שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    17 מתוק ומר: "סוף הפאקינג עולם" היא ממתק חולני ושובה לב
    קשה לסדרות שמיועדות לקהל בוגר לצייר בני נוער שלא בא לך להרוג. "סוף הפאקינג עולם" עושה זאת מעולה. ב-20 דקות לפרק מזמינים אותנו הגיבורים להצטרף למסע אלים, חולני, מטריד, שובה לב ומצחיק מאוד. מי שייצא איתם ירוויח

     

    הטריילר של "סוף הפאקינג עולם"    (באדיבות נטפליקס)

    הטריילר של "סוף הפאקינג עולם"    (באדיבות נטפליקס)

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    "סוף הפאקינג עולם", דרמה קומית שחורה של צ'אנל 4 הבריטי, עלתה בנטפליקס בסוף השבוע האחרון. באותו זמן עלתה ב-HOT ובסלקום tv "הבורחים" מבית הולו. שתיהן מבוססות על קומיקס ומציבות במרכזן בני נוער לא שגרתיים, אבודים, נפיצים, מנוכרים להוריהם. בשתיהן יש מוות טראומטי שמקמט את נפשן הצעירה של גיבוריהן ושולח אותם לכיוונים מסוכנים.

     

    "הבורחים" מציגה חבורה שמגלה שהורי חבריה נוהגים ללבוש גלימות אדומות ולדחוף גופות לתוך תיבה שבוקע ממנה אור יקרות. הדמויות מעוצבות כמו חברים בלהקת בנים או בספייס גירלז. הספורטאי, הבלונדינית שמסתירה את הכאב מתחת לחיוך, הגותית, הגיקית העוקצנית וכו'. ביחד הם צוות, וגם חופרים כמו סט כלי עבודה של מאקיטה. הגיקית, למשל, יורה מניפסטים ניאו-מרקסיסטיים כששואלים אותה מה השעה. הפרקים נמשכים נצח קטן (כמעט 50 דקות), ההפקה מלוטשת, הטון מלודרמטי וכולם עשירים להבחיל. אם הסדרה הזו הייתה אלבום, היא הייתה ערימת בלדות צ'יזיות מתוזמרות לעייפה. קולדפליי.

     

    בוני וקלייד בגרסת הפאנק. מתוך "סוף הפאקינג עולם" (באדיבות נטפליקס) (באדיבות נטפליקס)
    בוני וקלייד בגרסת הפאנק. מתוך "סוף הפאקינג עולם"(באדיבות נטפליקס)
     

    "סוף הפאקינג עולם" (The end of the fucking world) לעומת זאת, היא כמו אוסף שירי פוסט־פאנק של שני אקורדים באורך שתי דקות שמבצעים שני ילדים כועסים - הסולנית היא מלאכית חבלה מנומשת שצורחת על המיקרופון; הגיטריסט, מעין יו גרנט צעיר עם תספורת גרועה מאוד. מדי פעם הם פוגשים נגן אורח וזה לא נגמר טוב עבורו.

     

    הפרקים קצרים, מגרדים את ה-20 דקות, לפעמים מלמטה. בנוף הנטפליקסאי המועד למריחות מיותרות, זו הפתעה נהדרת: שמונה פרקים מסתכמים בשעתיים וחצי שתבלעו במכה אחת. בכלל, אין פה טיפת שומן מיותר. פאנק. הגיבורים מדברים מעט ועושים הרבה. הזעם, הבלבול והכמיהה שמניעים אותם עוברים באופן מושלם דרך הדיאלוגים הקצרים והשנונים והקולות שבראשם. התהפוכות הרגשיות שהם עוברים מתומצתות לפעמים במשפט בודד. בונוס: אין להם סמרטפונים.

     

    זועמת ושברירית. ג'סיקה בארדן כאליסה (באדיבות נטפליקס) (באדיבות נטפליקס)
    זועמת ושברירית. ג'סיקה בארדן כאליסה(באדיבות נטפליקס)
    זה מתחיל כמו כל סיפורי האהבה הגדולים: נער פוגש נערה, נער מנשק נערה, נער יושב ליד נערה שרוצה אותו כאן ועכשיו, מלטף בהחבא סכין ציד וזומם לשסף את גרונה. אליסה (ג'סיקה בארדן הנפלאה), בת 17, גרה עם אמה הכנועה ובעלה החדש, דוש סליזי שמעודד אותה להיעלם בזמן שהוא ממשש אותה במטבח. אבא שלה עזב כשהייתה ילדה. תחביביה כוללים גסות רוח ולעצבן את כל מי שהיא יכולה. היא מבקשת מין אוראלי בתובענות אגבית שבה משנוררים סיגריה מילד כאפות. מאחורי הפאסון היא רגישה ושברירית. ג'יימס חושב שהיא נימפומנית.

     

    ג'יימס (אלכס לות'ר) בן 18, הורג חיות מגיל צעיר וחולם להשתדרג לבני אנוש. הוא חי עם אביו, איש דביל עם כוונות טובות לאחר שאימו התאבדה. הוא מתקשה להרגיש, לקוני עד גיחוך, צייתן, המיניות שלו היא בגדר שמועה רחוקה. אליסיה חושבת שהוא קצת מת. יחד הם שניים נגד העולם. צעירים חסרי מושג. כשהם צריכים לנקות זירת פשע אליסה מנסה להיזכר מה עושים בטלוויזיה.

     

    אם זה היה סרט אמריקני זה היה נראה אחרת לגמרי (באדיבות נטפליקס) (באדיבות נטפליקס)
    אם זה היה סרט אמריקני זה היה נראה אחרת לגמרי(באדיבות נטפליקס)

    כמו יו גרנט צעיר עם אפס רגשות ותספורת גרועה במיוחד. אלכס לות'ר כג'יימס (באדיבות נטפליקס) (באדיבות נטפליקס)
    כמו יו גרנט צעיר עם אפס רגשות ותספורת גרועה במיוחד. אלכס לות'ר כג'יימס(באדיבות נטפליקס)

    הסדרה, המבוססת על הקומיקס מאת צ'רלס ס. פורסמן, מצליחה להרגיש רעננה ומיוחדת להפליא אף שהיא פועלת במתכונת מוכרת היטב וקורצת לקלאסיקות כמו "רוצחים מלידה", "בוני וקלייד" ו"תלמה ולואיז". גיבוריה מתבוססים בקיום עגום. הם ממש חייבים לצאת למסע אלים, חולני, מטריד, שובה לב ומצחיק מאוד. מי שייצא איתם ירוויח: קשה לסדרות שמיועדות לקהל בוגר לצייר בני נוער שלא בא לך להרוג - הסדרה הזו עושה את זה מעולה. ממתק אמיתי.

     

    ההימלטות מיתרגמת לסיפור התבגרות, התאהבות, גילוי עצמי ומפגש עם עולם המבוגרים שמצליחים להיות תמיד בוגדניים, חורשי רעה, אכזבות שמחכות לקרות. ג'יימס ואליסה לעומת זאת מתעלים על תנאי הפתיחה האיומים שקיבלו מהמשפחות הרקובות שלהם, יוצאים מהקונכיות ויוצרים חיבור מרגש אבל נטול שמאלץ.

     

    "סוף הפאקינג עולם" בריטית אבל ליבה בסוף מערב. השניים דוהרים במרחבים פתוחים כמו בסרטי מסעות אמריקניים. השוטים צבעוניים, מסוגננים ונעדרת מהם הקדרות הבריטית המוכרת. גשם לא יורד כאן. הפסקול הנפלא משופע באולדיז בניחוח אמריקנה: וילי נלסון, "That's how I got to Memphis" ו"The end of the world" של סקיטר דיוויס (הידוע גם כשיר הכי עצוב ב"אלכס חולה אהבה"). באחד הקטעים מטיחה אליסה בג'יימס שהם לא בסרט כי אם זה היה סרט, הם היו אמריקנים. אם זה היה סרט, הייתי רץ לראות אותו שוב.

     

    הביקורת פורסמה במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות".

     

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "17 מתוק ומר: "סוף הפאקינג עולם" היא ממתק חולני ושובה לב"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים