראשן של שלוש מדרגות המובילות למסעדה קטנה בקרן זווית של דמשק, נפגשתי איתך שוב ביום אחד של תחילת האביב, לקראת סוף העשור הראשון של שנות ה־2000. תהיתי אם תרדי אליי או שעליי לעלות אלייך. הייתי מודע לסביבתי כמו חתול רחוב, בשולי התודעה לא יכולתי שלא לבחון את השטח סביבי ולחפש מסלולי בריחה אפשריים.

     

    חיבקת אותי ורעדתי. שאלת אותי עליי, על מסעותיי בעולם. חייכת, צחקת, ונראית רגועה ומאוזנת. אני הרגשתי מחנק והשתוקקתי לשאוף אוויר. דיברת על בדידותך. לבד ישבת בביתך הישן, אחרי שהברחת ממך את כולם. היית מכותרת בשטח מלחמה שלא הבנת והיה עלייך לדאוג לעצמך.

     

    אני לא יודע מה הטריד אותי יותר: העובדה שכנראה הנחת שאני עדיין אחראי לך, או העובדה שכמדומה שכחת כל רגע שבו נטשת אותי, כל סטירת לחי שקיבלתי כשביקשתי ארוחת ערב. הרגשתי מלמול של רעד מתפשט בגופי, כמו לחישה של ילד באוזני. הרגשתי שברכיי פקות, כאילו אני עדיין ילד, בוכה לתשומת ליבך, מת לקבל את אישורך, מתחבא מאחורי פחי אשפה.

     

    כעבור שעה נפרדתי ממך ושאלת אותי לאן אלך עכשיו. עניתי, בכנות, "אני לא יודע."

     

    האם היא צרחה? אני שואל את עצמי. הסיפור שאני מספר לאהובי נשמע חלש, לא מוכן. הפנטזיה שלי נמתחת על פני הזמן והמקום; אני רואה את אוולין נופלת ממגדל אמפייר סטייט. בעיני רוחי היא לא צורחת. היא מרפה את גופה, מניחה לרוח לשאת אותה, עוצמת עיניים ועוברת לחיים הבאים. האם היא צרחה? אני סבור שלא. אבל ודאי היה רגע של השתנקות. אותו רגע של חוסר ודאות לפני שהִסכינה עם המוות הקרב, רגע שבו כל ההיגיון בעולם קרס והיא השמיעה קולות של לימון סחוט, קולות מרירים, מכוערים, לפני שנרגעה והרשתה לרוח לשאת אותה בעדינות. רק אז נפסק הכאב, ליבה הפסיק לפעום והמוות בא, מהיר, מזמין וסופי.

     

    עשרים שנה הייתה אמי תקועה ברגעים הראשונים של ההתאבדות היפה ביותר, בטירוף ניסתה לשנות את תוצאת החלטותיה, צרחה, חבטה באוויר באגרופיה, כעסה על העולם. עכשיו, כשהיא מקבלת את גורלה שאינו ניתן לשינוי, היא נאחזת בזיכרון של אלגנטיות שמעולם לא הייתה בה; היא משתנה, מאפשרת לדיוקנה האחרון להראות את האני שבעיניה הוא האני האמיתי שלה: פנינים סביב צווארה, תסרוקת מושלמת, נעלי עקב שלא אכפת מהן וחיוך של קבלה על פניה.

     

    אבל אני לא אקח חלק בנפילה שלך, אמא. אפגוש אותך בלימוזינה.

     

     

    "אני מרגיש עצוב," אתה אומר לי כשאני מסיים את הסיפור. הצלילים סביבנו שוב ממלאים את האוויר; סוף־סוף הגיע בוקר חדש. שוב הצלחתי להשאיר אותך בחיים עוד לילה אחד; עכשיו אני יכול לישון בשקט. שחרזאדה הזאת זקוקה לשנת היופי שלה.

     

    "אני מצטער שהעצבתי אותך," אני עונה ולוחץ על כפתור והווילונות נסגרים לאיטם, כמו מסך של תיאטרון ישן אחרי הצגה משוחקת היטב.

     

    "הסיפור הוא על אמא שלך, נכון." אתה מציג את השאלה כקובע עובדה; אתה לא מחכה לתשובה ומסתובב, מפנה אליי את הגב שלך. על גבך אני רואה את קעקוע הציפור הקטן הצרוב.

     

    אני מחייך ומושך את השמיכה אליי. "אתה תמיד מושך את השמיכה," אני אומר. "משאיר אותי בלי כלום."

     

    לאט־לאט אני מרשה לגופי לקבל בברכה את המוות הקטן יותר, נהנה מרגעי הערות האחרונים של היום לפני שאני מניח לעצמי להפליג מן העולם הזה אל עולם

     החלומות, ואני לוחש שיר למוות שעדיין עומד על יד הדלת. הוא מחייך אליי; מתחת לגלימתו אני רואה את פניה. היא מביטה בי, לפעמים בעיניים אשמות. לפעמים היא מאשימה אותי על שנטשתי אותה בדמשק ונסעתי איתך לקצה השני של העולם.

     

    "תן לי קצת מקום," אומר לי המוות ונכנס לחדר לאיטו. אני שומע אותו אבל אתה לא. אני רואה אותו פוסע לעבר המיטה שלנו, אבל אתה עיוור לנוכחותו. לפעמים הוא מחקה את תנועותיך, לועג לך בזמן שאתה מביט היישר בעיניו ולא רואה אותו. הוא מחייך אליי כמו חבר ותיק; הוא המְענה הפרטי שלי. הוא תזכורת מתמדת לכך שבקרוב אתה תסתלק. אני מזמין אותו למיטתנו. כמו בכל לילה, ככל שזיכרוני מגיע, הוא מצטרף אלינו, ישן בינך לביני.

     

    *Throwback Thursday הוא טרנד אינטרנטי פופולרי במדיה החברתית. המשתמשים מפרסמים תמונות נוסטלגיות מעברם ומצרפים את התווית #ThrowBackThursday (כל ההערות בספר הן מאת המתרגמת).

     

    רוצים לקרוא את ההמשך? היכנסו לכאן .

     

    "נדנדת חבלי הכביסה", אחמד דני רמדאן, מאנגלית: לי עברון, ידיעות ספרים-תמיר סנדיק, 148 עמודים

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "לצאת מהארון ולהשאיר מלחמת אזרחים מאחור: פרק ראשון מ"נדנדת חבלי הכביסה""
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים