שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "ריח בשר חרוך": נהג אגד יפוצה על טראומה מפיגוע
    בקבוקי תבערה שהושלכו ב-1996 פצעו קשה נוסעים, ו-8 שנים אחרי החל הנהג לסבול מסיוטים. משרד הביטחון ואגד סרבו לפצותו, והוא נאלץ לתבוע
    בית המשפט העליון קבע לאחרונה שעל משרד הביטחון וחברת "אגד" לפצות נהג שסובל מפוסט טראומה בעקבות פיגוע שאירע באוטובוס שלו ב-1996, ובמסגרתו נפצעו נוסעים באורח קשה מבקבוקי תבערה שהושלכו עליהם. בכך קיבל הרכב השופטים ערעור שהגיש הנהג נגד פסק דין של המחוזי, שקבע שאין לפצות אותו משום שהגיש את התביעה אחרי תקופת ההתיישנות. כעת הוחזר הדיון למחוזי, שהתבקש לקבוע את גובה הפיצוי.

     

    האירוע התרחש בתחילת אפריל 1996, כאשר האוטובוס התחיל את נסיעתו ממערת המכפלה בחברון לבני ברק. בתביעה לפיצויים שהגיש ב-2004 סיפר הנהג שחזר לעבודה כבר למחרת, אולם עם פרוץ האינתיפאדה השנייה בשנת 2000, על רקע ריבוי הפיגועים באוטובוסים, הוא החל לסבול מסיוטים שבהם ראה לנגד עיניו את הנפגעים מהאוטובוס שלו, שמע את זעקותיהם והריח שוב את ריח הבשר החרוך.

     

    לדבריו, ב-2002 פנה לראשונה לטיפול נפשי בגין התסמינים ואובחן כסובל מפוסט טראומה. מאז הוא נמצא בטיפול תרופתי והפך מאיש משפחה מתפקד לאדם בודד על סף אשפוז. בית המשפט המחוזי דחה את תביעתו לפיצוי וקבע שהיא התיישנה מאחר שהוגשה לאחר שחלפו שבע שנים ממועד האירוע. בית המשפט התרשם שהתסמינים שהצביעו על הנזק הנפשי התפתחו מיד לאחר הפיגוע, ולכן אין הצדקה לדחיית תחילת מרוץ ההתיישנות.

     

    בערעור שהגיש הנהג לעליון הוא טען שהפגיעה הנפשית התגלתה רק ארבע שנים קודם להגשת התביעה, בעקבות המצב הביטחוני שהביא אותו לחוות מחדש את האירוע ולסבול מהתקפי חרדה וסיוטים. לדבריו, רק לאחר התפרצות הטראומה ב-2002 הוא יכול היה להבין שמצבו הנפשי הודחק וכי בשנים שלאחר הפיגוע לא הייתה לו מודעות לנזקיו.

     

    "אגד" ומשרד הביטחון טענו מנגד שלפי המסמכים הרפואיים החל הנהג לסבול מפוסט טראומה כבר לאחר האירוע, וב-2002 חלה רק החמרה במצבו. לדבריהם, לנוכח הפסיקה שלפיה מרוץ ההתיישנות מתחיל במועד גילוי הנזק, צדק המחוזי כשקבע שהתביעה התיישנה.

     

    לא הפריע לתפקוד

    אבל המשנה לנשיאת בית המשפט העליון, חנן מלצר, קיבל את הערעור. הוא הבהיר שנזק נפשי מסוג פוסט טראומה עלול להתגלות זמן רב לאחר האירוע. לדבריו אחד המדדים לאבחון התסמונת הוא קושי תפקודי אצל הנפגע, ויש להתייחס למדד זה כעיקרון מנחה בקביעת היקף הנזק הפוסט טראומטי.

     

    נקבע שנפגע שסובל מפוסט טראומה שלא מפריעה לתפקודו עלול להתייחס לתסמינים כנזק של "מה בכך" ולא להיות ער לפגיעה. על פי השופט, את תחילת מרוץ ההתיישנות ראוי למנות רק מהרגע שבו התסמינים מתחילים להפריע לתפקוד ומביאים את הנפגע לפנות לטיפול רפואי.

     

    השופט מלצר קיבל את טענת המערער שלפיה עד 2002 התסמינים לא הפריעו להתנהלותו היום-יומית והוא לא היה מודע למצבו הנפשי החריג. ניכר שתפקודו התדרדר משמעותית רק בתחילת שנות ה-2000 עם ההחמרה במצבו הנפשי. לפיכך, רק ממועד זה יש למנות את תקופת ההתיישנות.

     

    בסיכומו של דבר קבע השופט מלצר שהתביעה לא התיישנה, והחזיר את התיק למחוזי לבירור התביעה לגופה. השופט אורי שהם הצטרף לפסק הדין. השופט עוזי פוגלמן סבר בדעת מיעוט שיש לדחות את הערעור.

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים