שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הקופסה השחורה של אלתרמן, הלב השבור של גולדברג והריש המתגלגלת של בנאי
    "שושנה דמארי ידעה להופיע בניו יורק, ובאותה העת גם במוצב בפני שלושה חיילים", אומר עידן רייכל על מלכת הזמר העברי, "הוא לקח יותר מדי סמים, ובאותה תקופה חיים משה פרח", מספר רינו צרור על נקודת השבירה של זוהר ארגוב, "הוא חיבק אותי ואמר: 'עד היום הייתה בינינו ידידות. מהיום זו אהבה'", נזכר מאיר שלו בקשר עם יהודה עמיחי. בספר "70 פנים למדינה", מראיין יניב מגל 70 אנשי ציבור על 70 דמויות מפתח בהיסטוריה של ישראל. קטעים נבחרים ממנו מובאים כאן

    "היו הרבה לילות, והיא כנראה זוכרת את כולם": עידן רייכל על שושנה דמארי

    בעשורים האחרונים לחייה, כלת פרס ישראל לשנת 1988 ומי שכונתה מלכת הזמר העברי, מיעטה להופיע. לפני 14 שנה פנה אל שושנה דמארי הזמר עידן רייכל ויחד הם הקליטו שני שירים לאלבום שלו, "ממעמקים" – "עלה נישא ברוח" ו"האר את עיניו". החיבור המוזיקלי התממש גם על הבמה כשדמארי התארחה בהופעותיו של רייכל והשניים החלו בחזרות למופע משותף, אבל ב-14 בפברואר 2006 נדם קולה.

     

    שושנה דמארי. "הבינה שהיא כלי שדרכו היא משמיעה, מרגשת ומשתתפת בפסקול של החברה הישראלית" (צילום: תומריקו) (צילום: תומריקו)
    שושנה דמארי. "הבינה שהיא כלי שדרכו היא משמיעה, מרגשת ומשתתפת בפסקול של החברה הישראלית"(צילום: תומריקו)

    "מה שמצאתי בה ברמה האישית, זה הקול הנדיר וההגשה המאוד ייחודית, שזה מתת אל מצד אחד, ומצד שני עבודה קשה", נזכר רייכל. "היא השפיעה עליי, ועל הזמר הישראלי בכלל, בכמה רבדים. קודם כל היא הפכה להיות הפסקול הישראלי האולטימטיבי - שירי עם, שירי אהבה, שירי עולים. היה לה שיר לכל סיטואציה ולכל אירוע. שנית, היא באה בזמן הנכון ובמקום הנכון, בשורה אחת עם פרנק סינטרה בניו יורק ואדית פיאף בצרפת. מה שהפך אותה לגדולה זה שהיא ידעה להופיע בקרנגי הול או ברדיו סיטי בניו יורק, ובאותה העת להופיע במוצב בפני שלושה חיילים. היא ידעה שהיא כלי שדרכו היא משמיעה, מרגשת ומשתתפת בפסקול של החברה הישראלית. כששושנה דמארי שרה 'היו לילות, אני אותם זוכרת', יכולת לדעת שהיו הרבה לילות, ושהיא כנראה זוכרת את כולם".

     

    "שורות יפות וסיפורי תהום": רוני סומק על נתן אלתרמן

    "אל תתייגע, הקורא, לתהות על סוד שיחו / של סדר השירים הזה. מידה מוגזמת / של משמעות וכוונות-כביכול / אל תבקש. לא כל שורה רומזת רמז. / העיר היא עיר. הרחוב רחוב. / האור הוא האור. החשיכה ברורה כשמש". לדעתו של המשורר רוני סומק, מי שרוצה להבין את הפואטיקה של נתן אלתרמן, צריך להתחיל בשש השורות הללו של "שיר הערת שוליים". "הן הקופסה השחורה להבנתו", הוא אומר. "לכאורה משורר שמתאר את הדברים כמו שהם, אבל למעשה הכוח השירי שלו הוא באותו אוקסימורון 'החשיכה ברורה כשמש'. כלומר, מעבר לחלון הראווה שבו מונחות שורותיו היפות, יש חנות מלאה בסיפורי תהום.

     

    אלתרמן בכסית עם חיים גורי ואמיר גלבוע (צילום רפרודוקציה: עטא עוויסאת   ) (צילום רפרודוקציה: עטא עוויסאת   )
    אלתרמן בכסית עם חיים גורי ואמיר גלבוע(צילום רפרודוקציה: עטא עוויסאת )
     

    "אלתרמן הוא בעצם אוטוסטרדה רב-מסלולית. מסלול אחד זה המשורר הקנוני, של ספרים כמו 'כוכבים בחוץ' ו'שמחת עניים'. מצד שני, הפזמונאי; מצד שלישי, משורר שמגיב למאורעות פוליטיים; מצד רביעי, מתרגם; ומצד חמישי, שלא ידוע כל כך, כותב פרסומות. הוא, אברהם שלונסקי ולאה גולדברג פרסמו את יצירותיהם בכתב העת 'טורים', ובתמורה לשטחי הפרסום שקנו החברות בימים ההם, ניסחו להן את המודעות".

     

    "בשבילי אלתרמן הוא קודם משורר שירי אהבה, כמעט האולטימטיבי", ממשיך סומק. "בפזמונים שלו הנשים הן ממשיות, ויש להן אפילו כתובת, כמו 'צריך לצלצל פעמיים'. אלו שירים שאפשר לרהט בהם את המקום הכי בולט בחדר, כמו 'ישנן יפות יותר ממנה אך אין יפה כמוה' (מתוך 'נשבעתי עיניי'). לעומת זאת, בשירה שלו הוא מתאר אישה בלתי מושגת - מישהי שמגיעים עד הסף, שלא נוגעים בה. למשל, 'עוד אבוא אל סיפך בשפתיים כבות / עוד אצניח אלייך ידיים / עוד אומר לך את כל המילים טובות / שישנן, / שישנן עדיין'".

     

    "תרבות שלמה שהייתה חבויה במגירות": רינו צרור על זוהר ארגוב

    העיתונאי רינו צרור, שפרסם לפני שש שנים ביוגרפיה על ארגוב בשם "שחור", זוכר כיצד נחשף אליו בצעירותו: "התרבות השחורה התעוררה מחדש בתחילת שנות ה-60. כשזוהר היה בן 10, הוא התחיל להיות כוכב בתל אביב ובראש העין, ושבע שנים לאחר מכן, הוא היה כוכב ישראלי. הייתי 'לקוח' שלו, שמעתי אותו והוא הרס לי את הבריאות. באותו זמן המוזיקה שרצה הייתה כל כך רחוקה מזה - פופ עברי מיושן מאוד. אצל זוהר תפס אותי הקול, המנעד, הצליל המזרחי, הסלסולים. אתה שומע שיר ואתה יודע שהוא מזרחי. הוא טוב ונוגע בך. זו הייתה הפתעה גדולה".

     

    "הוא היה זמר ומטרתו הייתה לענג את הציבור". זוהר ארגוב (צילום: באדיבות ארכיון צה״ל ומערכת הביטחון, מאוסף במחנה) (צילום: באדיבות ארכיון צה״ל ומערכת הביטחון, מאוסף במחנה)
    "הוא היה זמר ומטרתו הייתה לענג את הציבור". זוהר ארגוב(צילום: באדיבות ארכיון צה״ל ומערכת הביטחון, מאוסף במחנה)

    לדברי צרור, באופן מסוים דווקא הדרת המזרחים היא שתרמה לפריצתו של ארגוב: "יש הבדל גדול בין ההשפעה של ארגוב בחייו להשפעה של השם ארגוב אחרי מותו. אני לא נכנס למוזיקה שלו וליכולותיו הווקאליות. בסך הכול הוא היה סוג של מפלסת דרך גם למוזיקה, אבל בעיקר לקבוצה גדולה של אנשים. הרוב המזרחי, וגם לא מעט מהשבט הלבן, אהב מאוד לשמוע אותו כמעט בכל רגע נתון. אהב כי הוא קיבל את עצמו כששמע את זוהר - את הסימנים, תעודת הזהות שלו - אבל באופן הרבה יותר ישראלי מאלו שהיו לפניו, כמו ג'ו עמר, שהיו מהארצות שמהן באו. ארגוב שר יוונית וטורקית, אבל היה צבר.

     

    "הוא היה זמר, ומטרתו הייתה לענג את הציבור. בסוף הדרך היו לו ימים קשים. הוא לקח יותר מדי סמים ואז חיים משה פרח, ובגלל זה, במידה רבה הוא לא קיבל הופעות. זה שבר אותו. זוהר שאב את כוחו, ביטחונו העצמי, האנרגטיות והחיוניות שלו מהופעה מול קהל ומהתחושה שהוא חשוב".

     

    "התייחס בדרמטיות להצלחה או לכישלון": יובל בנאי על יוסי בנאי

    "אבא שלי היה גיבור תרבות אמיתי ועד היום נחשב כזה", אומר המוזיקאי יובל בנאי על אביו. "אנשים באמת החזיקו ממנו כזה. הוא זכה להיות כזה בתקופה שישראלים התאחדו סביב אהבה משותפת ולא סביב שנאה. הוא לא חי כדי לראות את מה שקורה עכשיו, אבל לדעתי ידע לזהות שזה עומד לבוא. בדור שלו אומנות הייתה אורח חיים ולא מוצר. הוא חי בין ספר, תיאטרון, תקליט, תערוכה, ההצגה הבאה, עוד שיר ועוד פזמון. היום יש לי ההרגשה שאומן לא חושב שהוא צריך ללמוד. אבא באמת חי בשביל האומנות שלו - לא רק כדי להצליח. כאדם מבוגר, אני יודע להעריך את החינוך הזה, שלא הכול עושים בשביל להרוויח כסף. זה לא אומר שהוא לא אהב להצליח. הוא התייחס בדרמטיות להצלחה או לכישלון וגם את זה הנחיל לילדים שלו. כשהצליח לו הוא היה אומר לנו: 'הערב הקהל היה מאוד מוכשר'".

     

    יוסי בנאי, 1968

    יוסי בנאי, 1968

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    "אבא נסע ב-1957 עם נסים אלוני ואבנר חזקיהו ללמוד תיאטרון בפריז", ממשיך בנאי, ומספר על התעוזה של אביו. "הם החליטו להגשים חלום. אחרי זה הם הקימו יחד את 'תיאטרון העונות' הלא ממוסד. כמובן שהם התרסקו וחוו כישלון מוחלט. אבל עצם הרעיון – להיות עצמאי, להעז, לא לפחד להיכשל".

     

    "אבא חי על הציר הנפשי של פריז-ירושלים. מצד אחד שוק מחנה יהודה, מצד שני איב מונטן, אבל כמו כל אומן אמיתי הוא הכי אהב להיות בבית בתל אביב. ככה אני זוכר אותו - יושב וכותב, לא יוצא מהבית. הוא היה מצחיק ורציני באותה מידה. הוא גילם את האפשרות להיות יהודי חילוני, שזה בעצם להיות ישראלי. הביטוי המושלם לזה היה העברית שלו, הלא רגילה. עברית עם ר' כזו. זה היה טבעי, לא מוגזם".

     

    ב-1984 הגיעו האב והבן לראיון בטלוויזיה. יובל היה בראשית הפריצה שלו עם משינה, ולצדו אביו, כבר אייקון תרבותי. יובל אמר שם שהם מאוד שונים זה מזה. 34 שנים לאחר מכן, הוא מרגיש אחרת: "לשמחתי, אני מאוד דומה לו בהרבה דברים. אבא שלי תמיד אמר לי שאני שחקן מבוזבז, וככל שהשנים עוברות, ובמיוחד בשנתיים האחרונות, החיידק של להיות שחקן או לספר סיפור מדגדג אצלי מאוד חזק. הנבואה שלו לגביי מתגשמת אחד לאחד".

     

    "משוררת האור של הזמר העברי": אבשלום קור על נעמי שמר

    ד"ר אבשלום קור זוכר כיצד כנער בן 17 ישב בביתו בתל אביב במוצאי יום העצמאות 1967 ושמע לראשונה את השיר "ירושלים של זהב": "שודר פסטיבל הזמר מירושלים, וכמנהג מוצאי יום העצמאות בימים ההם שמענו שירים חדשים, שחיברו משוררים ומלחינים ידועים מחוץ לתחרות. בסוף האירוע אמר המנחה יצחק שמעוני: 'לבקשת הקהל, נחזיר לבמה את הזמרת שולי נתן, ואני זוכר ששמענו ברדיו את שאגות הקהל באולם. כל הקהל, בשמיעה ראשונה של השיר, שר אותו כמו תפילה. באותו לילה קידמו המצרים את צבאם בתוך סיני לגבול הנגב והחלה הכוננות, וזה היה לשיר של כל הלוחמים, של כל העם המגויס, בכל החזיתות - לקראת מלחמת ששת הימים, שפרצה כעבור שלושה שבועות".

