שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    אין מילים: שני ספרים נכשלים להסביר את התרסקות השמאל
    "תוגת השמאל" משלב בין ביוגרפיה של יוסי ביילין ובין מות תהליך השלום ולא שואל את השאלות הקשות. "התרסקות" מנסה לנמק את אובדן כוחו של מחנה השמאל, אבל מכיל בעיקר סיסמאות ריקות וניתוח שטחי ומסולף לתיאוריה של חנה ארנדט

    רשימה מקרית של ספרים על שולחן ה"חדשים" בחנויות: "תוגת השמאל", "תוגת ההתנגדות", "לפני הנפילה", "התרסקות", "חלב שנשפך". עצב וחורבן, מסתבר, הם סמים ממריצים חזקים לכתיבת ספרים ולמכירתם, ואותה דמות נשית נוגה, מכונפת, מהציור "מלנכוליה" של אלברכט דיורר, אינה אלא כותבת פעלתנית. איזו מחשבה, אם בכלל, מתקיימת מתוך אותה תוגה? ניתן לברר זאת באמצעות שני ספרים מסוגה זו על שקיעתו של השמאל בישראל וכישלונו של תהליך אוסלו. שניהם נכתבו כנראה בעקבות ניצחונו של נתניהו בבחירות האחרונות, שנת 2015, אבל הם מבטאים תהייה רחבה יותר, על התמעטות מחנה השמאל מאז פרוץ אינתיפאדת אל־אקצא.

     

    ספרו של אבי שילון, "תוגת השמאל", משלב בין ביוגרפיה של יוסי ביילין, מי שמגלם את אותו מחנה שירד כמעט מהבמה, לבין סיפור הורתו ומותו של תהליך השלום. ספר שמבוסס, לדברי שילון, על גישה "ראשונה ובלעדית" לארכיון הפרטי של ביילין.

     

    יוסי ביילין. כמו מעשה אכילס בגופת הקטור (צילום: גיל יוחנן) (צילום: גיל יוחנן)
    יוסי ביילין. כמו מעשה אכילס בגופת הקטור(צילום: גיל יוחנן)

    אודה כי דמותו של ביילין מהלכת עליי קסם מזה שנה וחצי, מאז ההספד שנשא לבנימין בן־אליעזר. בטרם הובא לקבורה, הספיק כבר ביילין להתייצב באולפן טלוויזיה ולשגר במת הטרי מטח צורב של חרפות. אין זה מחזה שכיח, לראות אדם מונע מתשוקה ומתאוות נקם כה חזקה, עד שהוא משיל כל שמץ של אבירות במסע הנקמה נגד המת. מופע מפתיע זה הזכיר לי את מעשהו של אכילס בגופת הקטור: הוא מנקב את כפות רגליו כדי לקשור את הגופה אל מרכבה שועטת, וגורר אותה, ראשה נחבט באדמה, מול מחנה הטרויאנים. זה אדם שארצה לקרוא את סיפור חייו.

     

    אולם אין בספרו של שילון דבר מביילין יצרי זה, שאינו בהכרח טיפוס של מפסידן, ושאחרי פרישתו מהחיים הפוליטיים הקים את חברת "בייליניק" המקדמת מיזמים רווחיים של חקלאות, מים וביטחון פנים. תחת זאת, משחזר שילון את דימויו הביורוקרטי המוכר של ביילין - "פקידון" כפי שכינה אותו רבין. נכדו של מנהל בנק, בנו של פקיד בנק ואחיו של מנהל השירות הבולאי. מי "שאהב את הממד הטכני, את העיסוק במשוואות ובטבלאות ככלי להבנת תהליכים פוליטיים".

     

    אם כבר פקידון, אפשר היה לצפות כי ספר מעין זה יתבסס על בקיאותו של ביילין בפרטים, ויביא לקורא תיאור ברזולוציה גבוהה יותר של המהלכים ההיסטוריים המוכרים. אולם שילון מתרחק מפרטים - עמודים ספורים בלבד מוקדשים למשא ומתן על פרטיו של הסכם אוסלו ב', שקבע במידה רבה את צורת החיים בגדה המערבית עד היום; סיפורו המעניין של הסכם המים לא מוזכר במילה; הפצצת האזרחים בכפר כנא, בממשלתו של פרס שבה ביילין היה שר, מוזכרת בפסקה אחת.

     

    תחת זאת, מציע שילון את ניתוחיו לפרטים ההיסטוריים המוכרים בדרך כלל. ניתוחים אלה, שקרובים להמיית הרשתות החברתיות ולתיאוריות אקדמיות שבאופנה, מנסים בעיקר לענות על השאלה כיצד יכול השמאל להשיג מנדטים נוספים. התשובות מוכרות: התקרבות לפריפריה, למזרחים, למסורת היהודית. ביילין ש"בקיא בתפילות" ו"יודע לקרוא דף גמרא" הוא פספוס של השמאל לדעת שילון. האם קלטות נדירות של ביילין דורש בעניין ביצה שנולדה ביום טוב היו נעשות ללהיט ולשובר שוויון אלקטורלי? לעולם לא נדע.

     

    שילון וכנראה גם ביילין אינם עוסקים בשאלות קשות יותר שאינן נוגעות לניצחון בבחירות, אלא לתפקיד השמאל: כיצד אפשר לשכנע את הציבור הישראלי שיש לו אינטרס בהסכם שלום, כשלפי כל הסימנים הוא מרוויח מהמצב הקיים? מה משמעותם של אותם מגעים כשמזה שנים לא מתקיימות שיחות עם נציגים של הציבור הפלסטיני (עם ההנהגה הנבחרת בעזה ישראל אינה מדברת, והנהגת הגדה חיה על זמן שאול)? איזו חלופה יכול השמאל להציע לניאו־ליברליזם של הליכוד? אלה שאלות קשות יותר, שדורשות מחשבה של ממש, ואי־אפשר להתיר אותן באמצעות הפעלה ישירה של תיאוריה מדוברת.

     

    השמאל הרדיקלי הוא האשם

    ספרה של צביה גרינפילד, "התרסקות", עשוי ממרקם שונה לגמרי. הספר נפתח בתמונת ילדות: גרינפילד הילדה החרדית מביטה בבני התשחורת של הנוער העובד בחולצותיהם הכחולות, שרים "דוגית שטה" מחוץ לצריף התנועה. מיד היא נמלאת "כמיהת נצח מעורפלת" שתוביל אותה בשארית חייה. את הקורא בספר זה מובילים בעיקר הערפילים.

     

    טענתה המרכזית של גרינפילד היא שהסיבה העיקרית להפסדי השמאל במערכות הבחירות האחרונות אינה פנייה של הציבור ימינה, אלא סלידה גוברת של מצביעי השמאל ממופעיו הציבוריים של השמאל הרדיקלי באקדמיה ובתרבות. המסקנה המתבקשת בעיניה היא שעל מצביעי השמאל לנטוש בהמוניהם את מפלגותיהם האנכרוניסטיות ולתמוך ביאיר לפיד או לפחות בציפי לבני.

     

    הבעיה היא שאין בספר ניסיון של ממש להוכיח טענה מופרכת זו, או להתפלמס עם תפיסותיו של השמאל הרדיקלי, שנוא נפשה של המחברת. תחת זאת היא מכבירה על הקורא שלל רב של סיסמאות קרב נבובות מעולמה של תנועת הנוער: "דרוש שיח רציני ומכבד", "להתגייס ברצינות ולהקדיש זמן וכוח", "הציבור הערבי הוא חלק מורכב אך הכרחי מהדמוקרטיה", "להתארגן לכיוונו של משק יצירתי" ועוד ועוד.

     

    הקריאה בספר שקולה להעפלה במעלה מצוק שנמשח ערב קודם בשכבה רירית סמיכה. כל אימת שחושב הקורא שתפס באיזה זיז, שהוא אוחז באיזו עובדה או בבדל טענה או מחשבה, היד מחליקה על איזה צירוף ריק מתוכן - "לקחת את העניין ברצינות", "להתעניין במורכבות החיים בארץ" - הרגליים ניתקות מאחיזתן בצוק, והקורא צונח בנפילה חופשית אל תהום הנשייה הפעורה תחתיו, היא עולם הרעיונות של מצביע מפלגות המרכז.

     

    מעניין במיוחד הפרק שמקדישה גרינפילד לחנה ארנדט, שאותה היא מכתירה כהוגה המרכזית של השמאל הרדיקלי. שם הפרק הוא "הבנאליות של חנה ארנדט". האם ייתכן שמחברת זו, שספרה נפתח בשיר "דוגית שטה" מחוץ לצריף התנועה, טוענת כי מחברת "המצב האנושי" היא בנאלית? הכל ייתכן בספר הזה. אבל כשגרינפילד כותבת שטענות ארנדט "לא היו מבוססות וביקורתה חפוזה ומבולבלת", וכי קנתה את מעמדה בגלל "עובדות סנסציוניות" (כלומר, סיפורי אהבה עם גברים), וכל זה בלי שום נימוק - זו כבר עזות מצח.

     

    רובו המכריע של הפרק מוקדש לרכילות ביוגרפית על הרומן של ארנדט עם הפילוסוף חבר המפלגה הנאצית מרטין היידגר. במקרים הנדירים שבהם נדרשת גרינפילד לאיזה רעיון במחשבתה של ארנדט, התייחסויותיה מסתכמות בסילופים. האם ארנדט טענה שאייכמן הוא הקורבן האמיתי של ההיסטוריה, או שנציגי היהודים בגטאות הם האחראים להשמדה? בוודאי שלא. אבל בספר זה, כאמור, הכל אפשרי.

     

    כל זה מחוויר לעומת הניתוח שמציעה גרינפילד לנסיבות כתיבתו של "דו"ח על הבנאליות של הרוע". לדידה, מניעיה של ארנדט לכתיבת הספר לא היו אינטלקטואליים או

     ציבוריים, אלא רומנטיים. ארנדט פשוט ביקשה להרשים את היידגר, מאהבהּ לשעבר, בספר שכתבה על אייכמן. מזלזולה הגורף של גרינפילד בארנדט, והתמקדותה האובססיבית בפרשת האהבה שלה, מתקבל הרושם שגרינפילד סבורה כי אישה אינה מסוגלת להיות אינטלקטואלית. יכול להיות שבהכירה את עצמה, היא מקישה מן הפרט אל הכלל.

     

    "תוגת השמאל", אבי שילון, כנרת-זמורה-ביתן-דביר, 512 עמודים

    "התרסקות", צביה גרינפילד, ידיעות אחרונות, 320 עמודים

     

    הביקורת פורסמה במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: אלכס קולומויסקי
    יוסי ביילין. אינו בהכרח טיפוס של מפסידן
    צילום: אלכס קולומויסקי
    7 לילות
    מומלצים