שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הוא שומר על מרחק, היא זקוקה לחום וקירבה
    הסיפור הזה מוכר כמעט לכל מטפל זוגי: האישה הדרמטית, החברותית והמוחצנת שהתאהבה לפני שנים בגבר מופנם יותר, סגור רגשית וקר רוח, מוצאת את עצמה עם השנים מתוסכלת מכך שקור הרוח הפך לאטימות רגשית, והמופנמות הפכה לריחוק. בטיפול

    בטורים הקודמים הצגתי את האישיות הסכיזואידית הנוטה למופנמות, סגירות רגשית והתבודדות, ואת האישיות הדרמטית-רומנטית הנוטה למוחצנות והבעה רגשית משוחררת (הכוונה היא לנטיות אישיותיות ולא להפרעות אישיות, כמובן). בטור זה אני רוצה להרחיב על הזוגיות השכיחה בין שניהם. הצמד שבו אחד מבני-הזוג נוטה לסגנון האישיות הסכיזואידי (בדרך כלל גברים, אך לא בהכרח) והשני נוטה לסגנון האישיות הדרמטי (בדרך כלל נשים), הוא צמד שכיח שמגלם בתוכו פוטנציאל רב להתפתחות משותפת מחד, אך כפי שקורה פעמים רבות גם לתסכול רב מאידך.

     

    לטוריו הקודמים של רועי צור:

    בין מוחצנות לחרדה: המאהב הדרמטי-רומנטי

    הפרדוקס שבלהיות אדם מופנם בקשר זוגי

     

    הסיפור הזה מוכר כמעט לכל מטפל זוגי: האישה הדרמטית, החברותית והמוחצנת שהתאהבה לפני שנים בגבר מופנם יותר, סגור רגשית וקר רוח, מוצאת את עצמה עם השנים מתוסכלת מכך שקור הרוח הפך לאטימות רגשית, והמופנמות הפכה לריחוק. בתחילת הקשר ביניהם האישה העריצה את היכולת של הגבר לשאת את החיים בסטואיות, ולהתבונן עליהם מתוך נקודת מבט שכלתנית וקרת רוח. הגבר, לעומת זאת, העריץ את החברותיות של אשתו, את יכולתה להביע רגשות באופן פתוח ואת החופשיות שבה היא מתנהלת בסיטואציות חברתיות שונות.

    שני הצדדים יוצאים מהקשר מתוסכלים (צילום: Shutterstock) (צילום: Shutterstock)
    שני הצדדים יוצאים מהקשר מתוסכלים(צילום: Shutterstock)
     

    הקשר, אם כן, מתחיל בהערצה הדדית, אך נגמר בזה ששניהם מוציאים האחד את השני מהדעת: האישה מחפשת יותר קירבה ואינטימיות, והגבר בורח ממנה ומחפש יותר ספייס. היא באה בטענות שהגבר סגור ואטום, ואילו הוא מרגיש שהיא תובענית ותלותית. הדינמיקה המתפתחת ביניהם עם השנים היא דינמיקה של "רודף ונרדף", בה כל צד רואה את השני כחזק וכשולט בקשר, ולפיכך כאחראי הראשי על התסכול. שניהם מרגישים שאם האחר היה משתנה קצת, הכול היה נראה אחרת, אולם איש מהם אינו מבין את נזקקות האחר הטמונה בבסיס אישיותו.

     

    אם מסתכלים באופן יותר מעמיק על הקשר, ניתן לראות שמדובר אומנם בשני צדדים – אך של אותו מטבע בדיוק. הפסיכולוגיה הדומה של אישיותם מאופיינת ברגישות יתר, עיסוק בהבעה רגשית והצפה. בעוד שהגבר עסוק בכוחות חיצוניים שעלולים להציף או לשלוט בו, האישה מוטרדת מהצפה על ידי דחפים ורגשות פנימיים שמשתלטים עליה ואחר כך מתועלים לפורקן בעולם החיצון. שני הצדדים באים מרקע של חסכים רגשיים דומים, שגרמו להם לצמצם את הביטוי הרגשי או להרחיבו יתר על המידה. חסכים אלו יצרו רעב פנימי שכל צד מתמודד איתו באופן הפוך – בעוד הגבר מאלף את הרעב שלו, האישה נותנת לו ביטוי יותר מוחצן ומיני.

     

    לפיכך, אומנם הפכים נמשכים, אך ניתן לראות כי יש הרבה דמיון בבסיס הקשר ביניהם. כל אחד מהם בעצם עסוק דרך האחר בחלקים לא מפותחים אצלו שלא באו מספיק לידי ביטוי, וזו גם הסיבה הלא מודעת שדחפה אותם להתאהב זה בזה מלכתחילה. כאשר בני זוג מצליחים להתגבר על הנטייה הטבעית (של כולנו) להסתכל על הדברים מנקודת מבטנו הצרה, ומנסים לבנות גשר אמיתי אל האחר ולספק את הצרכים שלו, הם מגלים כי חלק ממילוי הצורך הזה גם מספק אצלם מילוי של צורך מוכחש. כלומר, היכולת לספק את הצרכים של האחר בעצם מפתחת את אותם חלקים מוכחשים באישיותנו. כך אהבה עצמית מושגת באמצעות אהבת האחר.

     

    רועי צור על קשיים ביצירת אינטימיות

    רועי צור על קשיים ביצירת אינטימיות

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    אם, לדוגמה, בת הזוג הרגשית תנסה לא לראות את מופנמותו והתכנסותו של בן זוגה כדחייה שלה או כחוסר אהבה מצידו, ותנסה להתחבר אל הפחד שלו מהצפה – דרך ההכרות האישית שלה עם הצפה רגשית והמחיר שהיא משלמת עליה – היא תוכל להצליח להביט בו בחמלה, ולהעניק לו זמן ומרחב. האיפוק הרגשי המותאם לצרכים שלו, הוא בעצם התכונה שמוכחשת אצלה, תכונה שעליה ללמוד לפתח בעזרתו. לחילופין, אם בן הזוג המופנם ינסה לא לראות את הדרמטיות הרגשית של בת זוגו כחולשה וכנזקקות יתר, וינסה להתחבר אל הנזקקות שלו שמעולם לא קיבלה ביטוי הולם, הוא יוכל להעניק לה יותר תשומת לב רגשית. הפתיחות הרגשית שלו כלפיה היא בעצם הדבר שהוא יכול ללמוד להעניק לעצמו בעזרתה.

     

    תיאוריית ההתקשרות

    דרך נוספת להסתכל על הזוגיות בין שניהם היא דרך תיאוריית ההתקשרות שפיתח ג'ון בולבי. סגנון ההתקשרות שלנו נקבע על סמך הקשר שחווינו בילדותנו עם דמות המטפל העיקרי שלנו, בדרך כלל אימנו. לפי מחקרים, שישים אחוז מהאוכלוסייה נהנים מסגנון התקשרות בטוח שמאפשר לנו ליצור קשרים אוהבים ובטוחים, בהם יש איזון בין צרכים סותרים של קרבה ומרחק. יתר האנשים מתחלקים בין שני סגנונות לא בטוחים של התקשרות – האחד נמנע והשני חרד. הנטייה הסכיזואידית מתכתבת עם הסגנון הנמנע, בעוד שהנטייה הדרמטית מתכתבת עם הסגנון החרד.

     

    האנשים הנמנעים נוטים להיות זהירים מאד ביחס למערכות יחסים קרובות, כלומר מעדיפים מרחק ונמנעים מקשר קרוב מדי, בעוד שהאנשים החרדים נוטים להפגין אינטנסיביות רבה, ורצון לקרבה במערכות היחסים שלהם. באופן לא מפתיע, החרד והנמנע נמשכים זה לזה פעמים רבות כיוון שהם מאזנים זה את זה. אך מכיוון ששניהם בעלי סגנון התקשרות לא בטוח, כל אחד מהם מתקשה לתת דוגמה טובה לאחר כיצד מרגיש קשר בטוח ויציב. לכן חשוב שכל אחד מבני הזוג יבין את שפתו של האחר, יחווה אותה באופן אמפטי ולא כמשהו שמכוון נגדו באופן אישי.

    סגנון ההתקשרות שלנו עם האם ילווה אותנו הלאה (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
    סגנון ההתקשרות שלנו עם האם ילווה אותנו הלאה(צילום: shutterstock)
     

    איך משפרים את התקשורת?

    יש לזכור שגם אם אנחנו מצפים למשהו מהאחר, האחר תמיד יעשה את זה בדרכו שלו, ולא באופן שאנחנו היינו עושים אותו. כך, כאשר האדם המופנם יביע רגשות כלפי בן זוגו, צורת הבעתו תהיה שונה מהאדם הדרמטי ולהפך - כאשר האדם הדרמטי יאפשר מרחב לטיפוס המופנם, או ינסה להתאפק, הוא לעולם לא יעשה זאת באופן שהאדם המופנם מצליח לשלוט ולהתאפק. בת-הזוג המוחצנת, לצורך הדוגמה, צריכה לקחת בחשבון שהריחוק של בן זוגה הוא בעצם הגנה, ולא מחסום בלתי עביר לקשר.

     

    לפיכך, אם תשכיל להימנע ככל האפשר מלדחוק את בן זוגה, או להפוך אותו לאדם "מוזר" ולהרחיקו, יוכלו להיווצר התנאים המתאימים לבניית אינטימיות שמבוססת על איכות ולאו דווקא על כמות. בן הזוג המופנם, לעומת זאת, צריך להיווכח כי כאשר הוא מביע רגשות או מתקרב לבת זוגו, היא לא תציף אותו בציפיות, אלא תהיה אסירת תודה ותובענית פחות. הניסיון להציגה כמישהי שלא שולטת ברגשותיה, או לשלוח אותה להתמלא בדרכים אלטרנטיביות, רק ירחיק אותה ממנו, וייצור זעם חבוי שילך ויצטבר עד הפיצוץ הבלתי נמנע.

     

    הדבר הראשון שאני מציע לבני זוג לעשות, הוא להבחין במעגל הקסמים הכואב שהם כלואים בו. דרך טובה לעשות זאת היא לבחור יחד בכינוי ייחודי וקצר ל"ריקוד" שהם כלואים בו, כדי שכל אחד מהם יוכל לקרוא לו בשם המוסכם כאשר הוא נוצר בזמן אמת, ולעצור את ההידרדרות. זה הצעד הראשון בדרך לשיפור מערכת היחסים ביניהם. לאחר מכן, בני הזוג יכולים להתחיל להתנסות באינטראקציות חיוביות, שבהן בן הזוג המופנם מנסה בזהירות להיפתח רגשית אל בת הזוג שלו, בעוד בת הזוג הדרמטית תנסה להתאפק ולבקש את מה שהיא צריכה ממקום של פגיעות ולא ממקום של האשמה או תובענות.

     

    כאשר זה מתחיל לקרות, חשוב שבני הזוג יחזקו את הרגעים האלה אצל האחר, דרך אמירות חיוביות כגון: "תודה שראית אותי ברגע הזה, הרגשתי לבד", או "תודה שהקשבת לי עד הסוף בלי לברוח לדברים שלך" - מצד בת-הזוג הדרמטית, ואמירות כגון: "תודה שנתת לי את הזמן לחשוב מה אני מרגיש בנושא", או "תודה שגרמת לי להרגיש שמה שנתתי היה מספיק בשבילך" - מצד בן הזוג המופנם. גם אם זה מתחיל כטיפה בים, הענות רגשית כמו זו היא הבסיס למערכת יחסים טובה וארוכת שנים.

     

    רועי צור הוא עובד סוציאלי קליני, פסיכותרפיסט – עוסק בטיפול פרטני, זוגי וקבוצתי. מרצה במסגרת "Funzing".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: Shutterstock
    הם נמשכים זה לזה אבל באותה מידה גם נתרעים ומתמלאים בתסכול
    צילום: Shutterstock
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים