שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    ביקורת סרט: "הלומים" - מתכוון לטוב, אבל לא נחרט בזיכרון

    סרטם של ארז מזרחי וסהר שביט על הלום קרב ממלחמת ששת הימים מציע מבט מעניין לזווית הלא הירואית של המלחמה, אך בפועל, טיפולו בנושא הופך אותו ללא יותר מהערה אגבית בשיח על הקולנוע הישראלי

     

    העיסוק בהלם קרב אינו חדש בקולנוע הישראלי. "חימו מלך ירושלים" שעמוס גוטמן ביים ב-1987, וכן "בצילו של הלם קרב" (1988) ו"רסיסים" (1989), של יואל שרון ויוסי זומר בהתאמה, היו הראשונים לעצב את דמותו של הלוחם הישראלי ששב משדה הקרב שבור בנפשו. אחריהם הגיעו גם "תגובה מאוחרת" (2004), "ואלס עם באשיר" (2008), ולאחרונה גם "הכל שבור ורוקד" של נוני גפן.

     

    הטראומה של מלחמת יום הכיפורים מחד, והמחלוקת הפוליטית סביב מלחמת לבנון הראשונה מאידך – היוו את המצע שממנו צמחו הסרטים המוקדמים ברשימה; ואילו האינתיפאדה השנייה ומראותיה סיפקו את ההקשר לסרטים שהופקו בראשית המאה הנוכחית.

     

    על רקע זה מעניינת הופעתו של "הלומים", סרטם של ארז מזרחי וסהר שביט, בוגרי מכללת ספיר לקולנוע וטלוויזיה, שגיבורו הוא הלום קרב השב ממלחמת ששת הימים. דווקא אותה מלחמה שטיפחה את דימוי הלוחם ההרואי, ולוותה בסדרה של סרטים ישראלים שתיארו גיבורים הנכונים להקריב את עצמם במשימות צבאיות מעבר לקווי האויב ("המטרה טיראן", "הפריצה הגדולה"). אומנם "אוונטי פופולו" המופתי של רפי בוקאי מ-1986 כבר הציג דימוי קריקטורי של הצבא הישראלי המנצח באותה מלחמה – ועדיין, סצינת בלהות משדה הקרב, כמו זו הפותחת את "הלומים", מהווה דימוי חריג ביחס לייצוגה הקולנועי של מלחמת ששת הימים.

     

    כוונות טובות. "הלומים" (צילום: מתוך הסרט "הלומים") (צילום: מתוך הסרט
    כוונות טובות. "הלומים"(צילום: מתוך הסרט "הלומים")
    למעשה, עלילת הסרט מתרחשת שש שנים מאוחר יותר, זמן קצר לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים. גיבורו הוא מנשה (עמוס תמם), נהג משאית שחייו השתנו באותו לילה דרמטי שבו היה עד למותו של חברו הטוב. מאז הוא מתקשה לתפקד כבעל ואב, יוצא לנסיעות ארוכות במשאיתו או סתם יושב בה וצופר, ומבט-אלף-המטרים, אותו מבט חלול ומנותק שנשקף מעיניהם של הלומי קרב, מעיד על מצבו.

     

    לא יותר מאוסף של מחוות. עמוס תמם בדמותו של מנשה (צילום: תומר מונטה) (צילום: תומר מונטה)
    לא יותר מאוסף של מחוות. עמוס תמם בדמותו של מנשה(צילום: תומר מונטה)

    במקביל, עוסק הסרט בהתמודדותם של אשתו (אדוה בולה) ובנו בן ה-10 (רועי פינק) עם קריסתו של האב-בעל, שבשכונה כבר הודבק לו הכינוי "מנשה המשוגע". אשתו מסתירה ממנו את מכתבי הקריאה למילואים המגיעים עבורו, ואף נפגשת בלא ידיעתו עם מפקדיו על מנת להסביר להם, ללא הועיל, את מצבו ("העיקר שניצחנו", היא מסכמת את פגישתם במרירות). ואילו הבן, שהאם מסרבת בעיקשות לקצץ את שערו הארוך, מתקשה להבין מה לא בסדר עם אביו.

     

    מטרותיו של "הלומים" הגונות. הבעיה היא, שסרטם של מזרחי ושביט נדמה יותר כאירוע נלווה לערב עיון בנושא הלם קרב והתמודדות עמו. יש בו סצינות שאמורות להיות בעלות ערך דרמטי, כמו זו שבה חופר מנשה בחורשה שבה טמונה קופסת פח ובה דסקיות חבריו המתים. אך אלה נותרות למרבה הצער טקסיות וסתמיות. הסיבה לכך היא שדמותו של מנשה היא לא יותר מאוסף של מחוות, ואינה מתפתחת במיוחד. 

     

    הבידוד - נתק תודעתי או רשלנות? (צילום: תומר מונטה) (צילום: תומר מונטה)
    הבידוד - נתק תודעתי או רשלנות?(צילום: תומר מונטה)

    תמיהה נוספת קשורה לסביבה המקיפה את מנשה ומשפחתו. אף לא פעם אחת נראים בני משפחה אחרים, חברים קרובים, ולמעשה כלל לא ברור היכן הסרט הזה מתרחש. ניתן היה להתייחס אל הבידוד הזה כמייצג סימבולי של מצב של נתק תודעתי – אבל, שוב, נדמה שמדובר יותר ברשלנות מאשר בבחירה מנומקת ומודעת.

     

    הנושא מעניין, הטיפול לא (צילום: תומר מונטה) (צילום: תומר מונטה)
    הנושא מעניין, הטיפול לא(צילום: תומר מונטה)

    נוכח העובדה שאנו יודעים שמלחמת יום הכיפורים עומדת לפרוץ – והסצינות המתרחשות ביום עצמו, בבית הכנסת בו מתפלל מנשה, הן טובות ואפקטיביות – מלווה את הסרט מתח מסוים הולך וגובר, בכל הנוגע לאופן התמודדותו של מנשה עם העתיד להתרחש.

     

    "הלומים" הוא סרט שכוונותיו טובות, ומבטו אל מלחמת ששת הימים דווקא והפן הלא-הרואי שלה הוא ללא ספק מעניין. אבל טיפולו של הסרט בנושא והאופן שבו הוא מתקשה להיחרט בזיכרון הופכים אותו, מה חבל, ללא יותר מהערה אגבית בשיח על הקולנוע הישראלי.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: תומר מונטה
    "הלומים" - לא יודעת מהערה אגבית בשיח על הקולנוע
    צילום: תומר מונטה
    לאתר ההטבות
    מומלצים