שתף קטע נבחר

הכוס, הכיס והכעס

בלהט הרגע, נוצרת הזדמנות לראות את החומרים שמהם אנחנו עשויים באמת. ללא הסוואה

 

אילוסטרציה (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
אילוסטרציה(צילום: shutterstock)
 

 

"אמר רבי אילעאי: בשלושה דברים אדם ניכר - בכוסו, בכיסו ובכעסו" (עירובין ס"ה, ע"ב). מה פירוש המשפט הזה? באתר מילון השפה העברית מוסבר כי אלה שלושה מצבים שמהם אפשר ללמוד על אופיו של האדם: "הכוס" - הרגלי שתיית האלכוהול שלו והתנהגותו בשעה שהוא משתכר; "הכיס" - האופן שבו הוא מוציא כספים; "הכעס" - התנהגותו בשעה שהוא כועס, ואולי מאבד שליטה.  

 

רבי אילעאי חי 1,800 שנים לפני זיגמונד פרויד, ו-1,900 שנים לפני המדיה הדיגיטלית העכשווית, שבגללה אין יותר סודות בעולם. אבל הוא הבין היטב את מה שגילה הנוירולוג מווינה, והמדע יודע היום לתאר ולהסביר: שנפש האדם, כמו מוח האדם, היא בעצם תל ארכיאולוגי, שבו השכבות העליונות והחדשות מכסות על השכבות הנמוכות והקדומות יותר.  

 

רבי אילעאי הבין דבר נוסף, שגם אותו ניסח פרויד בבהירות: שהשכבות הקדומות שבנפש אינן גלויות לעין בדרך כלל. כדי שניתן יהיה לראות אותן, צריך לקרות אחד משני דברים. האפשרות האחת היא שהאדם יגיע לטיפול נפשי, שבו ינסה המטפל לעזור לו להעמיק ולחשוף את החלקים הלא-מודעים שבנפשו – אלה הקובעים את תכונות האופי שלו ומשפיעים על התנהגותו. זאת הסיבה לכך שהפסיכולוגים, מפרויד ועד היום, "חופרים" - הם מנסים להגיע לשכבות העמוקות שבנפש, אלה שאינן גלויות לעין - גם לא לעיניו של האדם שבו מדובר.

  

במילים אחרות, התבוננות עצמית ("דע את עצמך") היא כלי שעשוי להועיל לאדם להכיר את נפשו, אבל הכלי הזה מוגבל למה שנמצא במודעות של האדם. והרבה דברים, כולל דברים שמאוד-מאוד לא נעים לנו להודות שהם נמצאים בתוכנו, ומהווים חלק מאיתנו, אינם גלויים למודעות שלנו. הם נמצאים במה שקוראים לו עד היום, ובצדק, "לא מודע" – מה שמסתתר בתוכנו, ואיננו מודעים לכך שהוא נמצא בתוכנו.  

 

האפשרות השנייה לגילוי מה שמסתתר בעומק הנפש היא שיקרה משהו חיצוני, שיעיף הצדה באופן זמני את השכבות העליונות והמתוחכמות שבנפש, ויחשוף את השכבות הקדומות במלוא הדרן. כאן נכנסים לתמונה הכוס, הכיס והכעס, והדברים ידועים. כפי שכתב ראש הממשלה, אף אחד מאיתנו אינו במיטבו כאשר הוא כועס, כאשר הוא שיכור, וכאשר הוא נדרש לשלם. ככה זה, וזה נכון לגבי כולם. 

 

אבל אז, בדיוק אז, בלהט הרגע, נוצרת הזדמנות לראות את החומרים שמהם אנחנו עשויים כפי שהם, ללא הסוואה - ללא הטיח, ללא השליכטה, וללא שכבות הצבע שהופכות את כולנו למלוטשים יותר, חלקים יותר, וצבועים יותר. כאן הסיפור מתחיל להיות מעניין, וכאן צודקים מאוד רבי אילעאי וזיגמונד פרויד.  

 

"כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה – אומללה בדרכה שלה". זהו המשפט המפורסם שבו פותח טולסטוי את הרומן "אנה קארנינה", דמות טרגית שהולכת אחר הרגשות והיצרים שבתוכה, עוזבת את בעלה ובנה הקטן, ומשלמת על כך בחייה. בפרפראזה על המשפט הזה אפשר לומר: כל האנשים המאוזנים והשקולים דומים זה לזה, לפחות מבחוץ. אבל כל אדם מאבד את שיווי המשקל שלו (כלומר, "מאבד את זה") בדרך האופיינית לו או לה. הדרך הזאת תאפיין אותו או אותה במגוון סיטואציות, וככל שמצטברות יותר דוגמאות לכך, כך גדל הביטחון שמדובר בתכונות אופי אמיתיות, ולא ב"רגע של חולשה" ותו לא. 

 

"קפץ לו הפיוז"

הנה דוגמה שכולם מכירים: כולנו מתעצבנים כאשר הנהג שעומד לפנינו בצומת שוקע בווטסאפ שלו ומתעלם מן הרמזור הירוק שקיווינו שעוד נספיק לעבור בו. הסיטואציה הזאת לא מוציאה את המיטב מאף אחד. אבל חלק מאיתנו יסננו לעצמם "כוסאוממו" ויסתפקו בכך, חלק יוסיפו גם צפירה ידידותית בצופר, וחלק יפתחו את החלון, יוציאו את הראש החוצה, וישאגו, "סע כבר, יא מניאק!"

  

עוד חלק, שלאושרנו הוא מיעוט קטן מאוד, ינצלו את האור האדום, יצאו החוצה מרכבם, ייגשו לנהג שלפניהם, ויספרו לו בדיוק מה הם חושבים עליו, וכן על משלח ידה של אמו. לפעמים זה נגמר במכות, לפעמים בדקירות או ביריות, אבל זה נדיר. בכל המקרים האלה, מן ה"כוסאוממו" שצריך אחר כך להסביר אותו לילדים שבאוטו, ועד למכות שצריך אחר כך להסביר אותן לחוקרי המשטרה, מתגלה טבעו האמיתי של האדם - כלומר, למה הוא מסוגל כאשר הוא אינו במיטבו.

  

זאת הסיבה שיחידות מובחרות וקורסים פיקודיים בצבא מכניסים, כחלק ממסלול ההכשרה, את החניכים שלהם למצבים של לחץ קיצוני - בדיוק כדי לראות מה יוצא מהם, כאשר הם יוצאים מן האיזון. כי הטובים לטיס, זה נכון, אבל זה לא מספיק. היכולת לתפקד היטב גם כשאתה כועס מאוד, מפחד מאוד, מופתע מאוד או עייף מאוד היא חלק ממה שמבדיל בין אלה שיסיימו את מסלול ההכשרה, לבין אלה שיודחו ממנו.  

 

כאשר אומרים על מישהו, "מה אתם רוצים ממנו? הביאו אותו לקצה והוא חטף את הג'ננה, קפץ לו הפיוז (או, בפי הגזענים, "הגן המזרחי"), והוא איבד את זה, מה אתם עושים עניין מכל שטות?" מה שאומרים בעצם זה שהאדם לא היה אחראי למעשיו, וזאת טענה מרחיקת לכת.

  

ישנם אכן מצבים שבהם בני אדם עושים מעשים קיצוניים בשל "דחף לאו בר כיבוש". אבל המחוקק הישראלי ומערכת המשפט אינם ממהרים לקבל את התירוץ הזה להתנהגות רעה, ובצדק. ישנם אכן מצבים נפשיים והפרעות נפשיות שפוגעים ביכולת של האדם לרסן את הדחפים ההרסניים שנמצאים בתוך כולנו. אבל אם לא מדובר באחת מן הבעיות הנפשיות הכבדות האלה, שיש להן שם וצריך לטפל בהן, השאלה אם נעצור ב"כוסאוממו" חרישי או נזרום הלאה לשאגות אימים היא שאלה חשובה. התשובה על השאלה הזאת מלמדת עלינו הרבה מאוד.

  

ולכן, בסופו של יום, צודק רבי אילעאי: "בשלושה דברים אדם ניכר - בכוסו, בכיסו ובכעסו".  

  

yovell.office@gmail.com 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים