העולם בלי גוגל: להיות עיתונאית טכנולוגיה בסין
קשה לתפוס עד כמה אנחנו תלויים בכלים ובשירותים של התאגידים הכי גדולים בעולם המערבי - גוגל ופייסבוק, עד שאנחנו נאלצים לשרוד כמעט שבוע בלעדיהם. איך מסקרים השקה של טלפון חדש מבייג'ינג כשאפילו הגישה לתיבת הדואר האלקטרוני חסומה? ועד כמה שונה המציאות הטכנולוגית שלנו מזו של הסינים? יומן מסע דיגיטלי
הישרדות. זה אולי נשמע קצת דרמטי, אבל אין דרך טובה יותר לתאר את התחושות שלי במהלך השבוע האחרון בבייג'ינג. בניגוד לתיירים שנוסעים לסין ומסוגלים להסתדר עם חבילת גלישה מינימלית לטלפון ואנגלית בסיסית למדי של פקידי המלון, כשמדובר בנסיעה לרגל השקה של טלפון חכם חדש - הצרכים הם אחרים לגמרי. כמי שכותבת בין היתר גם על המגמות הטכנולוגיות בסין, הנחתי שאני מגיעה מוכנה יחסית - אבל האמת היא שעד שנמצאים שם, קשה להבין את הפער.
סין היא אחת המעצמות הטכנולוגיות הגדולות בעולם, אבל גם המפוקחת והמנוטרת שבהן. המשמעות היא שתאגידים מערביים דוגמת גוגל ופייסבוק חסומים לחלוטין במדינה. זה אולי נשמע כמו מספר זעיר למדי, אבל נסו לחשוב על מגוון השירותים של שתי החברות האלה, שבהם אנחנו עושים שימוש יומיומי וטבעי כל כך, ודמיינו איך נראית שגרת החיים שלנו בלעדיהם. לא, זה לא כמו להביט לאחור בנוסטלגיה ולהיזכר בימים היפים שבהם אף אחד מאיתנו לא היה זמין בוואטסאפ 24 שעות ביממה, כי החיים בארץ ממשיכים כרגיל - רק שהפעם אתם מנותקים לחלוטין, ואוי, כמה שזה מתסכל.
כהכנה לנסיעה הרגשתי שעשיתי כל מה שצריך כדי להבטיח לעצמי שקט טכנולוגי ונפשי: הזמנתי סים ייעודי עם חבילת גלישה שמנה במיוחד (לא כל חברות הסלולר מספקות שירותים לסין) כדי להבטיח ששירותים כמו גישה לג'ימייל, לגוגל מפות, לטלגרם וכמובן לוואטסאפ יהיו זמינים עבורי לאורך השהות שלי בעולם המקביל. גם נרשמתי (ושילמתי) לשירות VPN שאמור להיות אמין ויעיל ולאפשר לי ממש לעבוד על המחשב, להעביר טקסטים, תמונות וסרטונים בחזרה לארץ ולעבוד בצורה טובה. אז חשבתי.
בפועל, התפקוד של רשת הסלולר הסינית China Unicom היה בלתי נסבל, ולכל אורך השהות שם הרשת התחברה והתנתקה בכל 2 וחצי דקות בערך. רשתות הוויי-פיי היו בלתי יציבות בעליל, כך שה-VPN לא הצליח להתחבר במשך חצי מהזמן, ובחצי השני הוא סבל מניתוקים חוזרים ונשנים. כדי להצליח להעביר טקסט שלם לעורך שלי, ברוב תושייה שחזרתי לי סיסמת מייל מתיבת דואר אבודה - שאינה משויכת לגוגל. כדי להעביר אליו תמונות מאירוע ההשקה נאלצתי להסתגר בחדר ולהתפלל שהרשת תשרוד כמה דקות רצופות של חיבור.
אבל ביקום המקביל של בייג'ינג - זו ממש לא החוויה הטכנולוגית עבור רוב התושבים. כ-23 מיליון איש חיים בעיר העצומה הזאת, שהיא גם הלב השלטוני של הרפובליקה העממית של סין. האנגלית כל כך לא שגורה בפיהם של הסינים (אלא אם מדובר באנשים צעירים שישמחו לתרגל אתכם שיחה עילגת), שהשימוש באפליקציות תרגום היה הכרחי לכל אורך הדרך. נכון, אין להם פייסבוק או גוגל, אבל יש להם כלים אחרים - והאופן שבו כל אדם, מהצעיר ועד המבוגר ביותר שבהם, מתנהל עם טכנולוגיה, הוא לא פחות ממעורר הערצה.
על וויצ'אט, האפליקציה המובילה בסין, שמעתי וגם כתבתי בעבר. נמנעתי מלהוריד אותה למכשיר הטלפון הפרטי שלי מטעמים מובנים (ד"ש למפלגה), אבל לא יכולתי שלא להתפעל מהאופן שבו היא שגורה באורחות החיים של התושבים. גם וויצ'אט וגם אליפיי (Alipay) מתפקדות כאפליקציות תשלום - למעשה ארנקים דיגיטליים - ומשחררות את האנשים מהתלות בכרטיסי אשראי ובכסף מזומן. למעשה, בחנויות המקומיות ובמסעדות הקטנות, אפילו בדוכני ממכר מזון ברחוב, תמיד מתנוססת מדבקת ה-QR, המאפשרת לאנשים לשלם באמצעות הטלפונים שלהם. וכמובן, לכולם יש טלפון חכם.
גם באתרים תיירותיים אין שום צורך לעמוד בתורי ענק ולשלם פיזית על כרטיסים. פשוט סורקים את ה-QR, משלמים ונכנסים. וויצ'אט היא השער הסיני המוביל לעולם המופלא של הרשת. עבורנו "גוגל" ו"אינטרנט" הן כמעט מילים נרדפות, שכן כל גישה שלנו לרשת מתחילה בגוגל ומלווה בעשרות השירותים שהיא מספקת. בעקבות החסימה של גוגל בסין גם אפליקציית המפות מתגלה כבלתי אפקטיבית בעליל, לרוב לא מאוד מעודכנת, ועל זמני תחבורה ציבורית ממש אין מה לדבר.
"את וויצ'אט מנטרים בערך שני מיליון איש", סיפר לנו מדריך באחד הבקרים. זו פיסת מידע מדהימה. לשם השוואה, אפשר לחשוב על מערכת הניטור האנושית של פייסבוק, בעלת שני מיליארד משתמשים על בסיס יום-יומי. רק בשנה האחרונה הכריזו שם על מהלך גיוס נוסף של עוד 3,000 מנטרים עבור התכנים שעולים בפלטפורמה, המנסה נואשות להיאבק בפייק ניוז, בתכנים מסיתים, בפורנוגרפיה ובאלימות. המספר הזה אמור להציב את הרשת החברתית הגדולה בעולם עם כ-7,000-6,000 מנטרים אנושיים בסך הכול. רמות הפיקוח שהשימוש הנרחב באפליקציה הזו מאפשרת לשלטונות סין - הן באמת בלתי נתפסות.
הפיקוח גם נוכח למדי במרחב הציבורי בדמות מצלמות אבטחה - בהחלט לא אובייקטים זרים לעולם המערבי. אלא שברחובות בייג'ינג מחלחלת התחושה שמישהו צופה בך בכל רגע נתון. "השיטה פה", המשיך המדריך - ממוצא אוסטרלי אבל חי בעיר כבר כמעט שני עשורים, "היא לאסור הכול ולא לאכוף כלום. כך שאם רוצים לעצור אותך על משהו, תמיד תהיה סיבה".
בחודשים האחרונים נשמעות יותר ויותר קריאות בדרישה להגביל את כוחם של התאגידים הגדולים - גוגל, פייסבוק, אמזון ואפל. כמויות המידע שנאספות ומנוטרות על ידיהם מתחילות להרגיז. מעט מדי, מאוחר מדי? כנראה. ובכל זאת, משהו ביכולת הבחירה משחק כאן תפקיד. לאזרח הסיני הפשוט אין מנוס מניטור ופיקוח כל העת על ידי הממשל. ולנו? כמה מאיתנו יכולים באמת להתנתק לגמרי, לחזור לחיות Off Grid - בלי רשתות חברתיות, בלי ג'ימייל ובלי הטיימליין של גוגל מפות, שיודע בדיוק איפה היינו בתאריך מסוים לפני ארבע שנים? ולמה אנחנו ממשיכים לחשוב שכל עוד מדובר בצרכים מסחריים ולא ממשלתיים אז הכול בסדר? המרחק - בהקשר הזה בין מזרח למערב, ויותר מזה, בין דמוקרטיה וחופש ברשת לבין דיקטטורה ופיקוח אמיתי - הוא לא יותר מאשליה.
לפנייה לכתב/ת 
