שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    אם לא נתקומם
    אם לא נתקומם נגד גירוש מבקשי המקלט - נתבייש. נתבייש מעמים אחרים, מעצמנו, מילדינו. מה גם שמדיניות הגירוש לא אמרה עדיין את המילה האחרונה בעניין גירוש ילדים ומשפחותיהם

    מי שהיה מוכן להסתכן במסלול המילוט ממדינה טוטליטרית או ממדינה רדופת מלחמות כדי לשמר את חייו - הגיע לכאן כדי להינצל. כ-60 אלף בני אדם עברו את מסלול הייסורים הזה, חלקם גם פליטי מחנות העינויים בסיני, בתקווה לשקם את חייהם במדינה המכבדת זכויות אדם. הזרם הקלוש של מבקשי מקלט שחצו את הגבול בתחילת שנות האלפיים היה קדימון לאלפים שהגיעו לכאן החל משנת 2011 .

     

    ישראל התמהמהה בגיבוש מדיניות ואחר כך עשתה את כל השגיאות האפשריות: היא לא הוציאה לפועל את מדיניות התשאול על פי אמנת האו"ם, הגדירה את רוב מבקשי המקלט כמסתננים (על שלל ההקשרים המשתמעים מתווית זו) והתנערה ממחויבותיה לאמנת הפליטים כשמיתגה אותם כמהגרי עבודה. שגיאות נוספות נעשו כשלא נקטה מדיניות של פיזור וגרמה לחיכוך אלים עם האוכלוסייה המקומית בדרום תל אביב. חייהם של הפליטים התנהלו בצל הסתה לאומנית, גזירות כלכליות וסחבת בירוקרטית של ממשלה הנשלטת בידי חוגים לאומניים, שהגיעה למסקנה שיש לגרשם.

     

     

    אילו רק הייתה מכירה בזכותם של מבקשי המקלט מאריתריאה וסודן לקבל מעמד של פליט, היו אלה מתפזרים ברחבי הארץ מצוידים במעמד אזרחי ורישיון עבודה ומתיישבים במקומות המשוועים לידיים עובדות. כך גם הייתה נמנעת בועת השנאה שהתפתחה בדרום תל אביב.

     

    תשלום למדינה שלישית

    אחרי שנעשו כל הטעויות הוחלט "להיפטר מהבעיה באופן סופי". הפעם לא מדובר בגירוש, אלא בסחר בבני אדם. תשלום למדינה שלישית שאין לה ולו דבר עם תרבותם וזהותם של אלו שיגורשו אליה. מדינה שלא התחייבה להעניק מעמד אזרחי או כל סוג של הגנה מרגע שינחתו בשעריה. והראיה: פליטים שהגיעו נשדדו בשדה התעופה ונזרקו לכל הרוחות.

     

    אז "השחור" שוב יגיע למדינה של שחורים, שנבחרה רק בשל גוון עורו, למרות השוני התרבותי והלשוני. שוב ימצא את עצמו נטול מעמד אזרחי, ללא שום הגנה וביטחונות. יילחם על פת לחמו, על קימום חייו מחדש.

     

     (צילום: עידו ארז) (צילום: עידו ארז)
    (צילום: עידו ארז)

     

    האוגנדים והרואנדים אינם רוצים בזרים החדשים שנכפו עליהם. הציבור האוגנדי שבע ממיליון ו-200 אלף דרום-סודנים שנמלטו לשם במלחמה האחרונה. מלחמת הקיום של אזרחי המדינה קשה ממילא, והסיבות שבעטיין לכאורה נענה השלטון לפתרון הבעיה הישראלית מעוררות סימני שאלה.

     

    ההיסטוריה תשפוט את החברה הישראלית על המהלך הנרקם בימים אלו. יוצבו סימני שאלה ותיחשף ערוותם של אידיאולוגיות, של אמנות חברתיות ושל דיבורי "גבוהה גבוהה". הם ייחשבו, ובצדק, לסיסמאות שחוקות שנכתבו על ידי ממשלה שאיבדה את המצפן שלה, הפועלת משיקולים אלקטורליים ופופוליסטיים.

     

    מאות אלפי שוהים בלתי חוקיים בישראל, שמדיניות הגירוש אינה חלה עליהם, הם העדות החותכת לחותם הגזעני של המהלך.

     

    אם לא נתקומם - נתבייש. נתבייש מעמים אחרים, מעצמנו, מילדינו. מה גם שמדיניות הגירוש לא אמרה עדיין את המילה האחרונה בעניין גירוש ילדים ומשפחותיהם.

     

    לחיות בצל ה"בינתיים"

    העמדה הרשמית בחרה בניסוח חמקמק ש"בינתיים לא מגרשים ילדים והוריהם''. אפשר להניח מה צפוי לילדים אם יגורשו אם נבחן את גורלם של אלו שעזבו לדרום סודן עם הכרזת העצמאות. רק 50 מ-500 הילדים ששבו לדרום סודן עדיין חיים שם. מי שלא ניצל על ידי ארגוני סיוע, המקיימים אותם בפנימייה באוגנדה, מצאו מחסה במחנות פליטים בקניה ובמצרים, חשופים לאלימות מינית ופיזית, לרעב ולמחלות, נלחמים יום-יום מחדש על הישרדותם.

     

    האם זהו הגורל המצפה לילדי מעונות היום, המשפחתונים והצהרונים של עמותת יוניטף הפועלת בדרום תל אביב, שזוכים באמצעותה לחינוך וטיפול הוגן? האם זה מה שצפוי לתלמידי בית הספר על שמם של ביאליק ורוגוזין, ילדים ונערים שישראל היא המולדת התרבותית שלהם וששפתם עברית?

     

    האם נגזר עליהם לחיות את חייהם בצל ה"בינתיים" הזה, בחשש שגל הגירוש הבא יסחוף גם אותם לגורל שהוריהם ניסו למלט אותם מתוכו? הצוות המקצועי של יוניטף עד לתסמיני אי הוודאות והחרדה המחלחלים לחייהם ולחיי הוריהם. הם עדים להיעלמותם של גברים צעירים מבין קרוביהם, שכנים, בני משפחה. רקמת החיים נסדקת ומתפוררת. פרצי בכי לא מוסברים, התבודדות, סימפטומים פוסט-טראומטיים ששבים ומופיעים ומסכלים את תחושת הביטחון שהשתדלנו לנטוע בהם, עקב בצד אגודל, למרות העוני, ההתנכלויות והמידור שמשפחותיהם עוברות מדי יום.

     

    גירוש הילדים מתחיל באובדן הקרקע היציבה כשהם צופים בגירושם של אחרים. וגם אנחנו, אזרחים שאכפת להם, עוד משהו בתוכנו מתגרש מהנהגת המדינה נוכח האופן שהיא מוציאה לפועל את מדיניות ההגירה שלה.

     

    ''בינתיים'' היא מילה אכזרית וחורצת גורלות, בעיקר כשמדובר בילדים. סוג של עינוי הדרגתי המוכר לנו ולאחרים מחברות המתקיימות בחרדת קריסה, בציפייה לרע מכול הממשמש ובא. ''בינתיים'' היא מילה מכובסת לזמן שאול שמוקצב על ידי מדינה משגשגת, חברה במדינות ה-OECD, המסרבת לתרום את חלקה להיערכות העולם השבע מול אסונה של אפריקה.

     

    עליזה אולמרט - נשיאת "יוניטף". אופירה בן שלמה - מנכ"לית "יוניטף"

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים