פשוט תגידו את האמת
אחד התחביבים של אוהדי הכדורגל הוא לנחש כמה דקות יוסיף השופט על בזבוזי הזמן במהלך המשחק. רק שלדעתי, בזבוזי הזמן המרגיזים ביותר מתרחשים בכלל אחרי שריקת הסיום, בעמדת הראיונות. מאז שאני רואה כדורגל מתקיים הריטואל הקבוע, בו מנסה המראיין לחלץ מהמאמן שמולו איזו אמירה סנסציונית או סתם רגע של כנות, רק כדי לקבל משהו שנשמע כאילו יצרו אותו במחולל קלישאות גנרי. ברור לי שאם מאמני הקבוצות לא יתחילו להגיע לראיונות האלה כשהם שיכורים, שום דבר לא ישתנה, אבל בכל זאת החלטתי לנצל את הבמה כדי לייחל לקצת "דוגריות" מול המיקרופון.
במקום להתנצל על הנקודה שגנבת אחרי בונקר מטורף של 90 דקות, הייתי שמח הרבה יותר לשמוע מאמן שאומר משהו כמו "תקשיבו, כל תקציב השחקנים שלי זה מה שהם משלמים לבלם הזר שלהם על ועד הבית, אז אין שום סרט שאני הולך לשחק נגדם פתוח, ואם סבלתם מול הטלוויזיה - בעיה שלכם. בפעם הבאה תחפשו משהו ב־VOD".
או שבמקום לדקלם את המנטרה המתישה של "אנחנו חושבים רק על המשחק הקרוב", לא יקרה כלום אם מאמנינו המצוינים היו נותנים כבר את תקציר הפרקים הבאים. נניח, "עשיתי חישוב, ונצטרך ארבע נקודות כדי להבטיח את הפלייאוף העליון, אבל יש לנו בחודש הקרוב את באר־שבע בחוץ ואת רעננה, שהם מנחוסים שלנו, אז נהיה חייבים לנצח עוד שבועיים בעכו".
אל תבוא ותספר לי ש"אנחנו הולכים לשחק את המשחק הקבוע שלנו בלי קשר ליריבה", אם מה שעובר לך בראש זה בעצם "לא היה לי כוח לצפות ב־50 שעות משחק שלהם בווידיאו כדי לראות איך הם מסתדרים בקרנות". הייתי מעריך הרבה יותר מאמן שמתייחס לאוהדי הקבוצה שקראו לו להתפטר ופשוט עונה ש"זה מבאס לי את הנשמה לשמוע את זה לכל אורך המשחק, אבל גם לי יש משכנתה וגנים של הילדים לשלם בתחילת כל חודש, אז אין שום סיכוי שאתפטר". יש לי הרגשה שאפילו השונאים הכי קולניים שלו ביציע היו מעריכים את הכנות. אבל אין מצב, אה?