     

    נעמי שמר - "אלף בית"

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    קור מכנה את שמר "משוררת האור של הזמר העברי", מאחר שהמילה אור מופיעה ברבים משיריה. לדבריו, איכות יצירתה לא נובעת מהחריזה: "בשבת מול ארון הקודש הפתוח שרים 'אנעים זמירות ושירים אארוג'. האומנות הייתה לקחת פסוק מכאן ופסוק מכאן ולארוג אותם יחד. זה הפלא של המשוררים בכל הדורות ובכל הגלויות, וכך גם של שמר".

     

    "ידעה לקחת פסק מכאן ופסוק מכאן ולארוג אותם יחד". נעמי שמר (צילום: יעל רוזן) (צילום: יעל רוזן)
    "ידעה לקחת פסק מכאן ופסוק מכאן ולארוג אותם יחד". נעמי שמר(צילום: יעל רוזן)
     

    כשדיבר על קשרה של שמר לתנ"ך בהרצאה בעבר, קור מספר שנתקל בתגובות מופתעות. "אמרו לי: 'מה אתה חושב, שהקיבוצניקית מקבוצת כנרת הכירה את ישעיהו פרק ו'?' ואמרתי: 'כן, ויש לי הוכחה, כי אחרי הניצחון במלחמת ששת הימים, היא הוסיפה עוד בית לשיר, ובו כתבה 'חזרנו אל בורות המים, לשוק ולכיכר, שופר קורא בהר הבית בעיר העתיקה'. מה זה 'שופר קורא'? מדוע לא כתבה 'שופר תוקעים בהר הבית', כמו שמקובל להגיד על שופר? ותשובתי: באותו פרק, ישעיהו רואה את השרפים, וכתוב: 'וינועו אמות הסִפִּים מקול הקורא, והבית יימלא עשן'. הנה, הקורא והבית יחד".

     

    "התגעגע לירושלים המחולקת": מאיר שלו על יהודה עמיחי

    הסופר מאיר שלו זוכר היטב כיצד פגש בתחילת דרכו הספרותית את המשורר יהודה עמיחי: "כשכתבתי את 'רומן רוסי', הייתי כמה שבועות במשכנות שאננים ומספר פעמים ראיתי מהחלון את עמיחי עובר ברחוב. רציתי לפנות אליו, אך לא העזתי, ולבסוף העזתי". כך החלה ידידות ארוכת שנים: "הוא הזמין אותי לכוס קפה, ואחר כך היה דופק מדי פעם על דלת החדר שכתבתי בו, והתחלנו לדבר – על השירה שלו, והראיתי לו מהכתיבה שלי, דבר שעורר בי התרגשות רבה.

     

     

    "עד היום הייתה בינינו ידידות. בוא נחליט שמהיום זו אהבה" (באדיבות חנה עמיחי) (באדיבות חנה עמיחי)
    "עד היום הייתה בינינו ידידות. בוא נחליט שמהיום זו אהבה"(באדיבות חנה עמיחי)

    מלבד החיבור העמוק לתנ"ך, שלו גם מזדהה עם עמדותיו של עמיחי לגבי ירושלים. "אחרי מלחמת ששת הימים, הוא התגעגע לעיר המחולקת, כי הוא לא אהב את העיר המאוחדת – האלימה, הוולגרית והגסה. בשירו 'תיירים' עמיחי תיאר כיצד פעם הלך לשוק ובשובו עצר לנוח ליד קשת רומית. מגיעים תיירים והמדריך אומר: 'אתם רואים את האיש הזה עם הסלים? קצת ימינה מראשו נמצאת קשת מן התקופה הרומית', ועמיחי כותב: 'הגאולה תבוא רק אם יגידו להם: אתם רואים שם את הקשת מן התקופה הרומית? לא חשוב, אבל לידה יושב אדם שקנה פירות וירקות לביתו'. עמיחי סלד מהקדושה, והיה בו רצון לחיות בעיר נורמלית. כמו רומא או אתונה, שיכולות להכיל את ההיסטוריה שלהן, והיא לא כפצע פתוח.

     

    שלו מספר שלפני מותו של עמיחי, הוא ביקש ממנו לקחת אותו לטיול פרידה ברחבי הארץ. "עמיחי רצה להגיע למצפה מכוור במדבר יהודה, שזכר אותו ממסעות הפלמ"ח; לאזור קיבוץ גת, שם נלחם במלחמת השחרור; ולמושב שדה יעקב בעמק יזרעאל, שבו עבד בנערותו. הספקנו רק את שני הטיולים הראשונים בטרם נפטר. הם היו מאוד מיוחדים עבורי. בסוף הטיול השני, כשחזרנו מאתרי הקרבות שלו, הורדתי אותו עם כיסא הגלגלים ליד הבית, הוא חיבק אותי ואמר: 'עד היום הייתה בינינו ידידות. בוא נחליט שמהיום זו אהבה'. אמרתי לו: 'כבר עכשיו אני אומר לך שאגנוב את המשפט הזה לאחד הרומנים שלי'. ואכן, השתמשתי בזה ב'פונטנלה'".

     

    "נר דולק בנפשה": יהודית קציר על לאה גולדברג

    בראשית 1970, בהפרש של כשלושה חודשים בלבד, נפטרו שניים שנחשבים כיום בעיני רבים למשוררים הבולטים בתולדות המדינה – נתן אלתרמן ולאה גולדברג. בעוד אלתרמן הוספד בעיתונות כ"מצפון האומה" וכמוביל השירה העברית בדורו, גולדברג הוזכרה במילים מעטות כ"פרופסורית מוערכת אשר פרסמה מספר ספרי שירה לילדים ומבוגרים, וכן הייתה למתרגמת וחוקרת מעולה". אולם לאחר מותה זכתה יצירתה לתחייה מחודשת, גם מכיוון שרבים משיריה הולחנו והושרו. "בשנות חייה האחרונות היא 'זכתה' למאמרי ביקורת נוקבים. הם ציערו אותה מאוד וגרמו לה לחדול כמעט מכתיבת שירה. היא הרבתה לצייר".

     

    "הרבתה לכתוב על אהבה, בעיקר לא ממומשת" (צילום: cohen fritz, לעמ) (צילום: cohen fritz, לעמ)
    "הרבתה לכתוב על אהבה, בעיקר לא ממומשת"(צילום: cohen fritz, לעמ)

    ואף על פי כן, הקיום שלה כמשוררת נוכח היום יותר מאשר זה של משוררים אחרים בני זמנה. "באופן מעניין גולדברג ניבאה כי שירתה תזכה להכרה מחודשת. בשירה 'דיוקן המשורר כאיש זקן' היא כתבה: 'אל תנסה ללכת עם הדור, / הדור אינו רוצה שתלך עם הדור. / הדור רוצה היום אותך לקבור / ולהנחילך לדורות אחרים'.

     

    "גולדברג הרבתה לכתוב על אהבה, בעיקר לא ממומשת, כי זה מה שהיא חוותה רוב חייה. היא התאהבה באופן חד-צדדי בגברים שהעריכה מבחינה רוחנית;

     המורה שלה בגימנסיה בקובנה; מורה בבית הספר אליאנס בחיפה; מרצה איטלקי צעיר באוניברסיטה העברית, שלו הקדישה את מחזור השירים 'אהבתה של תרזה די מון'; ובעיקר אהבה את המשורר אברהם בן-יצחק ונשאה עיניה אליו".

     

    "יש משהו כמעט בודהיסטי בכתיבה ובשירה שלה, איזו השלמה עם הקיום המאוד קטן ומוגבל בעולם, ובכל זאת נר דולק בנפש, כי גם לקיום המוגבל של האדם יש הזמן שלו והערך שלו. זה ההומניזם העמוק שלה".

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    גולדברג וארגוב. ריאיונות על גיבורי תרבות
    הטבות למנויים
    מומלצים