שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    להכניס את עצמו לג'יפה של החיים, ולהתנתק

    נחשון קופץ לים סוף והולך בו עד שהמים מכסים את פיו, מתוך אמונה יוקדת בצדקת הדרך - ואז הים נקרע. לפעמים חייבים להתנתק מן הכאן והעכשיו המעיקים שבדרך, ולחיות רק את היעד שאליו התחייבנו להגיע

    נראה לי שאחסוך מכם את התיאורים הפלסטיים. אבל אולי אתם זוכרים את הסצנה ההיא בבאדולינה (מאת גבי ניצן), שבה המלך משכנע את הגיבור לפתוח בעצמו את הסתימה בכיור, במקום לקרוא לאינסטלטור, כדי להתגבר על תחושת התלות וחוסר האונים שלו.

     


     

    << הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו  >>

     

    המלך ממשיל את המשימה לציד דרקונים, שאותו צריך אדם לעבור בדרך אל המלוכה, וגיבור הספר "שוטף ליטרים של ג'יפה חומה-שחורה מתוך דפנות הצנרת", עד שהוא אומר נואש ומזעיק לבסוף את השרברב.

     

    אז השבוע זה הייתי אני, אלא שהדרקון שלי היה בשירותים, וחוסר ברירה הוא שדחף אותי למעשה, לא יצר ההרפתקנות. אה, ולי זה הצליח, בלי עזרה של אינסטלטור.

     

    מן האירוע הלא-סימפטי הזה נחרט בי הרגע שבו השחלתי את הזרוע לתוך שקית אשפה אטומה, ואמרתי לעצמי שיהא-אשר-יהא מה שאמצא שם, בתוך הצינורות הסתומים, זה לא נוגע לי. שאני נמצא עכשיו במישור קיום אחר, נבדל, ורק איתור הסתימה עומד לנגד עיניי, ויהי מה.

     

    לפעמים צריך לקחת נשימה ארוכה

    ובפרשת השבוע חוצים בני ישראל את הים, ובתורה זה נשמע פשוט: "וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה". אבל חכמים מספרים לנו שהים לא נבקע סתם כך לשניים. קדמו לכך רגעים מייסרים שבהם הים נותר באיתנו, ובני ישראל התלבטו: לקפוץ או לא לקפוץ? וגם כשנחשון בן עמינדב קופץ, לא קורה שום דבר. הוא עושה צעד אחר צעד בתוך המים הקרים והמלוחים, שוקע בתוכם "עד חוטמו", ורק אז מתרחש הנס והים נקרע.

     

    חז"ל לא מתארים את הכניסה אל הים כמעשה חד-פעמי, קפיצת-באנג'י שאין ממנה דרך חזרה - אלא כהליכה איטית וממושכת, שבמהלכה נחשון נושא תפילה לאלוהיו: "הושעני אלהים כי באו מים עד נפש ואומר טבעתי ביוון מצולה ואין מעמד". זוהי כניסה למצב תודעתי מתמשך של התמקדות בלעדית במטרה, כשרק האמונה בצדקת הדרך משמשת כשריון בפני המציאות החיצונית המאיימת לבלוע ולהטביע.

     

    נחשון מלמד אותנו את היכולת להישיר מבט אל הקשיים שעומדים בדרכנו, לקחת נשימה עמוקה ולהתמסר. להיות מסוגלים, כמו בהיפנוזה, להתנתק מן הכאן והעכשיו המעיקים שבדרך, ולחיות רק את היעד שאליו התחייבנו להגיע. זה יכול להיות בפעילות ספורטיבית מאומצת, שבמהלכה אנו מתנתקים מתחושות הכאב של הגוף, או בביצוע משימה מביכה ולא נעימה שבה אנו מנתקים מגע מכמה מחלקי הנפש.

     

    אין זו דרך חיים בריאה בטווח הארוך, ואנו מבקשים לחוות את החיים במלואם, לא להדחיק אותם. אך לפעמים זהו הכרח לא-יגונה, בעיקר כשאנחנו זקוקים לנס.

    פורסם לראשונה 26/01/2018 13:50

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים